תכירו את אחת ההחלטות היותר חתרניות שהתקבלו לאחרונה בחדר קבלת ההחלטות של כאן 11: לשבץ בשבע בערב שעשועון טריוויה. לא בגלל ש"הכוורת", השעשועון שיאכלס את הרצועה של 19:00 מדי יום, בהנחייתה של שלמור שטרוזמן, הוא פורמט חתרני במיוחד. נהפוך הוא. בהרבה מובנים הוא נראה כאילו מישהו מצא אותו בטעות באחד המחסנים ברוממה, בארגז עם פתק "'פיצוחים' - לא לזרוק". אנשים נשאלים שאלות, חלקם יודעים את התשובות, חלקם פחות, התאורה מתחלפת ואיכשהו כל העסק מתקדם בלי שאף אחד מהם נדרש לבשל, לרקוד, להתחתן, לשיר או אפילו לספר על הפעם ההיא שהיה לו התקף חרדה. כמה חסרי אחריות אפשר להיות?
מתוך "הכוורת"
(באדיבות כאן)
אז כן, הדבר החדשני באמת ב"כוורת" הוא לא "הכוורת". הוא השעה שבה היא משובצת. בשבע בערב הטלוויזיה הישראלית כבר מתפלשת עמוק בתוך החדשות. למעשה כבר קשה לקבוע מתי מתחילות החדשות, בגלל שבערוצים המסחריים הן לא באמת מתחילות, הן פשוט נמשכות, כמו מצב צבירה. אקטואליה זולגת לאקטואליה, תוכנית מוקדמת מוסרת את הצופה לתוכנית שבאה אחריה, פאנל מתחלף בפאנל, ובשלב מסוים מישהו מכריז חגיגית שהינה מתחילה "המהדורה המרכזית", למרות שאם תשאלו אותי אני מוכנה להישבע שאני צופה בה כבר שעתיים.
ומה ערוץ 11 עושה בתגובה? הוא יוצא מהמשחק. במקום להעמיד מול החדשות של המתחרים חדשות משלו, פרשנים משלו וכותרות משלו, הוא מציע לצופה חלופה מאמיגדלה אחרת: טריוויה. זאת החלטה מעניינת הרבה יותר מעוד ניסיון לנצח בקרב רייטינג נקודתי, כי היא מערערת על הנחת יסוד שהטלוויזיה הישראלית אימצה בשני העשורים האחרונים: אם כולם מדברים על משהו, גם אתה חייב לדבר עליו. ואם כבר דיברת עליו בחמש, רצוי שתדבר עליו שוב בשש, בשבע, מומלץ עם אותם ארבעה אנשים סביב שולחן אחר.
אפשר לקרוא לזה אסקפיזם, אבל נדמה לי שנצטרך למצוא לזה שם אחר. אסקפיזם מניח שיש מציאות שממנה הצופה בורח. בשנים האחרונות הצופה הישראלי מתקשה מאוד למצוא מחבוא שבו המציאות לא תתנפל עליו. הישראלי של 2026 לא בדיוק סובל ממחסור במידע. עוד לפני שהדליק טלוויזיה הוא כבר עבר דרך פוש, טלגרם, פייסבוק, רדיו והודעה אחת בקבוצה המשפחתית שהתחילה ב"לא יודעת אם זה נכון, אבל אני מעבירה". בהינתן המצב הזה, כמו שאומרים בחדשות, שעה של שאלות על גיאוגרפיה, היסטוריה ותרבות כללית היא לא בהכרח בריחה מהמציאות. לפעמים היא פשוט הפוגה.
ויש משהו כמעט מצחיק בזה שהפתרון של כאן למצוקה המאוד-עכשווית שלנו הוא פורמט כל כך מיושן. "הכוורת" לא מנסה להיראות כמו טלוויזיה שהמציאו בטיקטוק. היא אפילו לא ממש מנסה להסתיר את העובדה שהיא הגיעה מזמנים שבהם "ידע כללי" נחשב לבידור. לפני גוגל, לפני ויקיפדיה, לפני GPT. הדמיון (אני נוטה להאמין שהוא מכוון) ל"פיצוחים" הוא אנכרוניסטי באופן כמעט נעים. טלוויזיה משפחתית במובן הישן, זה שנותן סיבה לכל האנשים בחדר להסתכל לרגע באותו מסך. זה לא אומר שכאן הניחו שעם ישראל התגעגע לשעשועונים משנות ה-80, אלא שהוא פשוט קצת עייף.
אולי ייפער סדק קטן במוסכמה שלפיה ארבעה ערוצי טלוויזיה צריכים להציע ארבע הצעות הגשה של אותה ארוחה. מתוך "הכוורת"
(צילום: באדיבות כאן)
לא מהחדשות, חס וחלילה, אנחנו עדיין חיים במקום הישרדותי, אלא מהרעיון שטלוויזיה בשעות הערב המוקדמות חייבת לתפקד כהתקף חרדה מתמשך. מהתחושה שאם קרה משהו בצהריים הדרך היחידה לכבד את חשיבותו היא לדון בו עד שמונה בערב, גם אם כבר אין שום דבר חדש לומר בקשר אליו. אז כאן מרים את האצבע ומציע, בהיסוס אסרטיבי - אם יש דבר כזה - שהצופה כבר יודע מה שצריך לדעת, תודה, ועכשיו הוא מעדיף לנחש מהי עיר הבירה של המדינה שהוא לעולם לא יבקר בה. והוא יכול להרשות את זה לעצמו, כי זאת פריווילגיה של ערוץ ציבורי, להרפות לרגע מבלי לחשוש שמישהו יעקוף אותו בסיבוב, ואולי לגלות שהוא בכלל עובר לתחרות אחרת. ואם הניסוי הזה יצליח, אולי ייפער סדק קטן במוסכמה שלפיה ארבעה ערוצי טלוויזיה צריכים להציע בשעה מסוימת ארבע הצעות הגשה של אותה ארוחה.
ואם הוא ייכשל? גם זה אפשרי בהחלט. "הכוורת" היא שעשועון מיושן למדי, ולא כל דבר ישן הופך לרטרו רק כי מישהו הדליק עליו תאורה יפה. אבל הסתירה הזאת מספרת את כל הסיפור. בעידן שבו כל גוף שידור רודף אחרי הצופה, ומנסה לשכנע אותו בצעקות שהדבר שקורה עכשיו הוא הדבר החשוב ביותר שהתרחש אי פעם, הפעולה הרדיקלית ביותר יכולה להיות לשאול אותו שאלה שלידיעת התשובה שלה אין שום משמעות. בשבע בערב כאן 11 מציע לצופה לבחור בין חדשות לטריוויה, בין מידע שחייבים לדעת לבין מידע שאין שום סיבה לדעת, חוץ מהעובדה שמהנה לדעת אותו. מי מהשניים חסר חשיבות יותר? לשאלה הזאת כבר נזדקק לחבר טלפוני.
