בוגרי הריאליטי בישראל, והכוונה היא מהצד של הצופים ולא מהצד של המצלמה, כבר מכירים את שיטת הליהוק האהובה: קאסט שהוא מיקרו-קוסמוס של החברה הישראלית. אבל העונה התשיעית של "בואו לאכול איתי", שעלתה אמש (ראשון) בכאן, התעלתה על עצמה: קבלו את שירה ניר, הפסיפס של החברה הישראלית באישה אחת.
"בואו לאכול איתי" עונה 9
(באדיבות כאן)
היא נולדה למשפחה אשכנזית מיוחסת בבנימינה (אחיינית של אהוד מנור), אבל עברה תהליך הפוך להשתכנזות כשהבינה שהיא נשמה מזרחית כלואה בגוף אשכנזי. עורכת דין פלילית שהעזה להגשים את חלום לימודי המשפטים שלה בעשור הרביעי לחייה, ומגדירה את עצמה כ"הכי ימנית קיצונית בארץ" אבל נתח מכובד מהלקוחות שלה הם ערבים והיא מרגישה בבית ברהט. היא מדברת עברית תקינה ומתקנת גם את השופטים, אבל באקצנט מזרחי, לא מזמן היא עברה משבר כלכלי וטרגדיה אישית ולאחר מכן מצאה את האמונה, היא מזריקה בוטוקס אבל בגלל הפציאליס (שיתוק חלקי בפנים), יש לה לשון בלי עצם, ברוך השם, ואל תתפלאו אם תמצאו אותה גם בעונה הבאה של "האח הגדול".
מאיפה להתחיל? איך קרה שהתנכרת למקור האשכנזי שלך?
"תמיד נמשכתי לטמפרמנט, את האשכנזים הרגשתי שאני יכולה לאכול לארוחת בוקר. אבל זה לא שקמתי בבוקר והחלטתי שאני משתנה, זה משהו שקרה עם השנים. בתור ילדה עוד היו לי חברים אשכנזים, זה קרה יותר בצבא, התחברתי יותר לעדות המזרח, לאוכל. אני מכינה אוכל אשכנזי אבל זה כדי להזכיר לי שאני אשכנזיה. בעלי הראשון היה עיראקי, חצי בולגרי, והשני היה מרוקאי הארד קור. אומרים שהרומנים הם המרוקאים של האשכנזים ואני רבע רומניה, אבל רבע דומיננטי".
זה סוג של התרסה נגד הבית שגדלת בו?
"מה פתאום, אני הכי גאה בבית שלי בעולם. הלוואי ולא הייתי מה שאני והייתי אשכנזיה ממש. היה לי אבא יקה. המשפחה של אמא שלי זה משפחת סמסונוב, סבא וסבתא שלי היו בלח"י עם בגין. אצלנו בבית דיברו עברית תקינה ואת יכולה לשמוע אותי מדברת באקצנט הכי לא אשכנזי אבל בחיים לא תמצאי אצלי שגיאה בעברית. לא זכר או נקבה, לא אותיות אית"ן, אני מתקנת גם שופטים, בפנים. אלה דברים שטבועים בי. חבל שאני לא יודעת יידיש, יידיש היו מדברים לידנו כדי שלא נבין. ערבית אני מבינה יותר".
את לא נראית אשכנזיה.
"לא? זה קצת מעליב. אני גאה באשכנזיות שלי, אבל אף אחד לא נותן לי אשכנזיה. פותחים עלי זוג עיניים".
בפרומו לתוכנית רואים אותך אומרת שאת "ישראלית ברברית גאה".
"זה היה קונטרה לקמילה, שכל הזמן ניסתה לעשות את עצמה לאליטה, היי סוסייטי. בואי, נשמה, אני גדלתי בבית יקה ואני לא עפה על עצמי ככה. ראית את הקטע עם הבננות? זה אחד הסיוטים של חיי. כמה שאני לא אוהבת בננות היא גמרה לי את הסיכוי האחרון שאני עוד אוהב".
שמתי לב שלפעמים קופצת לך האשכנזיה, הדיבור שלך חוזר להיות דיבור בלי אקצנט.
"אני לא שמה לב לזה תוך כדי , אני יכולה לשים לב לזה כשאני רואה את עצמי מהצד. יש לי את הערכים של האשכנזיה, זה משהו שאי אפשר להוציא ממני. למשל בתוכנית אתה צריך להיכנס לחיים של אחרים, זה מה שהם רוצים ברמת התוכן. בחיים אני לא חופרת לאנשים ולא שופטת, אני 'חיה ותן לחיות', ופה אתה צריך להיות שיפוטי. הוציאו ממני את הקוף וזה קל לעשות את זה אצלי, אני פותחת במאתיים, אין לי עצם בלשון. ואחרי התוכנית הזאת בא לי 'האח הגדול'".
יקירת תוכניות הריאליטי
באופן טבעי, "בואו לאכול איתי" לא היה הריאליטי הראשון ששם עין על ניר. היא חתמה על הסכם הצטרפות לקאסט של התוכנית "הפליליסטיות", על חייהן המסעירים ועתירי הרולקס של עורכות דין פליליות, אבל אז התחלפה ההנהלה בערוץ 13 והליהוק השתנה ("הם רצו כאלה שהתעסקו עם ארגוני פשיעה. לא משנה שזה חרטא. אני מעדיפה לשון הרע לא לעשות, ועובדה שהם לא הלכו לעוד עונה").
בשלוש העונות האחרונות של "האח הגדול" כבר ניסו להכניס אותה לווילה אבל עד שהיא הסכימה והגיעה לאודישן, היא פחות התאימה לקאסט שנבחר. "הם הגיעו אלי כי אני חברה של טלי גוטליב", מסבירה ניר, " אליה פנו לפני שהיא הייתה חברת כנסת והיא לא יכלה ללכת עם הילדה שלה, אז ביקשו ממנה להמליץ על עורכת דין פלילית שהיא כמוך, והיא הפנתה אותם אלי ואז הם נדבקו אלי. אבל ממילא הייתי באמצע תיק רצח ולא יכולתי להיכנס כי ניהלתי הוכחות".
כמה חודשים מאוחר יותר התקשרה אליה המלהקת של "האח" והציעה לה את "בואו לאכול איתי", אלא שניר, שבתוך עמה היא יושבת, לא הכירה את התוכנית. "רק אחרי שהזמינו אותי הבת שלי הושיבה אותי לראות ביוטיוב. ואמרתי 'מה, את מפגרת? זה אוסף של מטומטמים', ולהפקה אמרתי תיזהרו להוציא אותי מטומטמת".
ואיך היה?
"זאת הייתה חוויה מעניינת, הופתעתי, לא חשבתי שאני אתחבר לזה. ואנחנו עוד היינו הקאסט הכי שפוי, איזה טיפוסים ראיתי בפרומואים, יש אנשים פסיכים, אם מביאים לי אותם אני מרביצה למישהו. אנחנו היינו נורמטיבים".
והרגשת שיש לך מה להציע מבחינה בישולית?
"בואי נגיד שאני היחידה מכולם שלקחו ממנה אוכל הביתה. קמילה לקחה את כל השקדי עגל שנשארו, ירדן לקחה את כל החמוצים שהכנתי. אדון יובל, שלא עמל קשה לטעמי, הביא לנו עלי גפן מקופסא. עלינא, כפרה, דוכני אוכל מאתיים שנה עם אוכל מוכן היו לי. בגיל 24 עשיתי בסופי שבוע מה שאנשים עובדים בשבילו כמו חמורים חודש. אמא שלי גלגלה אותם אחד אחד ודוכן לידי הוציאו אותם מהקופסא, אני מזהה את הריח מקילומטר. אמרתי את זה לירדן כשנכנסנו אבל לא נראה לי שהכניסו את זה. אני הכנתי לעודד קובה עם פטריות במקום בשר וקרפעלך ברוטב של השקדי עגל, השקעתי, קניתי טייג'ינים מחו"ל".
מן הסתם העריכו בהפקה גם את הנטייה שלך להגיד את כל האמת בפרצוף.
"אני יודעת שעשיתי להם את התוכנית, הם לא הסתירו את זה. ביום השלישי ירדו לי דמעות כי יצאתי על כל האחרים כל הזמן, ונחנקתי. וכשאמרו לי משהו ליד השולחן נכנסתי לחדר של ההפקה ואמרתי להם 'אין אותי יותר, אין שירה, אני למל"מ. שותקת', הם נלחצו, אמרו שאני הורסת להם את התוכנית. כי יצא שכל מה שאני אומרת אני אנטי בשולחן והם בהרמוניה, כולם חברים. זה כמו יובל, שאמר שהוא כל חודש ביוון ואשתו בסדר עם זה, ואני לא אוכלת את החארטות האלה. אחר כך נפלט לו שאשתו כועסת עליו. על מי אתה בא לעבוד?".
"לא מסתכלת על הערבים כמקשה אחת"
את חוש הריח האנושי החד שלה מתעלת ניר ביום יום לקריירה בעריכת דין בתחום הפלילים, ובניגוד לכל מי שעוסק במשפטים כסוג של ברירת מחדל, ניר הייתה צריכה לעשות הקפה שלמה לפני שהחליטה, בגיל 35, להגשים את חלומה ולהפוך לעורכת דין. עד אז היא ניהלה בוטיק אופנה עם מי שהיה אז בעלה, שינעה אקססוריז מסין ובסך הכל הייתה מרוצה, עד לשלב שבו הבינה שאופק חייה משתרע לכיוונים אליהם לא בהכרח רצתה להגיע.
"ואז אחי הגדול הסתבך באיזה משהו עם חבר שלו", היא משחזרת, "ועצרו אותם. אמא שלי התקשרה שהיא וסבתא שלי צריכות לתת עדות במשטרה. אני נכנסתי לסטרס ונסעתי מתל אביב לתחנת משטרה בזכרון ושם פגשתי את עורכת הדין שהביאו לאחי, מישהי מקיסריה, והיא אמרה לי 'את מלאת תשוקה לדבר הזה, איך את לא הולכת ללמוד?'. היא הציתה לי את החלום. היא אמרה 'מחר את הולכת איתי להירשם'. היא הכניסה אותי לאוטו פגשה אותי בקרית אונו ורשמה אותי למכינה, כי הייתי צריכה השלמה לבגרות. אז אמרתי 'תמות נפשי עם פלישתים, מה שיהיה יהיה'. עברתי את הכל חלק, את הבחינות-לשכה עברתי בפעם הראשונה".
"אני כבר עשר שנים עורכת דין. עוד לפני שקיבלתי את תעודת ההסמכה כבר הייתי בשיפוצים של המשרד. המשרד הראשון שלי היה ביפו, אחר כך בכפר קאסם, ואחר כך רהט. אני עובדת הרבה עם המגזר. ברהט יש לי חברה טובה, בדואית, שהייתה מביאה לי הרבה עבודה. אבל אז התחילה שם תקופה מטורפת של מהומות עם עצמם, ומיציתי וסגרתי".
את דוגמא ומופת לדו קיום.
"ואני הכי ימנית קיצונית בארץ. אין יותר קיצונית ממני".
איך את מסבירה את זה?
"אני לא מסתכלת על הערבים כמקשה אחת. החברה שלי, שאמא שלה פלסטינית שנשואה לישראלי והיא שנים פה, ואני מתה עליה, אמרה לי אתמול בטלפון 'יאללה שיוציאו את החטופים וירימו את כל עזה'. היא מצביעה ביבי עם כל המשפחה שלה. הבדואים הם שונים. הם גם נפגעו במלחמה. זה לא כמו באקה אל-גרבייה. הם מתערבבים וחיים עם יהודיות, את לא מרגישה שם איום בשום צורה. בכפר קאסם היה לי די קשה, את מרגישה את העוינות. אז אני עובדת עם דרוזים, ערבים, בדואים. מסתכלת על כל מקרה לגופו וממילא מי שעוין אותנו לא יבוא לעורכת דין יהודיה".
"בערוץ 14 הייתי מבקשת שיצלמו אותי מהצד המשותק"
אפשר לומר בזהירות שניר די גדשה את ליטרת הדרמה שלה בחיים, ומי שישאר גם לפרק שבו היא מארחת את שאר חבריה לשולחן, יקבל גם את הסיפור האישי שלה. לפני כשני עשורים נטל אבא שלה, בן 67, את חייו. לפני שש שנים חוותה אמא שלה הפסד של שבעה מיליון שקלים על ידי קבלן, אירוע שבעקבותיו התגלגלה ניר עצמה ל"נפילה של שלושה מיליון שקלים ועד היום אני משקמת את עצמי ממנה. ברוך השם, זה קירב אותי לאמונה".
במה זה מתבטא?
"אני לא דתייה ולא שומרת שבת או משהו, אבל אני חיה בהכנעה מול בורא עולם, אני עושה התבודדויות, מתפללת כל בוקר. החיים שלי השתנו מקצה לקצה. וזה מה שאמרתי להם בהפקה, אתם מוציאים ממני את השד שמזמן החבאתי. אני כבר לא שם, לא נכנסת לאינטריגות עם אנשים, אמרו לי הומור ושחררתי אבל ביומיום אני מאוד באמונה".
וראיתי באחד הפרקים שדיברת מאוד בפתיחות על הפציאליס שלך.
"כן. זה קרה כשהייתי בת 36, לפני 11 שנה. מזגן של בית מלון שישב לי על הלחי. התעוררתי עם כאב צוואר ותוך שלושה ימים זה השתתק. תפסו את זה בזמן אבל כמעט מתי מהסטירואידים, שטפי דם בעיניים, נראיתי כמו מישהי שפגע בה מסוק. ורוקח עלה על זה, אחרת הייתי מתה. אם הייתי לוקחת את הכמות שהרופאים רשמו לי, לא הייתי מתעוררת. כשאמרתי לרוקח שאני אלרגית הוא אמר שהוא לא לוקח סיכון, נתן לי רק עשרה מיליגרם וקמתי כמו גמורה. נסעתי לרופא בברזילי ואמרתי לו שהוא כמעט הרג אותי.
מה זה עושה לך לביטחון העצמי?
כלום. מבחינה מקצועית זה מפריע לי בויזואליות שאני מדברת. אני מקבלת זריקות בוטוקס אחת לארבעה חודשים, כדי לשתק את הצד הלא משותק ולסדר את הא-סימטריה. אני הולכת עם ריסים מלאכותיים כי הפציאליס גרם לי לנפילה של העפעף, ובקרוב אני אעשה ניתוח להרמת עפעפיים. זה פוגע בעבודה כי אני יושבת הרבה מול מחשב והעין דומעת, ואני לא יכולה לדבר הרבה כי זה גורם לי לכאבי ראש. כשהייתי בערוץ 14 הייתי מבקשת שיצלמו אותי מהצד המשותק, כי בצד הזה זה בולט פחות. אני יודעת שזה לא יעלם. מקסימום ישתפר. לקח לי הרבה שנים להשלים עם זה, אבל היום זה חלק ממני".
