מעבר של יצירה ממדיום אחד למשנהו (מספר לסדרה, מסרט להצגה וכו') בדרך כלל נעשה מבעד לשאלה "איך?", אבל הסוגייה האמיתית שצריך לבחון היא "למה?": מה מצדיק את השינוי? מה הערך שיתווסף? מה עלול להיגרע? אחת הסיבות שהטלוויזיה, למשל, טובעת בסדרות בינוניות, היא הישענות כבדה מדי על רעיונות קיימים (בעיקר ספרים), שלא מרוויחים דבר מההחלטה למרוח אותם על פני 8 פרקים בנטפליקס.
מתוך "שיר אחד"
(צילום: באדיבות כאן)
"שיר אחד", הפודקאסט הפופולרי של תאגיד השידור הציבורי שבוחן בכל פרק שיר אחר מהרפרטואר העשיר של המוזיקה הישראלית, עובר את מבחן ה"למה" בהצלחה מהטעם הפשוט: יש לא מעט אנשים, כמו החתום מעלה, שסובלים מאלרגיה חריפה לפודקאסטים ולא מבינים מה מושך אליו מאזינים ומאזינות כמו זבובים (כאורח זה די כיף, מודה). בטח לא עוזר שכל אדם שני על הפלנטה קונה ציוד ומכריז קבל עם ושלושה עוקבים "יש לי פודקאסט", מה שמלכתחילה מעורר חשדות לגבי הייחודיות של הקונספט. והנה, החל מאתמול "שיר אחד" הוא לא "פודקאסט רק בטלוויזיה" (למרבה האימה גם זה קיים) אלא סדרת דוקו עם פנים, שפת גוף, קטעי ארכיון, אנימציה ואפילו ביצוע מיוחד בסוף. איך אפשר להשוות?
למעשה, הפרקים הראשונים מלמדים על האתגרים שלא עמדו בפני היוצרים ניר גורלי, מאיה קוסובר ואלון לוי כשהמוצר היה רדיופוני. כדי להתמודד איתם גויס אבידע לבני, דוקומנטריסט מעולה ובמאי דוקו-מוזיקה מצוין. מהתוצאה ניכר שגם הופקו לקחים מ-Song Exploder, גם הוא פודקאסט שעובד לסדרה שלא האריכה ימים בנטפליקס, למרות אורחות ואורחים ברמה של דואה ליפה וניין אינץ' ניילז. למשל, האמנים והאמניות מקבלים את הפוקוס הטלוויזיוני וכל היתר (מראיינים, מראיינות, קריינית) נותרים בממד הרדיופוני. גם מעברי האנימציה, במיוחד בפרק על "חצבים פורחים" של תיסלם, מוסיפים לאווירה ולא רק ממלאים חלל.
ובעיקר הייתה זו החלטה נבונה להוסיף ביצוע חי לשיר המדובר, במקום למשל להשמיע אותו בליווי קליפ ליריקס: הביצועים, במיוחד של תיסלם, מצליחים לשקף את העומק שנוסף לשיר מתחילת הפרק ועד לסופו. עם זאת, הכריזמה האדירה של ריטה ב"חיה לי מיום ליום" מתבזבזת על עיבוד שהפך את השיר מדרמה ענקית ל"אהבתיה" של שלמה ארצי, ואילו הביצוע הנוגע ללב של רמי דנוך ויהודה קיסר ל"חסידה צחורה" סובל מהפיכתו של רביד פלוטניק לעציץ בפריים.
מה שכמובן לא היה מוטל בספק מלכתחילה אך עדיין לא מובן מאליו הוא בחירות השירים המוקפדות, ליטוש הנרטיב באמצעות תחקיר מעמיק וגם תשומת הלב לפרטים ספציפיים. בפרק של ריטה, למשל, הושם דגש מוצדק מאין כמותו על המעגל שעבר השיר מהגרסה הקודרת מהסרט "פנטזיה על נושא רומנטי", דרך פילטר הקלילות של רמי קלינשטיין ועד לביצוע האיטי ועוצר הנשימה של ריטה בהופעות. מנגד, הצגת הטקסטים טעונה שיפור: הביטוי הוויזואלי שלהם בשלושת הפרקים לא אחיד ולא מספק, וחבל - בלעדיהם ספק אם היינו כאן. כמו כן, אם כבר הוחלט להמשיך עם הקריינות, היא יכולה (שלא לומר צריכה) להתחדד הן מבחינת הניסוח והן מבחינת האמירה.
2 צפייה בגלריה
הכריזמה האדירה של ריטה ב"חיה לי מיום ליום" מתבזבזת על העיבוד. ריטה. מתוך "שיר אחד"
(צילום מתוך הסדרה, באדיבות כאן 11)
"שיר אחד" משובצת מיד לאחר "זהו זה", שבה הביצועים המוזיקליים הם החלק המוצלח (בפער, אגב), מה שהופך את ליל חמישי של ערוץ 11 לביתם החם של אלה מאיתנו שהמוזיקה הישראלית חשובה להם. חוץ מזה, צריך ליהנות כמה שאפשר: מי יודע כמה זמן יחלוף עד שב"זהו זה" יגיעו לשירי 7 באוקטובר ו"שיר אחד" יקדישו פרק ל"חרבו דרבו".
