יום אחד בהיר ישב הסופר האמריקאי הרלן קובן בסנטרל פארק והביט בנגן רחוב. לפתע עלתה בראשו תהייה, מה אם זאת הייתה הבת של הדמות הראשית שלו? ומה אם היא הייתה מכורה לסמים והוא לא ראה אותה כבר חודשים? התהיה הזאת לא הגיעה בחלל הריק – זמן לא רב לפני זה הוא מצא בחדר של הבת שלו, שארלוט, כלי לעישון קנאביס ונכנס לסחרור.
"הרלן קובן: הבריחה"
(באדיבות נטפליקס)
השנים עברו, קובן כתב את הספר "הבריחה" (Run Away), שבמרכזו עומד גבר, אב, שהבת שלו נעדרת בעקבות התמכרות לסמים ותוך כדי הניסיון שלו להציל אותה הוא מגלה רשת סבוכה של רציחות מסתוריות. שארלוט גדלה והייתה לאישה בוגרת ומתונה, שעובדת בתעשיית הטלוויזיה (ואולי הפסיקה לעשן, אבל אולי לא). אבא קובן חתם על חוזה מופלא עם נטפליקס לפיו החברה תעבד 14 מהספרים שלו לסדרות טלוויזיה - הספר "הבריחה" הוא העשירי במספר, וכעת, לפי מסורת ינואר שהתהוותה עם השנים, עיבוד נאמן למדי של "הבריחה" לסדרה בריטית פותח את השנה האזרחית בנטפליקס.
סיימון גרין (ג'יימס נסביט, "הנעדר") הוא האב שיוצא למסע חיפושים נואש אחרי הבת הנמלטת שלו, פייג' (אלי דה-לאנג'). פייג' חברה להומלס נרקומן בשם ארון (תומאס פלין) ומאז היא נמנעת מקשר עם המשפחה. העלילה מותנעת כשארון נרצח באכזריות וסיימון הופך לחשוד המיידי, כי כמה ימים קודם הוא דפק לו מכות בפארק. הבלש אייזק פגנבלי (אלפרד אנוק, סרטי "הארי פוטר") והשותפה שלו לחקירה נכנסים לאמוק סביב הרצח של ארון ונטפלים לסיימון בניסיון להוכיח שהוא הרוצח.
סיימון ואשתו (מיני דרייבר, "גוד וויל האנטינג") מחליטים להמשיך ולחפש את פייג' למרות הכול, הם נעזרים בחוקרת פרטית, אלנה (רות ג'ונס המופלאה, "גאווין וסטייסי"), שעובדת על תיק נעדר אחר. במקביל שני צעירים, בחור ובחורה (מייב קורטייר-לילי וג'ון פוינטינג), מסתובבים בכל מיני מקומות ורוצחים בדם קר כל מיני אנשים, מסיבות שיתבררו בהמשך. העלילה, מן הסתם, פחות קריטית כי טוויסטים מהירים ודגי הרינג מטעים שזורים בה לאורך כל שמונת הפרקים של הסדרה.
בשלב הזה אפשר כבר לאבחן דפוסים חוזרים בסדרות של קובן, ממש כמו בספרים שלו, ו"הבריחה" לא מדלג על אף אחד מהם. הן מופקות בשלל מדינות ושפות (ספרדית, צרפתית, פולנית), לרוב מטעמי תקציב. הסיפור שלו בנוי כרשת סבוכה של סודות שבה שום דבר הוא לא כמו שהוא נראה, ולא כדאי לכם לסמוך על אף אחד.
לרוב קובן לא יסתפק בפחות משלושה-ארבעה קווי עלילה מקבילים שמאכלסים המון דמויות, למה לא, בשום שלב אין העמקה אמיתית ואף אחד לא תופס יותר מידי מקום. חורים בעלילה, התנהגות לא סבירה של הדמויות או פרשנות מאוד רופפת של רעיון העקביות נפוצים מאוד בנוסחה הזאת, אבל העלילה זזה כל כך מהר ועם כל כך הרבה טוויסטים שעוד לפני שאתה מספיק להגיד "אבל איך יכול להיות שהמשטרה לא לקחה בדיקות דנ"א מהזירה", הסיפור כבר המשיך הלאה. בגדול סביר שתמצאו בתמהיל הזה גם שימוש בדנ"א או איזו ביקורת על הרשתות החברתיות, שקובן אוהב לדחוף לעלילות שלו, ובמקרה של "הבריחה" כל היופי הזה לפחות מגובה במשחק מצוין של כל הנוגעים בדבר ובדיאלוגים יחסית סבירים, מה שהופך את הצפיה לזורמת אפילו יותר.
המכונות המשומנות של קובן הן דיל לא רע עבור הצופה העייף שמעוניין בהסחת דעת. הן מציעות עלילה ממכרת ומהירה, סיפוקים מיידיים ובתמורה מבקשת מהצופה שלה העלמת עין צנועה מכל מה שלא הגיוני בתסריט. המשטרה הבריטית מקצה משאבים בלתי מוגבלים לחקירה של נרקומן דר-רחוב? נשמע סביר. בן-אדם נורה בגבו ולמחרת יוצא לריצה היומית? אין שום דבר מוזר פה, אפשר להתפזר. קו עלילה שלם שהיה נפתר אילו רק אמא ואבא היו מדברים מידי פעם במקום לרדוף אחרי סוחרי סמים? היי, הנה ציפור!
אבל ככה זה עם ג'אנק פוד. אם היינו קוראים את כל המרכיבים, איך היינו נהנים? קובן כתב עבורנו את הנוסחה המושלמת לצפיית בינג', אפשר להתמרמר עליה, אפשר להתייסר בתחושת אשם מעורבת בהנאה גולמית ואפשר פשוט לדחוף אצבעות לפינה של השקית ולדלות את פירורי התפוצ'יפס המלוחים האחרונים (משווקים, דברו אלי, שטח הפרסום הזה יכול להיות שלכם!).
