תמיד לגלגו עליה שהיא הולכת לישון שעתיים מוקדם מדי, אבל חיפה היא עיר של רוקנ'רול. או שהיא לפחות הייתה כזו בראשית שנות ה-90. בסתיו 1991, כשצעירי העיר - בהם גם כותב שורות אלו - גילו את רד הוט צ'ילי פפרז דרך אלבום המופת Blood Sugar Sex Magik, הם עפו על השילוב האדום-לוהט שהוא הציע בין רוק מהיר עם אנרגיות של Funk מקפיץ. אלו מהם שיצאו לחקור מה הלהקה עשתה לפני רב-המכר הזה, והגיעו לארבעת האלבומים שקדמו לו, הבינו שבתחילת הדרך כיכב בה גיטריסט עם עבר ישראלי בשם הלל סלובק, שנפטר ממנת יתר של הרואין רגע לפני תחילת ההצלחה שלהם. מכיוון שסלובק נולד בחיפה, בכל פעם שמישהו בעיר הכרמל האזין לאלבומים ההם של ההרכב מלוס אנג'לס, הוא חש גם קצת גאווה מקומית - מלווה בתחושת החמצה.
סלובק מת בגיל 26, לאחר השלמת האלבום השלישי של הלהקה, והיחיד שבו הופיעו כל חברי ההרכב המקורי שלה (The Uplift Mofo Party Plan), רגע לפני שהיה נראה שהפפרז מתחילים לעלות על המסלול להכרה רחבה יותר. חלפו כמעט 40 שנה מהיום שבו סלובק נמצא ללא רוח חיים, אבל במובן מסוים הוא עדיין חלק מהפפרז. הלהקה כתבה שירים לזכרו וגם ג'ון פרושיאנטה, הגיטריסט שהחליף אותו, טען תמיד - וגם ב"רד הוט צ'ילי פפרז: אחינו הלל", סרט הדוקו החדש על הלהקה שעלה בסוף השבוע בנטפליקס - שהוא רק ניסה להמשיך את המורשת שלו. אמירה די מתבקשת אך מלאת ענווה, כשהיא מגיעה מאדם שעוד לפני שהצטרף ללהקה, העריץ אותה, ובעיקר חבר מסוים בה.
6 צפייה בגלריה
הפפרז המוקדמים. מימין: ג'ק איירונס, הלל סלובק, פלי ואנתוני קידיס, מתוך "רד הוט צ'ילי פפרז: אחינו הלל"
(צילום: באדיבות נטפליקס)
לעליית הדוקו של נטפליקס על סלובק והלהקה קדמה סערונת. חברי הלהקה אומנם מתראיינים בו ובהרחבה, אך הם טענו שלא הייתה להם מעורבות יצירתית בפרויקט, והדגישו שהם הסכימו להשתתף בסרט רק מתוך אהבה וכבוד להלל. ייתכן שבמחלקת השיווק של נטפליקס בחרו לשלב בין הטרגדיה של סלובק ומשפחתו לבין סיפור עליית הלהקה משיקולי רייטינג, ונתנו לו שם שמחבר ביניהם - אך לפחות לפי התוצאה, במאי הסרט בן פלדמן יצר את החיבור הזה בלי בדל של ציניות.
האמת היא שלא ניתן להפריד בין השניים. במובן מסוים, סלובק הוא הסיד בארט של רד הוט צ'ילי פפרז: הגיטריסט שהיה אחד ממייסדיה, וחבריה מעידים שהוא היה הרוח החיה בה, ובעיקר זה שלקח את בעיית הסמים שלו צעד אחד רחוק מדי. ולמרות שיש כאן הבדל - סלובק מת ממנת יתר בגיל צעיר, ובארט הפך לצל אדם לאחר אלבום וחצי עם חבריו, ומת עשורים אחרי שהופרש מפינק פלויד - הדמיון ביניהם נוכח. ולו רק בגלל שגם שאחרי ששניהם חדלו להיות חלק מהלהקה, החברים שלהם בה דאגו להנציח אותם. לא בכל להקה שאיבדה חבר מרכזי לסמים זה היה המצב.
6 צפייה בגלריה
לקח את הסמים צעד אחד רחוק מדי. הלל סלובק, מתוך "רד הוט צ'ילי פפרז: אחינו הלל"
(צילום: באדיבות נטפליקס)
החיבור בין הזיכרון של המת לבין הסיפור על הלהקה שהמשיכה לחיות אחריו, הוא הציר שעליו נע הדוקו הזה. הוא נפתח עם פריים ארכיון קצרצר שבו נראה סלובק, חודשים ספורים לפני מותו, במהלך סיבוב ההופעות האירופי של הלהקה ב-1988. הגיטריסט המנוח אומר משהו למצלמה, ואז, כמה שניות אחרי, התמונה עוברת לצילום רחף של אצטדיון עצום וגועש המציג את פפרז העשירה והמצליחה של השנים האחרונות.
פעם, כשהרוק עוד היה סם הנעורים היעיל ביותר, בכמעט כל תיכון בחצי הכדור המערבי הסתובבו כמה נערים שחלמו להקים יחד להקה. זה גם היה המצב בבית הספר בלוס אנג'לס שבו למדו אנתוני קידס, מייקל (פלי) באלזארי וסלובק. הם לא שאפו לכבוש את העולם, המטרה הראשונית שלהם הייתה צנועה יותר. חוץ מלנגן ביחד, הם רצו בעיקר להצחיק אחד את השני. כל אחד מחברי הטריו הזה הגיע לעיר המלאכים ממקום אחר: קידיס הסולן היגר אליה מהמערב התיכון עם אבא שעסק קודם לכן בסחר בסמים; פלי נחת בה כמה שנים קודם לכן מאוסטרליה; וסלובק - אחרי פרק זמן קצר בישראל, משפחתו עברה אליה לאחר שחייתה כמה שנים בניו יורק. פלי רצה בכלל להיות חצוצרן ג'אז, קידיס חיפש חבר והם הפכו לשני מגנטים שלא ניתן להפריד ביניהם - בעיקר כשהם עשו שטויות ועישנו וויד, לא תמיד בסדר הזה. הם אומנם ראו את סלובק והלהקה שלו (שבה היה גם המתופף ג'ק איירונס, שיגיע בהמשך לפפרז), מנגנים במופע הכישרונות של בית הספר, אבל החיבור התרחש במקרה, כשהם חיפשו טרמפ והגיטריסט עבר שם במקרה עם האוטו שלו.
הטרמפ ההוא הפך אותם משני נוסעים ונהג לשלישייה, ששרצה במשך שעות בחדר של סלובק, עישנה והאזינה לתקליטים של לד זפלין, ראש, ג'ימי הנדריקס, בלונדי ואחרים. כשהם יצאו מהחדר זה היה במטרה להסתובב ולעשות שטויות. פעם אחת הם עצרו על גשר כדי לקפוץ לנהר שזרם עשרה מטרים תחתיו. קידיס ופלי קפצו, וכשהם צעקו לסלובק שיצטרף, הוא התקרב לקצה הגשר הביט למטה והכריז ש"יהודים לא קופצים".
6 צפייה בגלריה
לא רצו לכבוש את העולם. לפחות תחילה. מתוך "רד הוט צ'ילי פפרז: אחינו הלל"
(צילום: באדיבות נטפליקס)
יהודים בלוס אנג'לס אולי לא קופצים, אבל הם בהחלט נודדים, כפי שמספר בסרט ג'יימס, אחיו של הלל, על המשפחה שהגיעה לישראל לאחר השואה ועברה ממנה לארצות הברית. קידיס ופלי שהגיעו ממשפחות לא-מתפקדות, מצאו בית חם אצל הסלובקים והחלו לבלות זמן גם עם חברי אנת'ים, הלהקה של סלובק. קידיס שימש תחילה כשומר ראש ובהמשך כמנחה שפתח את ההופעות שנערכו בתיכונים באזור, ולפלי הוקצבו בהמשך שבועיים כדי ללמוד לנגן על גיטרה בס ולהגיע מוכן להופעה הבאה של הלהקה. כשאחד מהבסיסטים האגדיים בתולדות הרוק מספר בדמעות על הרגע שבו חברו שרטט עבורו את מסלול חייו, אפילו הצופה הכי ציני בעולם לא יכול להישאר אדיש.
השלישייה סיימה איכשהו את התיכון, התמקמה בתחילת האייטיז באחד האזורים הפחות-זוהרים בהוליווד, והעמיקה את היכרותה עם עולם הנרקוטיקה. ברגע שהם הבינו שהם הולכים להתמקד גם במוזיקה, הם ספגו משהו מכל ז'אנר שהיה אז בסביבה: ניו וייב, פאנק, הייר מטאל והיפ הופ מוקדם. עוד שלפני שקידיס הצטרף להרכב, הם הבינו שכדי לא להישמע כמו עוד להקה מהסבנטיז (שכפי שפלי מעיד בסרט, גם הייתה די גרועה), מוטב שיהיה להם שם מעודכן. הם הפכו ל- What Is This? והחלו להישמע אחרת, בעיקר בזכות הסאונד שסלובק הוציא עכשיו מהגיטרה שלו. לפלי זה לא הספיק והוא חתך ללהקה אחרת. קידיס וסלובק התחברו מוזיקלית דרך קרבות ראפ שהם ערכו אחד נגד השני, ואט אט עלה הרעיון שקידיס יכול לשיר. Out in L.A היה הפעם הראשונה שבה ההרכב שיהפוך בקרוב לרד הוט צ'ילי פפרז - עשה משהו יחד: השירה הראפית של קידיס, התיאום בין הבס של פלי לגיטרה הפאנקית של סלובק בשילוב התיפוף המהיר של איירונס, שחיבר בין הרכיבים האלו, והתחיל להראות שזה יכול לעבוד.
6 צפייה בגלריה
חוץ ממוזיקה, הייתה גם נרקוטיקה. מתוך "רד הוט צ'ילי פפרז: אחינו הלל"
(צילום: באדיבות נטפליקס)
הכימיה ביניהם הייתה מיידית, ולדבריהם בסרט הם הפכו אז למעין ישות אחת. לידת הלהקה החדשה, שתיכף גם תזכה לשם, התרחשה במקביל לגסיסת הקודמת, שקיבלה הצעה לחוזה הקלטות באותו שבוע כמו החדשה. איירונס וסלובק בחרו באופציה הראשונה, קידיס ופלי הלכו על השנייה. האלבום הראשון שלהם, כך הם מודים בסרט, היה נפילה. ואז הגיע השני, Freaky Styley - שאותו הפיק אגדת ה-Funk ג'ורג' קלינטון, ובו ניגן גם סלובק. בלי הרבה בגדים - לפעמים זו הייתה רק גרב ספורט ארוכה שהולבשה על האיבר שמוטב להשאיר מכוסה - ועם הרבה מאוד סמים (קוקאין, קראק ועכשיו גם הרואין), הפפרז יצאו למסע הרס עצמי, שבא גם על חשבון המוזיקה.
תחילת העבודה על האלבום השלישי הכניסה את הלהקה - שמחצית מחבריה היו מכורים להרואין באותה התקופה - למשבר. קידיס עזב במטרה להתנקות, וחזר צלול ובכוחות מחודשים. ההקלטות התקדמו, אך סלובק החל לשקוע. הוא ניסה להסתיר את בעיית הסמים שלו מהמשפחה, אבל חבריו ראו. בת זוגו דאז מודה בסרט שהיא לא ידעה כיצד לעזור לו, ופלי מוסיף בכנות כיצד הביט חסר-אונים על חברו ההולך ודועך לנגד עיניו.
כשהפפרז טסו ללונדון כדי לפתוח את סיבוב ההופעות האירופי לקידום אלבומם השלישי, סלובק עצר את ההופעה והסביר שהוא לא יכול להמשיך. כשחבריו ללהקה חיטטו בחפצים שלו, הם גילו את הסמים, ואיירונס פקד עליו לשטוף אותם באסלה. קידיס ניסה לשכנע את הגיטריסט להיגמל, וסיבוב ההופעות המשיך כשסלובק נראה בריא מאי פעם. בקטע ארכיון שצולם בחודש האחרון לחייו, סלובק מספר למצלמה על הפרספקטיבה החדשה שקיבל על החיים והסביר שהוא כבר מחכה לחזור הביתה למשפחתו. כשסיבוב ההופעות הסתיים, קידיס וסלובק חזרו להשתמש, ומהיומן שהגיטריסט כתב באותם ימים עולה תמונה של אדם שהולך ונמחק עד שלקח את מנת-היתר שחיסלה אותו.
גם כמעט 40 שנה אחרי, פלי וקידיס מדברים בהלם וכאב על הרגע שבו הבינו שהחבר שלהם איננו. קידיס לא הגיע להלוויה, מכיוון שנודע לו שאמו של סלובק האשימה אותו שדרדר את בנה. הוא בחר שלא ליצור איתה קשר, אבל החליט להתמודד עם המוות של חברו והצליח להיגמל. איירונס השבור עזב את הפפרס, ופלי לא ידע מה יקרה עם הלהקה. עד שהגיע פרושיאנטה, המעריץ מספר אחת של הלהקה ושל סלובק, שהפך למחליפו. דווקא כשניסה לחקות את האליל שלו, הוא הצליח למצוא סאונד משלו.
כשהפפרז עבדו על האלבום Blood Sugar Sex Magik, פלי מספר שהוא נהג לפקוד מדי יום את הקבר של סלובק ולשבת ליד המצבה שעליה מופיע שמו בעברית, ואומר שכל מה שהם עשו מאז מותו והלאה - ואוהו, כמה שהם עשו - היה ברוחו של סלובק ולזכרו. קידיס מוסיף שקצת לפני שאימו של סלובק נפטרה, הוא הספיק ליישר עימה את ההדורים, אחרי נתק ארוך.
6 צפייה בגלריה
זה נגמר בסולחה. אנתוני קידיס, מתוך "רד הוט צ'ילי פפרז: אחינו הלל"
(צילום: באדיבות נטפליקס)
לקידיס ולפלי היו טענות לאופן שבו ניסו למסגר את הדוקו הזה ולייצר את הבאזז סביבו, אך הוא לא היה מצליח לעניין את הצופה בלי המונולוגים הכנים שלהם. זהו מסמך קולנועי-מוזיקלי עשוי היטב שעיקרו הוא סיפור מרגש על שני מייסדי להקה שהפכה לענקית לאחר שכתבה להיט על החיים הקשים שמתחת לגשר, ולא שכחו לרגע את החבר שלהם - זה שפעם עמד מעל הגשר, הסתכל עליהם מלמטה והודיע להם שהוא לא קופץ ממנו.
