הדשא במרכז הקיבוץ שמשמש מאז 7 באוקטובר בתור מתחם הספדים לפתע קיבל אור אחר לחלוטין. מוזיקה, מחצלות פרוסות, אנשים יחפים, בירות מלאות. מיני וודסטוק בניר עוז. שגיא דקל חן, שורד השבי שנחטף מהקיבוץ, הציג כאן אמש (שני) את אלבום הבכורה שלו, "מינוס אחד". תשעת השירים שמרכיבים אותו נכתבו והולחנו בראשו במהלך 498 הימים בשבי - אתמול הם יצאו לעולם.
את "מינוס אחד", הקרוי על שם המנהרה שבה היה מתחת לאדמה וכבר זמין להאזנה בפלטפורמות הסטרימינג, הוא השיק במופע מיוחד שמתקיים במסגרת פסטיבל ישראל (שנמשך עד 20 באוגוסט במספר מוקדים בארץ), בו התארחו גם מרינה מקסימיליאן, התקווה 6, עידן רייכל ושירה בן שמחון.
שגיא דקל-חן מבצע את "שיר השירים"
( צילום: רם מלכה)
3,000 אנשים נמצאים במקום וזאת הפעם הראשונה מאז 7 באוקטובר שמתקיים אירוע מסוג כזה בקיבוץ. המופע אף התעכב כי מארגניו הכריזו "יש עומסי תנועה בכניסה לקיבוץ". "זאת אמירה", מספר אחד הנוכחים על גודל הקהל המרשים. הדשא מלא עד אפס מקום. במקום חולקו למשתתפים חוברות שירים קטנות, ועל כריכתה - תמונתו של שגיא מהשלט המוכר של המאבק לשחרור החטופים כשהיה בשבי בעזה.
כריכת חוברת שירי האלבום של שגיא דקל-חן
(צילום: רוני גרין שאולוב, עיצוב הכריכה: יעל יעקבי, יובל שביט)
לאחר מילות השירים, בדף האחרון הוא צירף מכתב אישי שגם איתו פתח את המופע, ובו כתב: "אני לא זמר, אני אבא ששר. מעולם לא התכוונתי להיות זמר, או לשיר. נחטפתי, לקחו לי הכול. התעוררתי שם בבית חולים עם יד חבושה שלא מגיבה, רגל מגובסת, אזוק למיטה, אפילו את העגיל הם לקחו. מה שהם לא לקחו, פשוט כי לא ידעו, זה את הכוח האמיתי, מבפנים. זה עזר לי לשמור על התקווה, הבריאות והשפיות. המוזיקה הייתה שם בשבילי ברגעים הכי קשים, שירים של אחרים שהתנגנו לי בראש. אחרי מספר חודשים בשבי מצאתי את עצמי מתחיל ליצור שירים. לא יכולתי לכתוב אותם, שיננתי בראש את המילים, לא יכולתי לנגן או לשיר אותם, אז את המנגינות רק דמיינתי.
"ב-15.2.25 שוחררתי מהשבי. לאחר יומיים, בלילה, בבית חולים (הנכון) הלכתי לחדר צדדי ועם קול של קרפדה ללא חמצן, בשקט, אפילו עם קצת בושה, הקלטתי לעצמי בטלפון את כל תשעת השירים, מילים ולחן. מספר שבועות אחרי, החלטתי שיום יבוא ואת השירים אוציא במופע. היום הזה נדחה בגלל ענייני רפואה, שיקום, משפחה, עזה, איראן, לבנון, ובעיקר כי לא יכולתי להרשות לעצמי להופיע כך כשעוד היו חטופים שהשארתי מאחור.
שגיא דקל-חן עם אשתו אביטל, מתוך ההשקה של "מינוס אחד"
(צילום: אורית פניני)
"אחרי דרך ארוכה, היום הזה הגיע. היום תצא לעולם המוזיקה, קודם כל בהופעה - ואחריה האלבום כולו יצא אל העולם. לא במקרה את המופע הראשון אני עושה כאן בניר עוז, בבית שלי. זה אותו הדשא שעליו רצתי כל הילדות, הדשא שבו הכרתי את מילי (אביטל, בת זוגו. רג"ש) לראשונה, זה שגידלתי עליו שתי בנות, הדשא שעליו נלחמתי, והדשא שבו נפלו חבריי. זה דשא עם ירוק אחר. זה הדשא שעליו היו אירועים שמחים בעבר, מאז בעיקר הלוויות. האירוע היום הוא לא חגיגה, לא מסיבה, לא סגירת מעגל, לא ניצחון הוא פשוט חלק מהסיפור. למרות שאני בחרתי שלא לחזור לגור בניר עוז, הקיבוץ חשוב לי מאוד והלוואי ויבנה מחדש עם חיים חדשים, מקווה שהאירוע הזה יהיה אבן ביסודות שלו. זה הסיפור גם שלכם ושלכן. תודה שבאתם".
השיר הראשון של שגיא נקרא "שיר השירים":
"כל השירים, מכל השנים
מתנגנים אצלי עכשיו ברצף.
לכל מנגינה,
יש גם תמונה
תקשיבי אני שר לך אותך עכשיו בשקט.
שירי אהבה, עם משפטים קצרים
ככה התאהבנו כשהיינו נערים.
'מתחת לשמיים'
לא עוזבים ידיים
שלחנו הבטחות וחלומות במכתבים.
שירים של חופשה,
מזכירים לי תחושה
קרוואן, הר, ים, שלג, מדורה.
'עולים על טיסה'
זוכר את כל המסע
לשיר מפה שירי חופש זה דבר קשה נורא.
שירים בשני קולות, ברכב עם הבנות
זוכר נסענו לדימונה בערב ראש השנה
'עוד תראה
כמה טוב יהיה'
שרנו בקולי קולות עכשיו אני שר בדממה.
נזכר בפזמון משישי בסלון,
שותים שוקו וקפה ושומעים שירים שמחים.
'מתנות קטנות'
רקדנו עם הבנות
זוכר גם ריח של עוגה ונשיקת מאוהבים.
עכשיו אני שר כי מה כבר נשאר?
זאת אהבה שמזכירה לי כך לנשום.
'שושנים עצובות'
עכשיו יורדות הדמעות.
מבטיח לחזור הביתה להשלים את החלום".
הקהל בהופעתו של שגיא דקל-חן, "מינוס אחד"
(עיצוב: יעל יעקבי, יובל שביט)
ניכר ששגיא נרגש מאוד על הבמה וקולו נשבר לא אחת. את שיריו הוא כתב בין היתר לאשתו וילדותיו. את השיר "עוד לא יודע את שמך" כתב לבתו שחר מזל, שנולדה כשהיה בשבי.
"עוד לא הלבשתי לך שמלה לבנה,
ובעצם אין לנו עוד אף תמונה.
עוד לא בניתי לך מיטה,
עוד לא קניתי מתנה
עוד לא נישקתי אותך בלילה כשאת ישנה.
אבל אצלי במחשבות,
מרגיש לך את הנשימות
אני מדמיין עיניים עם רוגע של שמיים
אני בדרך אלייך
שמרי על אמא ועל אחיותייך
וכשתביטי בחלון, שלחי איזה חיוך ראשון,
עוד לא יודע את שמך"
לפני השיר "הפינה שלי", שגיא מסביר שהוא כתב אותו לאחר שנתקל במראה אחרי חודשיים בשבי. הוא אמר בהופעה: "פה בדשא יש כמות פדויי שבי שזה לא נורמלי. יש רגעים פשוטים שנצרבים בזיכרון. אחרי בערך חודשיים שלא ראיתי את עצמי במראה, פתאום הגענו לחדר שהייתה בו במסדרון מראה. זה מסדרון צר, נמוך, חשוך, ואתה גם לא אמור לעצור שלא לעורר חשד אבל הצצתי. נראיתי נורא. נורא. פתאום חטפתי סטירה על זה שאני לא אותו בן אדם, היה לי שיער נפוח, זקן ארוך, ג'ינג'י, צלקות בלחי, עצמות פנים בחוץ. נראיתי פשוט חלש וזה שבר אותי".
בחוברת השיר שחולקה, לצד השיר, צורפה תמונתו של שגיא שחמאס צילם ברפיח בינואר 2024, כשידו מקובעת. הוא אמר: "אלה שירים שכתבתי שם במנהרות בתוך המוח שלי. שירים שבהתחלה רק שיננתי ודמיינתי. ואז אחרי השחרור, כאן בשיבא, הוצאתי אותם מהפה בפעם הראשונה. מאז השירים פגשו אולפן, נגנים אמיתיים, ואפילו מורה לפיתוח קול, תוצרת חאן יונס".
שגיא דקל-חן לאחר שובו לארץ
(צילום: הרצל יוסף )
האנשים במקום שרו, אכלו, שתו, נהנו והתרגשו לראות את שגיא מעניק חיים וצלילים למילים שנשמרו בתוך הבטן והראש שלו חודשים ארוכים. דברים שרצה לומר למשפחתו, לחבריו, לעצמו. הוא רצה שהסיפור שלו יסופר בדרך שעזרה לו לשמור שם על השפיות: דרך המוזיקה. ואולי עבורו, לעמוד ולשיר בלב ניר עוז, שכמעט לפני שלוש שנים היה נראה אחרת לחלוטין - זה הניצחון שלו, אפילו שהוא אומר שזה רק עוד חלק בסיפור.
