סוני רולינס, שנחשב לאחד מנגני סקסופון הג'אז הגדולים בכל הזמנים, הלך לעולמו אתמול (שני) בגיל 95.
"אני חושב שכאשר האדם היוצר מסיים את חייו, הוא ממשיך לקיום הבא", אמר בעבר רולינס בהתייחסו למוות - כפי שצוטט בהודעה על מותו. "אני אדם שמאמין שהחיים האלה הם לא 'הכול'. אדם רוחני לא מרגיש כך".
רולינס עצמו היה ידוע כגאון של מלודיה, ולאורך קריירה שנפרשה על פני שבעה עשורים הוציא יותר מ-60 אלבומים ושיתף פעולה עם גדולי נגני הג'אז בהם מיילס דייוויס, תלוניוס מונק, ג'ון קולטריין ורבים נוספים.
רולינס נחשב לאחד הכוכבים החיים האחרונים של דור הבי-בופ, דור שהוביל את הג'אז ממוזיקה שנועדה בעיקרה לריקודים או לבלדות, לעבר טריטוריה חדשה שכללה הבעה מגוונת, והסקסופוניסט ברנפורד מרסליס כינה אותו "המאלתר הגדול ביותר בתולדות הג'אז" לצד לואי ארמסטרונג.
הוא נולד בשם וולטר תיאודור רולינס בניו יורק בשנת 1930, וגדל בשכונת הארלם, שם קיבל את הכינוי "סוני" מסבתו. הוא החל ללמוד לנגן בסקסופון בגיל שבע בהשראת אחותו שניגנה בפסנתר ואחיו שניגן בכינור.
סצנת הג'אז בשכונתו הייתה תוססת ועתירת שמות שהפכו לכוכבים, ומיד לאחר שסיים את לימודיו הוא החל לנגן עם כישרונות מקומיים כמו באד פאוול והחל להלחין יצירות משלו.
בראיון למגזין Jazz Times, תיאר רולינס את הקסם שחש מהרגע הראשון כלפי הכלי שהעניק לו את תהילתו: "אמי נתנה לי את הסקסופון הראשון שלי, סקסופון אלט, כשהייתי בן שבע. לקחתי אותו, נכנסתי לחדר השינה והתחלתי לנגן – זה היה זה. הייתי בגן עדן... יכולתי להישאר שם לנצח".
עם זאת, הוא נקלע לבעיות בגלל הרואין, ובשנת 1950 ביצע שוד מזוין כדי לממן את התמכרותו. מאוחר יותר תיאר את עצמו כ"דמות נתעבת באמת. ניתקתי קשר עם כולם חוץ מאמא שלי". הוא נכלא ל-10 חודשים בבית הסוהר רייקרס איילנד בניו יורק, אך הצליח להיגמל מהתמכרותו בתוכנית שיקום ב-1955.
הגמילה עזרה להצית התפרצות מדהימה של יצירתיות ובהמשך דרכו ניגן עם מוזיקאי ג'אז מובילים רבים, ביניהם ארט בלייקי, באד פאוול ומיילס דייוויס. בשנת 1956 הוציא את אלבומו השישי והידוע ביותר, Saxophone Colossus.
ככל שפרסומו גבר בתחילת שנות ה-60, החל רולינס להתאמן שעות בכל יום על גשר וויליאמסבורג בניו יורק. הדבר הוביל לאחד מאלבומיו המפורסמים ביותר, The Bridge מ-1962, ואף עורר קריאות לשנות את שם הגשר לכבודו.
רולינס, שהיה ידוע בסולואים הארוכים שלו, נחשב לאחד מגדולי המאלתרים. הוא סיפר בעבר כי נהג לעלות לבמה כשמוחו נקי מכל תוכנית, מלבד מודעות למבנה היצירה. "לגבי האלתור עצמו – את זה אני משאיר לחלוטין לכוחות העליונים", אמר. "לפעמים אני מופתע ממה שיוצא לי".
עוד אמר כשנזכר בחייו המוקדמים: "ג'אז זה טוב. זו לא רק מוזיקה להרצאות, זו לא מוזיקה בשביל 'לנענע את הישבן'. זה הכול. זה לא גורם לך להרגיש שאתה רוצה להילחם. זה גורם לך להרגיש שיש אלוהים".
הוא זכה בפרס גראמי על מפעל חיים בשנת 2004, ואחרי שהופיע לאורך כל חייו, פרש ב-2014 לאחר שאובחן כסובל ממחלת ריאות. "הייתי ממש בדאון", אמר ב-2017. "אבל בסופו של דבר יצאתי מהדיכאון כשקלטתי שבמקום להיות מדוכא, אני צריך להיות אסיר תודה. הייתה לי הזדמנות לחיות חיים כמוזיקאי, מה שתמיד רציתי".
