עשר שנים חלפו מאז הלכה לעולמה רונית אלקבץ, והקולנוע הישראלי חסר אותה מאוד. לא שאין לו שחקניות מצוינות – דאנה איבגי, ריימונד אמסלם, ז'ניה דודינה, אסי לוי, ג'וי ריגר, אוולין הגואל, ריטה שוקרון, נטעס ריסקין – אבל חסרה לו הנוכחות שהייתה לאלקבץ והפכה כל סרט בכיכובה לסוג של אירוע. אלקבץ הייתה כוכבת הקולנוע האחרונה שלנו, ועם לכתה אבד גם הזוהר שליווה את נוכחותה – הנה, שוב המילה הזו – בכל מקום שאליו היא הגיעה. החד-פעמיות שמזוהה עם המושג "כוכב/ת" הייתה לגמרי שלה; שנייה רק לגילה אלמגור תבדל"א שהייתה כוכבת הקולנוע הראשונה של ישראל.
ההספדים (כולל זה שכתבתי אני) שליוו את מותה בטרם עת של אלקבץ, בגיל 51, השוו אותה לגרטה גרבו. ההשוואה הזו נבעה מעצם האניגמטיות ששידרו פניה שלעיתים עוררו כמיהה לאיזה זיק אנושי. כזה אומנם החל ללוות את הופעותיה המאוחרות יותר, כאשר היא הפכה מדימוי של נשיות מאגית אפלה, אבטיפוס של אישה-שטן, לייצוג של נשיות מזרחית, פריפריאלית. מעבר מהמיתי אל הארצי. אבל ההבדל בינה ובין גרבו גם הוא ניכר, בדיעבד. אלקבץ הסתלקה במפתיע – מעטים ידעו על מחלתה וחלקו זאת. גרבו פרשה בגיל 36 (אחרי כישלון סרטה "אישה דו-פרצופית" מ-1941 בבימויו של ג'ורג' קיוקור) והמשיכה לחיות בבדידות מזהרת עד מותה ב-1990. מותה של אלקבץ היה לא פחות מאשר מהלומה לקולנוע הישראלי בפרט ולתרבות הישראלית בכלל. שלא לדבר על צרפת שבה היא נחשבה כשחקנית צרפתייה לכל דבר.
מאז מותה, נדמה שרוחה של אלקבץ רודפת את הקולנוע הישראלי. נוכחת בהיעדרותה. לא פעם אני מוצא עצמי צופה בסרט ומדמה למצוא בו את דמותה. האם אפשר לחשוב על "7 ברכות" הנפלא בלי לדמיין בו את אלקבץ בתפקיד אחת מבנות המשפחה המרוקאית המורחבת שמתאספת מדי ערב לארוחות חתונה חגיגיות? האם אפשר לחשוב על הסרט – שכתבו ריימונד אמסלם ואלינור סלע וביימה איילת מנחמי – בלי לחשוב על הטרילוגיה המכוננת שביימו רונית ושלומי אלקבץ שהעמידה במרכזה את דמותה הנאבקת-שורדת של ויויאן אמסלם? האם אפשר לחשוב על הקולנוע הישראלי של שלושת העשורים האחרונים בלי לחשוב על ויויאן אמסלם-רונית אלקבץ? נדמה שמעטים המקרים שבהם דמות דבקה כך בשחקנית שגילמה אותה.
4 צפייה בגלריה
האם אפשר לחשוב על הקולנוע הישראלי של שלושת העשורים האחרונים בלי לחשוב עליה? רונית אלקבץ
(צילום: רפי דלויה)
רונית אלקבץ הייתה יותר מנוכחות. היא הייתה תופעה. היא הייתה קולה של נשיות מזרחית חדשה שפרצה בשנות ה-90, בראש ובראשונה בזכות סרטה החשוב של חנה אזולאי הספרי, "שחור" (1994). אזולאי הספרי ואלקבץ גילמו שם שני דימויים של נשיות מזרחית: זו המבקשת להינתק משורשיה וזהותה האותנטית וזו המזוהה עם כוח נשי-מאגי שנתפס כמאיים עד כדי שיש לכלוא אותו. הסרט הזה שילב בין הפרסונה הקולנועית המוקדמת של אלקבץ כפאם פאטאל, לילית, שדה ובין הדימוי שיהיה מזוהה עמה בהמשך, זה של העוצמה וההישרדות של האישה המזרחית. היא נראתה שם כאילו יצאה מסרט אילם כאשר פניה, ובמיוחד עיניה, מושכים אליהם את תשומת הלב ומייצגים את כוחה. קשה היה להתעלם מהעיניים של רונית אלקבץ. הן הטילו כישוף על כל מי שהישיר אליהן מבט.
אבל אלקבץ לא הייתה רק כוכבת קולנוע אלא גם מי שייצרה, יחד עם אחיה שלומי, את אחד הפרויקטים המשמעותיים בקולנוע הישראלי של העשורים האחרונים: הטרילוגיה של ויויאן אמסלם שכללה את "ולקחת לך אישה" (2004), "שבעה" (2008) ו"גט – המשפט של ויויאן אמסלם" (2014). אפשר כמובן לתהות האם היינו ממשיכים לצפות בסיפור חייה של הספרית החיפאית שנאבקת שנים כדי לקבל גט מבעלה?; האם אלמלא מותה של אלקבץ, שכבר הייתה חולה שעה שצילמה את הפרק השלישי, היינו שבים ופוגשים בויויאן כאשר היא חיה את חייה כגרושה אחרי מאבקה הממושך והמתסכל במערכת פטריארכלית ומשפטית מדכאת? "גט" הפך, למרבה הצער, לסרטה האחרון של אלקבץ (היא הספיקה עוד להצטלם לסדרת טלוויזיה צרפתית, בתפקיד ראשת ממשלת צרפת במציאות פוסט-אפוקליפטית).
ואומנם, האם קמו מאז לקולנוע הישראלי יוצרים בסדר הגודל של רונית ושלומי אלקבץ (ואני מתייחס לעבודתם המשותפת כיצירה אוטוביוגרפית)? האם ניתן להצביע על פרויקט קולנועי נשי-מזרחי בעל משמעות מאז הטרילוגיה ההיא, שאיכותה עלתה מסרט לסרט ("גט" הוא בעיני אחד הסרטים הישראלים הטובים שנוצרו אי-פעם)? התשובה לשאלה השנייה היא: כן; והפרויקט הזה הוא לא במקרה "מחברות שחורות", היצירה התיעודית המונומנטלית שהכין אלקבץ בעקבות מות אחותו, ויצאה לאקרנים בשנת 2021. היא הוקרנה בבתי הקולנוע בשני חלקים ונערכה לסדרה בת חמישה פרקים ששודרה ב-כאן 11. פרויקט שהורכב מסרטים ביתיים בהם תיעד האח את אחותו, קטעים מיומניה, וצילומי מאחורי הקלעים של "גט". אם הזכרנו קודם את נוכחותה הספקטרלית של אלקבץ, הרי שזו רודפת את "מחברות שחורות" לכל אורכו. זהו סרט מלנכולי, של משיכה פטאלית של אח אל אחותו, של הבנה שיצירתו טבועה בה ובלתי אפשרית בלעדיה. הנה, גם לאחר מותה המשיכה אלקבץ להיות הדימוי האבוד, מעורר הכמיהה, של העוצמה הנשית-מזרחית בקולנוע הישראלי.
אלקבץ לא הייתה רק שחקנית מזרחית, אלא גם אייקון של פמיניזם מזרחי באמצעות פעילותה החברתית-פוליטית. בשש השנים עד מותה היא כיהנה כנשיאת תנועת "אחותי" הפמיניסטית-מזרחית, ומבחינה זו קשה לחשוב היום על שחקניות שירשו מאז את מקומה. נדמה שלא גבר אשכנזי הוא שצריך לעמוד מאחורי הקביעה הזו, אבל ספק אם הייתה מאז מותה של אלקבץ עוד שחקנית שהפכה מקור של השראה ועוצמה עבור השיח המזרחי-הנשי. כמה שנים לאחר מותה של אלקבץ ראו אור שני ספרי מחקר חשובים בשדה הקולנוע הישראלי: "עקבות ימים שעוד יבואו", של פרופ' נורית גרץ ופרופ' רז יוסף שעוסק בטראומה ואתיקה בקולנוע הישראלי העכשווי; ו"רקוויאם לשלום" של ד"ר פבלו אוטין שבוחן את ייצוגי הסכסוך הישראלי-פלסטיני בעקבות האינתיפאדה השנייה. על כריכות שני הספרים התנוססה תמונתה של אלקבץ. באחד, מתוך הסרט "עדות" ובשני מתוך "ביקור התזמורת". נדמה שלא צריך הוכחה חותכת יותר לאופן שבו ייצגה אלקבץ את הקולנוע הישראלי; לאופן שבו היא הייתה הקולנוע הישראלי. היא העניקה לשני הסרטים האלה – "עדות" בוים בידי שלומי אלקבץ ומבוסס על שחזורי עדויות של פלסטינים וחיילי צה"ל החושפות את עוולות ואלימות הכיבוש – את עוצמתה ככוח החותר תחת המבט הגברי היהודי-אשכנזי. ואמנם, מבטה בשתי תמונות הכריכה משדר משהו מתריס, כוח עצור, מופנמות מלנכולית וכאב. הסיפור המזרחי במבע פנים אחד.
אלקבץ הייתה כוכב שחלף בנוף הקולנוע הישראלי. אין לי מושג אילו עוד סרטים הייתה מביימת (האם הייתה ממשיכה לביים עם אחיה? לבדה?); ובאילו הייתה משחקת. הפילמוגרפיה שלה מורכבת מכמה מהסרטים המכוננים בקולנוע הישראלי של העשורים האחרונים: "המיועד" של דני וקסמן, "שחור" של חנה אזולאי הספרי ושמואל הספרי, "חתונה מאוחרת" של דובר קוסאשווילי, "אור" של קרן ידעיה, "ביקור התזמורת" של ערן קולירין, וכמובן הטרילוגיה של ויויאן אמסלם. כמו מיכל בת אדם, גם אלקבץ היא שחקנית שהפכה לבמאית מרכזית בנוף הקולנוע הישראלי, וכמו בת אדם – גם אלקבץ בסרטים שהייתה שותפה לבימויים כוננה את השיח האוטוביוגרפי בקולנוע הנשי הישראלי. במלאת עשור למותה – קשה לזהות היום מישהי שכמוה הפכה לדמות מכוננת, משפיעה, כוכבת שהיא אישיות, מי שהדמויות שגילמה התמזגו בנוכחות החוץ-קולנועית שלה, אקסטרווגנטית, אניגמטית, מושכת. היום, כמו לפני עשר שנים, אפשר לקבוע: רונית אלקבץ הייתה תופעה ייחודית בקולנוע ובתרבות שלנו.
