את הצגת היחיד האוטוביוגרפית שלו, "בין הים והנהר" שמציגה בימים אלו בלונדון, יוסף סוויד מתחיל ברשימת הדברים שהוא לא רוצה לדבר עליהם: 7 באוקטובר, המלחמה בעזה, חמאס, ישראל, הנהר והים. לטובת הקהל שמצפה ממנו להפגנה פוליטית - בכל זאת פלסטיני שנולד בישראל - הוא הכין מראש אוסף כרזות ושלטים שהונפו מולו בכל מיני צמתים בקריירה. בין אם זאת הצגה בתיאטרון היהודי-עברי או צילומי סדרה במנצ'סטר, בסוף הוא מהבודדים שקראו לו "בוגד" בשלוש שפות.
אבל סוויד כאן כדי לפרוק את מה שהצטבר אצלו בפנים בעקבות טלטלה אחרת ופרטית יותר: הגירושים השניים שלו והרצון של אשתו לשעבר לקחת את בתם מברלין לישראל. הקהל שהתאסף בתיאטרון הרויאל קורט בצ'לסי יכיר אותה בשעה הקרובה בתור "אשתי השנייה לשעבר": ממילא "עדי שילון" לא יצלצל להם מוכר, וגם המבוגרים מתוכם לא העבירו את שנות ה-90 בציפייה למהדורה השבועית של "המעגל".
סוויד, שכתב את ההצגה יחד עם חברתו הקרובה, הבמאית איזבלה סדלק, יספר מאוחר יותר כיצד המשבר האישי התלכד עם הקטסטרופה הישראלית-פלסטינית לכדי מסה קריטית של דיכאון, שהכריח אותו לצאת למסע שבו בגיל 49 הוא סוף-סוף יפענח מי לעזאזל זה יוסף סוויד.
זה מתחיל בילדותו החיפאית למשפחה פלסטינית-נוצרית, ממשיך ברגע המכונן בגיל ארבע כשילד יהודי מהגן קרא לו "ערבי מסריח", מתקדם לגיל ההתבגרות שאותו העביר בבית ספר יהודי, מסתבך כשלתמונה נכנסות נשים יהודיות, ומגיע לשיא קומי-טרגי כשמגיע הזמן לספר לבנו הבכור (מאשתו הראשונה, אשת התיאטרון יעל רונן) את מה שכל כך רצה לחסוך ממנו: אתה ילד פלסטיני-יהודי וגם קצת אוסטרי שגר בברלין הקוסמופוליטית בעבר והמאוד-פוליטית כיום. קל זה לא עומד להיות.
גם הומור לא יציל את המצב
על הבמה הקטנה והעירומה ובסיוע קמצוץ וידאו-ארט ועבודת תאורה, הכריזמה והחן המפורסמים של סוויד, וגם תזמון קומי מעולה ומורכב בארבע שפות (אנגלית, עברית, ערבית וקורט גרמנית), סוחבים שעה שלא עושה הנחות ומסבה מעט מאוד נחת. זה בולט בעיקר כשסוויד נכנס לנעלי דמותו של אביו, שנוזף בו ממקום מושבו בקנדה על סירובו להביע עמדה פרו-פלסטינית מובהקת. הוא בתגובה מסתלבט על הנסיבות שהובילו אותו לגלות בצפון אמריקה: "לא בגלל שהציונים רדפו אחריו; אלא בגלל הונאת מס".
קולות אחרים שממחישים את התלישות והמבוכה של סוויד הם של חבריו הטובים, "דניאל" (שם בדוי) שמלווה אותו מילדות (והשחקן אף מספר על "תקופה של התנסויות" בנעוריהם) ו"סלמה" (גם שם בדוי) מהגדה, אותה הכיר כשעבר לתל אביב בתחילת הקריירה. עד ל-7 באוקטובר ולמלחמה, היחסים עם שניהם שרדו כל מכשול, אולם משפחתו של "דניאל" מבארי חוותה מקרוב את הטבח שביצע חמאס, ואילו "סלמה" נשברה בעקבות ההרג ההמוני בעזה ואירועים נוספים. הקטע שבו שניהם דורשים מסוויד להתייצב לימינם עד שקולותיהם מתערבבים בראשו הוא מהקשים והנוגעים ללב בהצגה, ובוודאי מהבודדים שבהם אין הומור: גם הוא לא יציל את המצב.
לאחר מכן סוויד יישאל איך היחסים עם שניהם כיום, ויענה ש"דניאל" עוד משוחח איתו מעת לעת אך הרבה פחות מבעבר לאחר שהתהפך לחלוטין בעמדותיו, והוא עדיין מנסה לגרור אותו לוויכוחים. "סלמה" שולחת אימוג'י של לב מדי פעם. "זה עצוב מאוד", הוא מסכם, "אבל הדבר המשוגע הוא שהרבה אנשים קרובים שההבדל בעמדות שלהם על הסכסוך מאוד קטן פשוט נפרדים. זה משוגע".
עם שילון, לעומת זאת, ניכר שיפור לפחות מהתקופה שבה ההצגה נוצרה והחלה לרוץ, לפני כשנה. "כשהתחלנו עדיין הייתי בתוך הגירושים ועדיין כעסתי מאוד", אומר סוויד, "אז היו חלקים במופע שזעמתי על אשתי לשעבר אבל הבנתי שצריך להפריד את התרפיה מהמופע (צוחק). בסוף הייתי אומר שאני לא יודע אם להשתמש במילה 'ביץ'', כי (מצד אחד) הקהל צוחק ואני לא רוצה לאבד את הבדיחה, אבל (מצד שני) אני כבר לא חושב שהיא ביץ' ואני סוף-סוף במקום טוב". הבת, הוא מגלה במבוכה, טסה ממש אתמול בחזרה לישראל עם אמא שלה, "אבל היא תחזור".
אירופה כן, ישראל עוד לא
לונדון היא אחת מהתחנות הבינלאומיות של "בין הים והנהר", אחרי טבילת אש בברלין. "היח"צ של התיאטרון שם מאוד פחד", אומר סוויד בהצגה וגם לאחריה, ומתאר את האקלים הרגיש בבירת גרמניה לאחר 7 באוקטובר והחשש מפני הפגנות. לדבריו, דווקא הצגה על משבר זהות ישראלי-פלסטיני הייתה בהתחלה קול די בודד של אמפתיה כלפי הפלסטינים, וככל שהמלחמה בעזה והמחאות נגדה התגברו, כך צופים וצופות שמזדהים עם ישראל נאחזו במסר המורכב של ההצגה. כיום הוא מספר על חיבוקים חמים משני הצדדים.
לפחות בינתיים, סוויד, השותפה שלו ויתר המעורבים בהצגה מעדיפים להשאיר את ההצגה בגבולות אירופה. "קיבלנו הצעה מפסטיבל ישראל", הוא מספר, "בהתחלה חשבנו שלא נוכל להופיע גם בפלסטין - אז לא נוכל להופיע בישראל. אחר כך חשבנו שנרצה להופיע בפני כל מי שיזמין אותנו. אנחנו חושבים על זה, אבל לדעתנו זה עוד לא הזמן. אני לא יודע למה, אין לי הסבר. מסיבה כלשהי אנחנו מרגישים שזה נועד עבור אנשים מבחוץ".
למרות שההצגה אכן כוללת פה ושם הסברים קצרצרים של מושגים בסיסיים - למשל ההבדל בין פלסטינים בגדה לפלסטינים אזרחי ישראל - רובה מוקדש לסיפור עתיר הרבדים של סוויד ובעיקר לאמירה בדבר הקשיים וגם הפוטנציאל הכרוכים בהיכרות, הקשבה וגם זוגיות מעורבת, אפילו אם היא נגמרת לעיתים בכישלון (אפשר לחשוב שזוגיות לא-מעורבת עשויה מבטון יצוק). למסרים כאלו יש ערך גם בקרב קהלים שמכירים מקרוב מדי את הנסיבות של המזרח התיכון. סוויד תמיד חש חנוק ותלוש בין הים והנהר, ודווקא בגלל זה ההצגה היפה ונוטפת הכנות שלו צריכה לנחות דווקא שם.
