נוסטלגיה. מילה אחת - הרבה רגש. בקיץ הישראלי של 2026, בין אימת טילים, קמפיין בחירות, שביתה בנתב"ג ומאה אחוזי לחות, הוא גם רגש מובן לחלוטין. בואו נתרפק רגע על העבר, ורצוי עם מזגן. ואת זה בדיוק מספק המחזמר "פיטר פן".
לא מעט עיבודים היו ל"פיטר פן" בישראל. לנעלי הילד הנצחי נכנסו בעבר גיל ססובר וגם עופר שכטר, ורק לפני כמה שנים הגיעה גם גרסה צבעונית וייחודית של הקאמרי ותיאטרון אורנה פורת. אבל יותר מכולם זכור המחזמר מ-1988, שיצרו אורי פסטר וחנוך רוזן לפי ספרו של ג'יימס מ. בארי, ושבו כיכבו רוזן כפיטר וחני נחמיאס כוונדי. הוא היה הצלחה מסחררת, הפך גם לקלטת ילדים, והשירים שבו, כמו "הוא חייב לבוא", ממש נכנסו לקאנון הישראלי.
את העיבוד המיתולוגי הזה משחזרים בהפקה הנוכחית, שעלתה לאחרונה בבית משכן האופרה בתל אביב. פסטר ורוזן אחראים על הכתיבה והבימוי, השירים אותם שירים, ואת פיטר פן מגלם לי בירן – כולל לא מעט הומאז'ים לביצוע של רוזן ושפת הגוף הייחודית שלו. את וונדי מגלמת משי קלינשטיין, מתוקה כנדרש, ולתפקיד קפטן הוק חזר השחקן המקורי מהמחזמר ההוא – ששון גבאי.
תמיד טוב. ששון גבאי בתפקיד קפטן הוק
(צילום: דפנה בן נון)
לא מסובך להבין את הרציונל שמאחורי ההפקה. מחזה שילדים ייהנו ממנו, וההורים ינהרו גם הם כדי להתרפק על זיכרונות ילדות (ולהעלות בסטורי). ממש כמו "ספר הג'ונגל" בשנה שעברה, מדובר במצב של ווין ווין – כולם זוכים, ומשלמים. ולראיה: ביום שישי בצהריים, אולם של יותר מאלף מושבים היה מלא בילדים ובילדים נצחיים. המחירים, אגב, נעים בין 139 ל-219 שקל, לפני הנחות מועדונים למיניהן. חוויה לא זולה אם רוצים ללכת ביחד כל המשפחה ולשבת במקומות טובים.
שני דורות. גבאי עם לי בירן
(צילום: דפנה בן נון)
ואיך המחזה עצמו? מדובר בהפקה מהנה, צבעונית, עם שחקנים ורקדנים שנותנים עבודה. בירן הוא פיטר פן קליל ואתלטי, לקלינשטיין יש קול פעמונים וששון גבאי הוא, ובכן, ששון גבאי. שזה תמיד טוב. רגעי הריקוד והשירה מרשימים, בעיקר אלה שכוללים את לילי הנמרה (לינוי כהן), שבלטה על הבמה בביצועים פיזיים סוחפים עם שבט אדומי העור שלה (קטעים שגם הופכים וויראליים ברשתות החברתיות). היא, אגב, גם משמשת בתור הדמות הנשית שנותנת קצת קונטרה לוונדי המבויתת, בהעדרה של טינקרבל הפיה – שדמותה כלל לא קיימת בגרסה הזו (כמו גם במקור עם רוזן).
מילה טובה מגיעה גם לאופיר וייל, שמגלם את סמי, הסייד קיק של קפטן הוק, עם הרבה פיזיות וקצת נאלחות מתבקשת.
מהביצועים היותר סוחפים. השבט של לילי הנמרה
(צילום: דפנה בן נון)
דווקא התפאורה אמנם נראתה טוב, אבל השימוש הנרחב בווידאו קצת גרע מהפוטנציאל שלה. חלק מהקסם של מופע על במה הוא אביזרים שיכולים לנוע ולשנות לנו את הזוויות והמחשבה. במקרה של "פיטר פן" השחקנים אולי ריחפו באוויר בעזרת כבלים, אבל שאר התנועה הושגה עם הקרנת וידאו. סתם נקודה למחשבה.
עוד נקודה למחשבה היא הדמות של וונדי, שנתפסת ככזו שכולם רוצים בחברתה בגלל היכולת האימהית לבשל ולספר סיפורים לפני השינה. כשהספר נכתב, בתחילת המאה שעברה, התפיסות האלה היו מושרשות. היום, בהצגה שבה צופים המוני ילדים וילדות, אפשר קצת לעדכן את התוכנה.
אמא היא לא רק בישולים וסיפורים. וונדי ופיטר במחזה
(צילום: דפנה בן נון)
אבל בשורה התחתונה, "פיטר פן" של רוזן ופסטר הוא מחזמר חביב מאוד שילדים בשלל גילאים ייהנו ממנו. יש ריקודים, שירים, סיפור קלאסי טוב על ילדים, שודדים ואינדיאנים - וגם תנין ענק שמסתובב לו על הבמה. טיק-טק טיק-טק, הוא מזכיר לנו, הזמן עובר ותיכף אוגוסט נגמר. בינתיים, מיוזיקל נוסטלגי עם מזגן הוא אפשרות לא רעה בכלל.
