רגעי נחת הם נדירים בימים אלה, ולכן צריך להוקיר ולאמץ כל אחד מהם. ובאותו עניין – העונה הרביעית של "הדיפלומטית" עלתה בנטפליקס, ואתם מוזמנים להצטייד בפיילת פיש אנד צ'יפס ולשקוע על הספה לשמונה פרקים של עונג מחוכם ומהיר. בעוד שבועיים נצעד אל הקלפי ונשלשל - אני מקווה שכולכם עומדים לשלשל - אבל עד שניאלץ לדשדש במים העומדים של הדיפלומטיה הישראלית אין סיבה שלא נתעטף במעיל צמר, נכייל את האוזן למבטא בריטי ונהנה מפוליטיקה כיפית על מלא, מתוחכמת ואסתטית.
"הדיפלומטית", עונה 4 - טריילר
(באדיבות נטפליקס)
העונה הרביעית מתחילה בלי שהיות בדיוק מהמקום שעזבנו אותה בעונה השלישית, עניין שכבר הפך למסורת אצל היוצרת דבורה קאהן. המשבר האינסופי מול הממלכה הבריטית ממשיך להסלים. בסוף העונה הקודמת קייט (קרי ראסל, "האמריקאים"), שגרירת ארה"ב בבריטניה, גילתה שהממשלה שלה הרימה מתחת לאף של הבריטים נשק גרעיני שהוצמד לצוללת רוסית שהוטבעה מול חופים בריטיים. אף אחד לא טרח לספר לבריטים עצמם ועכשיו היא צריכה לטייח את הכול כדי למנוע משבר דיפלומטי חריף בין שתי בעלות הברית.
איכשהו, כולם שם באמריקה מצפים שקייט תמיד תפתור להם את כל הבעיות, והפעם הזאת לא יוצאת דופן. מי שמחלק הוראות מרחוק ולפעמים קצת פחות מקרוב היא גרייס פן (אליסון ג'אני), מי שנכנסה לתפקיד הנשיאה של ארה"ב אחרי מותו של הנשיא הקודם מהתקף לב, ועכשיו היא מצוידת גם בסגן הכריזמטי להדהים שלה, האל (רופוס סוול), בעלה הנצחי ולעיתים המקורנן של קייט.
הטוויסט הראשון מגיע בסוף הפרק הפותח: אירוע ירי, כנראה ניסיון התנקשות בכבוד הנשיאה פן, שהוא גם הנקודה ממנה המנהיגה של העולם החופשי מתחילה להתחרפן, אם להיות עדינים. כך היא הופכת לאגרסיבית ופזיזה יותר ותהליכי קבלת ההחלטות שלה הופכים פחות רציונליים ויותר אימפולסיביים (מכירים נשיא אמריקאי כזה?). במקביל, גם בבריטניה ראש הממשלה, ניקול טרוברידג' (רורי קיניר), חווה התחרפנות שמגיעה לשיאה בפרק הרביעי.
בפרק הזה הכותבים הרגישו בטוחים מספיק כדי להגמיש קצת את הז'אנר ולאפשר לצופה לצלול לתוך אחורי הקלעים של הנפש של טרוברידג' עם קו עלילה סוריאליסטי. לחלק מכם זה יזכיר את הפעם האחרת בה קיניר הנהדר שיחק ראש ממשלה בריטי – בפרק הראשון אי פעם של "מראה שחורה", גם אז הוא ניסה להציל את בריטניה ואת עצמו רק ששם זה היה כרוך ביחסים אינטימיים מדי עם חזיר. תוספת מוצלחת מאוד לעונה היא בת'אן ווהן (ג'ודי ויטאקר, "ברודצ'רץ'"), שמכהנת בתפקיד בכיר בבריטניה (מבלי לספיילר) ובכל סצנה שהיא מופיעה בה אני פשוט מתפללת שהיא לא תפסיק לדבר.
מתחדדת מעונה לעונה. מתוך "הדיפלומטית" - עונה 4
(צילום: באדיבות נטפליקס)
ההקבלה בין היחסים האישיים והפוליטיים והטבעיות בה הצופה עובר מויכוח זוגי למשבר פוליטי בין-יבשתי, עומדות בליבת "הדיפלומטית". במישור האישי אנחנו מקבלים ה: הנשיאה גרייס וטוד, בעלה המעט רכיכתי (ג'אני ובראדלי ויטפורד, שניהם שיחקו יחד ב"בית הלבן", שקאהן היתה אחת מהכותבות שלה), ואידרה וסטיוארט (אלי אן ואטו אסנדו), ראש תחנת ה-CIA בלונדון וסגן השגרירה (אולי הצלע החלשה בסדרה, לא בגלל הכתיבה אלא בגלל היעדר הכימיה המוחלט ביניהם. בשום שלב הם לא עוברים כבני זוג שנמשכים זה לזה).
הזוג השלישי הוא כמובן האל וקייט, שני הרי געש עם בעירה פנימית והתמכרות למשחק הפוליטי, שבעונה הזאת הולכים על חשבון נפש ומנסים לשקם את הזוגיות שלהם. הפעם הם מתחלפים והאל הוא זה שמקורב לצלחת בתפקיד סגן הנשיאה, וקייט היא זאת שמכה על חטא, ללמדנו שלמרות שהאל מוגדר כדוושת הגז וקייט כבלמים של היחסים האלה, יש שני אנשים שמושכים בחבל הזה, ולא פעם האמביציה הפוליטית שלהם חזקה יותר מהרצון שלהם לתפקד כבני זוג.
התחרפנות מקבילה. מתוך "הדיפלומטית" - עונה 4
(צילום: באדיבות נטפליקס)
אין רגע דל ב"דיפלומטית", כל כך הרבה דברים קורים בדרך, קייט מדלגת ממשבר למשבר ולא משאירה לצופה שלה זמן לנשום. אבל מעבר להיותה אסקפיזם שנון, איכותי ונוצץ הסדרה של קאהן מעוררת דיון מאוד מעניין על מהותה של דיפלומטיה, על היקום שמתנהל מעל רובנו שבו הכול תלוי בשאלה איך תנסח את האינטרס שלך כדי להשיג את מה שאתה רוצה. העובדה היא שיש כל כך הרבה דרכים לגרום למשהו להישמע נכון, אין גבול למשחק עם מילים ומניפולציות, אבל כשמגיעים לשיחה האחת שבה כולם מתבקשים לדבר בכנות מבלי להיאחז בקודים ומסיכות, איש לא פוצה פה. יותר מהכל זה שיעור מאלף בפוליטיקה שנחת לנו בול רגע לפני הבחירות.
אין ספק שקאהן הולכת ומתלטשת, הולכת ומשכללת את הכלי ששמו "הדיפלומטית". בדומה ל"בית הלבן" גם כאן הדי.אן.איי של הסדרה הולך ומתחדד והיא הופכת מסוג של סבוניה פוליטית למותחן מרתק לחובבי הז'אנר ומהנה מאוד. הסוף של העונה הזאת לא מאכזב ומשאיר רעב אמיתי לעונה הבאה. הדבר המצער היחיד הוא שקייט נראית כמעט תמיד עצובה בעונה הזאת. כמעט אין סימן לשמחת החיים או הדיפלומטיה העליזה שאפיינו אותה בעונות הראשונות, וזה חבל, אבל היי, ככה זה כשמצילים את העולם החופשי ממלכה שזזה על הלוח בלי גבולות.
