ביום חמישי האחרון נפתחה בברלין "יהודים טובים/רעים" - תערוכה חדשה שמבקשת לחקור את שאלת הזהות היהודית במאה ה-21 דרך יותר מ-80 עבודות של חמישה אמנים יהודים, בהם זוכה הפוליצר ארט ספיגלמן ("מאוס"). אלא שאת התערוכה הזאת לא תוכלו למצוא בשום מוזיאון או גלריה גדולה מקומיים: היא מוצגת ב"בונקר ווסט" - בונקר שהקימו הנאצים ב-1937.
למעט ספיגלמן, יצירות האמנות - רובן פרובוקטיביות ומזמינות לשיח - נוצרו על ידי אלכסנדר מלמיד, מיכאל גרובמן, מרט גלמן ויורי חרצ'נקו - שהוא גם אחד משני האוצרים של התערוכה. "אחרי 7 באוקטובר חוויתי התקרבות חזקה ליהדות שלי", מספר האחרון בריאיון שערכנו עימו ועם גלמן יום לפני פתיחת התערוכה, כשעובדים עדיין נטעו מסמרים בקירות ותלו את העבודות. "טראומות השואה עלו מחדש, הפגיעות שלנו כיהודים בעולם צפה. פתאום הרגשנו אנטישמיות אידיאולוגית, כולל הכחשת השואה והצדקת הטרור ודמוניזציה של ישראל, אבל הפעם גם מימין וגם משמאל. זה הניע את המהלך שלי ושל מאראט ליצור את התערוכה. ובגלל זה גם נבחר המקום הספיציפי הזה, בונקר נאצי שיש לו קונוטציות ישירות למנהרות תת-קרקעיות בעזה".
"אנחנו יוצאים נגד ההגדרה שלנו כיהודים טובים או רעים, שנקבעת באקלים התרבותי והאמנותי כרגע לפי השיוך הפוליטי של אותו יהודי", אומר גלמן, "זו גם הסיבה שהבאנו עבודות מתחומים שונים של אמנות, כמו ציור, אמנות גרפית ושימוש בבינה מלאכותית, ויצירות של אמנים שנמצאים בצדדים הקיצוניים של המפה הפוליטית. אנחנו רוצים להראות שאנחנו כמו כולם - טובים ורעים, גסים ומנומסים, שמאל ניו-יורקרי וימין ישראלי. התערוכה הזו היא גם תנועת התנגדות, אבל גם מקום שרוצה לתת קול לקורבן".
"יש נטייה לראות הרבה פעמים את היהודי כקורבן, אבל זה לא נכון", אומר חרצ'נקו, "אפילו במשפחה שלי, שבה איבדנו הרבה בני משפחה בתקופה של הנאצים, היו הרבה כאלו שקמו, לקחו רובים, הצטרפו לצבא הסובייטי והרגו בעצמם נאצים. לפעמים אנחנו העכבר הנרדף, כמו שמציג ספיגלמן (בספרו מאוס, ז"א), אבל לפעמים אנחנו גם החתול הרודף. אי אפשר בסופו של דבר להפריד בין אמנות לפוליטיקה. אבל זה לא מקום לקרבות, לא מקום לעימות, אלא מקום לאמנות טובה ופרובוקטיבית שאמורה לעודד דיאלוג".
מהיהודי הגלותי התלוש - לצבר שמסרב להגיש את הלחי השנייה
מיצב אחד גדול, מאחרי הגדר וסמוך לרחוב, מעיד על הימצאותו של הבונקר במקום - מתחם צבאי שנועד להגן על תושבי ברלין מהמוות, שהפך למקום שמארח תערוכות, מסיבות ונשפים שאיתם חוגגים הברלינאים את החיים. שתי דלתות כבדות מובילות למדרגות בשיפוע חד שלוקחות את המבקר לבונקר, ושם, על קירות המדרגות, מתחילה התערוכה עם עבודותיו של גלמן, עם מוטיבים של יהודי, כינור ורובה - עבודות שנוצרו מבינה מלאכותית ועובדו לקנבס עם צבעים אקריליים.
זוהי העבודה שמבטאת יותר מכל את נושא התערוכה - המעבר בין היהודי הגלותי, החלוש, האמן המנגן בכלי נגינה קלאסי, הטוב, לבין היהודי החדש - הצבר, החזק, שבמקום להגיש את הלחי השנייה, נוטל את הרובה ויוצא להילחם על חייו, להרוג אנשים. "היהודי הרע". לפעמים הכינור בציור נשען על הרובה, פעמים הרובה על הכינור. בשיא סדרת התמונות הללו, יושב היהודי ומנגן על כינור שהוא בעצם רובה.
כשהם נשאלים את מי הם מעדיפים, היהודי עם הכינור או זה עם הרובה, השניים מהססים שניות ארוכות לפני שהם עונים. וגם אז, הם הולכים סחור-סחור מסביב לשאלה; ילדים טובים מברית המועצות שיכלו להתחבר ליהדות שלהם רק כשעברו לברלין. "אני חושב שעד 7 באוקטובר, הייתה לי תשובה הרבה יותר ברורה לשאלה הזו", עונה חרצ'נקו, "אחרי 7 באוקטובר אני מעדיף את היהודי עם הרובה, הישראלי שיוצא להגן על עצמו. זה שגורם לי להרגיש חזק. אני מבין היום שיהודי שיודע להחזיק רובה הוא יהודי שיכול להרשות לעצמו לנגן בכינור, אבל הוא לא יכול רק לנגן. זה היה נכון אולי ל'הפסנתרן' של רומן פולנסקי. עבורי, כל האמנים היהודים בסצנה שאימצו לעצמם את האידיאולוגיה האנטי-ישראלית של השמאל, הם בעיניי 'יהודים שימושיים', היהודים הרעים.
"7 באוקטובר היכה בי מאוד חזק מבחינה אישית, מספיק חזק כדי שאחזור לבית הכנסת אחרי 15 שנה", הוא ממשיך, "זה כאב לי פיזית, והרגשתי קשר חזק לישראל. אני זוכר שמרוב כאב ממש קיבלתי שיתוק ולא יכולתי לצייר כלום, ולקח לי יותר מחודש להסביר לעצמי שזה בדיוק מה שהחמאס רצה - שנהיה משותקים, שנפסיק לעשות את מה שנועדנו לעשות, שההתקפה על ישראל לא הייתה רק פיזית אלא עינוי מנטלי, והבנתי שזו התרומה שלי למאבק - להתאושש מהשיתוק, ולהתחיל לצייר".
לאחר שהגיע לברלין, חרצ'נקו היה תלמיד בישיבת קהל הדס ישראל, ישיבה שהמבנה שלה הותקף בבקבוקי מולוטוב מיד לאחר 7 באוקטובר. כששהה שם, נאמר לחרצ'נקו כי "אמנות אינה דבר יהודי". כעת, הישיבה היא אחת המאמצות העיקריות של התערוכה.
למרות ההתעקשות שלהם ש"תוכן התערוכה לא אמור להוות צעקה גדולה, מפני שהתערוכה עצמה - של אמנים יהודים בתוך בונקר נאצי - היא אמירה חזקה בפני עצמה", העבודות עצמן הן צעקות של כאב: של מבט נוכח אל מציאות אחרת, עימות מול אנטישמיות שנדמה שכבר נעלמה מהעולם, עולם אמנות שהפנה להם את הגב, ופחד קמאי פרטי על עתידם כיהודים, בעיקר מול מציאות שהבהירה ליהודים רבים בדיאספורה שיכול להיות שישראל היא כבר לא המקלט הבטוח שתמיד חשבו שהיא.
בחדר המרכזי של התערוכה, מאחורי קיר שעליו ציור של גלמן של שלוש נשים יהודיות בירושלים - גולדה מאיר, מרילין מונרו ומריה מגדלנה אוחזות ברובים ("זה היה האימג' הכי מכונן שלי בישראל כשביקרתי בפעם הראשונה ב-1989", אומר גלמן, "נשים עם רובים!"), וסט ציורים של מלמד של עשרה "יהודים רעים" ("כאלו שאחראים לרצח של לפחות מאה אנשים, לפחות!", אומר גלמן) - תלויות עבודותיו של חרצ'נקו. אלו הן העבודות הבולטות ביותר בתערוכה, הן בגודלן והן באמירה הפרובוקטיבית שלהן. באחת מהן מוצגים סמלים של הצבא הישראלי שהולכים ומאפילים, באחרת דמותו של ז'אן אמרי, ששרד מספר מחנות ריכוז ואחד הפילוסופים היהודיים הראשונים שיצאו נגד האלימות הטרוריסטית של השמאל, ומאחוריו דגלים של בריטניה, ארצות הברית וברית המועצות (שצלב קרס משובץ בתוכו) לצד דגלי ישראל ופלסטין. במרכז העבודה, בשלט דמוי הכניסה לאושוויץ, נכתב "מהים עד הנהר", ומתחתיו, בבועה לבנה קטנה, השעה 6:29. "זו עבודה עם מחווה לעבודות של דאלי", אומר חרצ'נקו, "הזמן המותך והסמלים שמחברים בין אושוויץ ל-7 באוקטובר, חיבור היסטורי שבו היהודים תמיד היו הקורבנות".
מדובר בסדרת עבודות שבמרכזן כתובת דמוית שער אושוויץ. אחת מהן עם דמותו של הרצל ולצדו דמויותיהם של ביוויס ובאטהד כמפגינים פרו-פלסטינים, אחרת עם שלגיה בעירום מתחת לשלט עם הכיתוב המקורי של "העבודה משחררת". "אמרו לי שאסור לשים פורנוגרפיה בקונטקסט כזה", אומר חרצ'נקו, "אבל זה תמיד היה ככה, וזה ככה עכשיו. מישהו האזין אז לבטהובן כשמאה מטר ממנו הוציאו תינוקות להורג, וגם עכשיו זה סוג של לונה פארק שמראה את השואה אבל יש לו גם חנויות לגלידה או מזכרות במחנה הזיכרון".
בעבודה אחרת, בולטת ואפלה במיוחד, מופיע דינוזאור ענק, ומסביבו כוכבי מגן דוד נופלים שמסמלים יהודים, וכתובת שמזכירה את שלט הכניסה לאושוויץ: "ברוכים הבאים למוזיאון היהודי".
7 צפייה בגלריה
היצירה WELCOME TO JEWISH MUSEUM, מתוך התערוכה "יהודים רעים/טובים"
(איור: יורי חרצ'נקו)
"זה קצת קשור לתרבות הזיכרון שלנו לגבי השואה", אומר חרצ'נקו, "יש פה גם את 'פארק היורה' שביים סטיבן ספילברג, במאי שגם ביים את 'רשימת שינדלר', ולצידו את 'שואה' של קלוד לנצמן, ולכל אחד יש את המקום שלו, את הדרך שלו להתייחד ולהזכיר ולזכור. יש את הראיונות האישיים של לנצמן ויש את הבלוקבאסטר של ספילברג, אבל אין דרך אחת נכונה".
ולמה דווקא הדינוזאורים?
"בהתחלה חשבתי שזה משהו יותר אסוציאטיבי, שככה גרמנים מסתכלים על יהודים, כדינוזאורים ששרדו את השואה וזו כל הזהות שלהם. אבל היום כשאני חושב על זה, זה אולי קשור לפחד הזה שגם אנחנו, כיהודים, נמצאים בסכנת הכחדה".
