לקראת סוף סרט הדוקו "לתת לחיים לרקוד" ששודר אמש (שלישי) בקשת, צוות המנהלים של עידן עמדי עומד על קו הזינוק במרוץ מופע 30 אלף הכרטיסים של עמדי בפארק הירקון. הכרטיסים למופע הראשון נמכרים תוך חמש דקות. בסצנה הבאה עמדי והמפיק המוזיקלי שלו ישובים ברכב ומדברים עם אדם אחר. "אמרתי לך, באסטרטגיה זה היה נכון", אומר הדובר, "צריך להיפצע, להמתין כמה חודשים ואז להוציא אלבום". כולם צוחקים, ברור שעמדי לא נפצע כחלק ממסע יחסי הציבור של האלבום וההופעה הבאים שלו - אבל המשפט הזה מהדהד משהו שנמצא מתחת לפני השטח (ולא כל כך עמוק מתחת לפני השטח, אגב) בסרט כולו, שמתאר את השנה פלוס שעברו על עמדי ומשפחתו מאז הפציעה.
מתוך "עמדי"
(צילום: באדיבות קשת 12)
המחלוקת שבמרכזה עמד עמדי לאחרונה הטביעה אפילו אותו - מי שהיה עד לא מזמן סמל לישראליות יפה, גיבורה, מוסרית ומלכדת את השורות - בלב הביצה הפוליטית. בפוסט שפרסם נגד למעלה מאלף אמנים, שחתמו על עצומה להפסקת הלחימה בעזה, עמדי אימץ כמה נוצות שעוררו את התפעלותם של טווסים כמו איתמר בן גביר וסמנים ימניים נוספים. "אפסים", "פריווילגים", "קודם תילחמו ואחר כך תתבטאו", וכיו"ב אמירות שהוא ביקש לעדן מאוחר יותר, מיקמו אותו בנקודה מאוד ברורה במאבק שמשסע בתקופה הזאת את החברה הישראלית. לפי בחירת המילים של עמדי, השורשים של המאבק כנראה נעוצים במקום הרבה יותר עמוק מאשר הלחימה בעזה.
כל זה, אגב, מתלהט סביב מחלוקת שהיא בעצם לא מחלוקת – חותמי העצומה לא השחירו את חיילי צה"ל אלא יצאו נגד החלטות שקיבל הדרג המדיני. זה ויכוח שיכול היה להיפתר בכמה משפטים על כוס קפה שחור או שייק ירוק, תלוי את מי שואלים. אבל עמדי, כלוחם, כל כך מזהה את עצמו עם הגוף שבמסגרתו הוא סיכן את חייו, שאין לו את הפריווילגיה להטיל ולו לרגע ספק באפקטיביות או במניעים שעומדים מאחורי ההוראות שמוזרמות אליו מלמעלה. אין מה להגיד, פריווילג הוא לא. ככה או ככה, עמדי, שהצליח להישאר כל כך הרבה זמן נייטרלי וצח יחסית (אוהב את הפלוגה וגם את המדינה!) הוא עכשיו כאחד האדם. איש עם דעה שאפשר לריב איתו ברשתות החברתיות או לרתום אותו לכרכרה שדוהרת אל כיבוש מחדש של רצועת עזה.
יש להקדים ולומר את המובן מאליו: עמדי לא זקוק ליחסי ציבור. הוא לא היה צריך לצאת נגד העצומה כדי למכור כרטיסים. עמדי מוקם ממילא בפנטהאוז של הקונצנזוס. אם כבר, היציאה נגד העצומה רק הזיקה לו. אני מאמינה שבאמת חורה לו כשחיילים שלחמו לצידו נתפסים כפושעי מלחמה. הסרט, לעומת זאת, שם כדי לתחזק את הדימוי של עמדי כגיבור לאומי שמעל המחלוקות. כמובן שסיפור העצומה לא נכלל בסרט – הוא קרה בערך לפני שתי דקות – אבל גם אם היה קורה מזמן, ספק אם היוצרים היו טורחים לשלב אותו פנימה. "עמדי - לתת לחיים לרקוד" הוא מקבץ של דימויים עממיים, מוסכמות שאין עליהן עוררין ובהתאמה הן גם מספרות שום דבר שאינו מובן מאליו, על הבחור האמיץ, עידן עמדי.
הוא נפתח בעמדי עושה דברים קונצנזוסאליים: מדליק נר נשמה, מביט בתמונות לוחמים במדים, מניח תפילין, כל מה שיכול לקדם את הצופה אל אורגזמה עממית (אם אין לכם משהו מאחד להגיד, תסתמו את הפה). אחר כך נפרש סיפור הפציעה שלו (איסוף חומרי הגלם לסרט החל כבר בשלב שבו עמדי עדיין היה פצוע קשה בבית החולים ומשפחתו קיבלה את הבשורה מחוץ לחדרו), השיקום המורכב והחזרה לבמות. העורך הקפיד להכניס קטעים שבהם עמדי נבוך מצפייה בעצמו נואם, אחר כך הוא מחבק ילד, בן לאבא שנרצח במלחמה. אין מקום למורכבויות.
המקום היחיד שאולי מביא איתו סוג של מורכבות הוא העובדה שעמדי הוא בן לאבא שממש כמוהו נפצע בעזה כשעמדי היה בן חמש, כך שמדובר בסוג של שחזור. אבל כשאמא של עמדי ספק מבקשת ספק תובעת ממנו לא לחזור למלחמה, עמדי לא מבטיח כלום. המאבק שלו כחייל בשירות סדיר להפוך לקרבי מוצג כהירואי, כמו שאנחנו אוהבים. עכשיו הוא ניצח את הניצחון המוחלט, וממנו מושלכת אוטומטית צדקת דרכנו כעם. הפגיעות הנפשיות שאלפי חיילים סובלים ממנה בימים אלה, מקבלת אזכור שולי במקרה הטוב. מישן אקומפלישד.
יוצרי "עמדי: לתת לחיים לרקוד" (מה זה בכלל אומר?) לא שיערו שעמדי יסדוק את ציפוי הטפלון שלו לקראת עליית המופע, אבל הם סיפקו מבלי לדעת את הפתרון האולטימטיבי: ציפוי חדש. זה לא שאין כאן סיפור. המסע שהוא עבר מרשים, הכאב אמיתי, החוסן ראוי להערכה. אבל כסרט זו יצירה שטוחה למדי, שלא מציעה עומק רגשי חדש או מצליחה להאיר את עמדי באור חדש. היא בעיקר מתחזקת את הדימוי הציבורי שלו כפי שהכרנו אותו: פצוע, לוחם, גבר-גבר, רגיש. הוא חושף את עצמו בגוף, אבל גם כשהוא מתקרב לחולשה כלשהי היא מייד מגויסת לצבא הדימויים. המסר שעולה ממנו ברור: לשם אנחנו אמורים לשאוף. זה המודל ועם זה ננצח, או לפחות נמלא את פארק הירקון.
