עוד לא יבשו העיניים מהסטילה של "הבוזגלוס", שירדה אחרי עונתה העשירית, והנה מגיע "חיים של קוקו", דוקו-ריאליטי חדש שכנראה מעוניין לאכלס את נעלי הפקקים של משפחת האצולה ועלה אמש ב-yes. קוקו מאילת הוא כמובן יעקב עובדיה, מותג בזמר המזרחי שמעולם לא קיבל את הכרת המיינסטרים. או אם לדייק, הדבר הכי קרוב להכרה הזאת היה המערכון המצליח של אסי כהן וגורי אלפי ב"שידורי המהפכה". קוקו וסטיב פרצו לחיינו ואפילו כבשו את הרדיו עם השירים "פקח אני פורק סחורה", "משה אתה לא קיפוד" ועוד כהנה תופיני שמע. משפחת עובדיה האמיתית חיה במקום כלשהו בארץ (לא באילת), ומתחזקת שבט גדול שעליו נמנים קוקו, מטי (מטילדה) אשתו, חמשת צאצאיהם (גד, איב, דן, ים ולילו), ובנות הזוג של שניים מהאחים, ליאל ואלה.
איב עובד עם סוכן הטאלנטים רוברטו בן שושן, שגם התאומים, ים ולי, חתומים אצלו - פרט שלא אמור להפתיע אף אחד כי לבן שושן יש כבר רזומה עשיר בתפירת דוקו-ריאליטי סביב אמנים שלו בניסיון לשגר אותם לתודעה, החל מלהקת הבנות "פורמולה", דרך להקת הבנות BFF, ועד להקת הבנות I Butterfly (חדי-העין בטח הבחינו פה בדפוס מסוים). אף אחת מהן לא באמת הותירה חותם בשוק המוזיקה הישראלי, אבל זה לא הפריע לבן שושן להניח שהוא יודע מה הצופים שלו מעוניינים לקבל.
משפחת עובדיה אומללה ומאושרת בדרכה. היא מתמודדת בעיקר עם קושי בריאותי של המטריארכית מטי (אירוע מוחי שעברה בסוף שנות ה -40 שלה והשאיר אחריו מגבלות פיזיולוגיות) ועם הנפילה הכלכלית של הבן הבכור, גד, בעקבות הקורונה והתנהלות שאפשר להגדיר בעדינות כ"לא אחראית". קריסת רשת הצעצועים שייסד גרמה גם לקצר בינו ובין אחיו, איב. נכון לעכשיו אבא קוקו הוא המפרנס העיקרי של קבוצת עובדיה וגם נותן החסות. זה אומר שהוא עובד במשמרות נוספות במועדונים, אירועים והופעות כדי לשלם לשוק האפור את הכספים שהבן שלו הפסיד.
משפחת עובדיה היא מה שנהוג לקרוא לו "משפחה מזרחית חמה" - המודל העסקי שמגיע תמיד עם ההבטחה שכל המדינה עומדת להתאהב בה. על סמך מה? אין לדעת, אולי כולנו עיוורים וחרשים. ועדיין, הלויאליות המשפחתית היא, בלי להגזים, הדבר הכי טוב שאפשר להגיד על הסדרה הזאת, שרוברטו הוא גם אחד היוצרים שלה. "חיים של קוקו", שהשפה הוויזואלית שלה מתכתבת עם "הכבוד של אשרף", הסדרה הטורקית אליה מכורה המשפחה, חוטאת בחטא החמור ביותר של הדוקו-ריאליטי: היא מבלבלת "אותנטיות" עם עניין.
צפייה בשישה פרקים (שהם מחצית העונה) מבהירים: אין מספיק פאסט פורוורד בעולם כדי לצרוך את הדבר הזה בלי לפזול לצבע שמתייבש על הקיר. הדיאלוגים משעממים, הדמויות הן אנשים שאני בטוחה שכולם טובים אבל העניין שהם מייצרים מפתה כמו פנדמיה. השיחה שטחית, עילגת, לא מצחיקה ולא מרגשת. בפועל מדובר בהמחשה המובהקת ביותר לזה שלא מול כל דבר ראוי לפתוח מצלמה. ולא צריך להיות אנשים משכילים כדי לעניין, אבל אקססורי חובה בעסק הוא איזושהי מודעות עצמית, איזשהו ג'וס, סאבטקסט כלשהו, באמת שלא צריך הרבה כדי לייצר תחרות הגונה למציאות שאנחנו חיים בה.
ג'וס? סאבטקסט? משהו? מתוך "חיים של קוקו"
(צילום: עמיקם שילה, באדיבות yes)
בינתיים הרגע בסדרה שבו אני מצליחה להיחלץ לרגע מחוסר-ההכרה ששקעתי בו היא כשאני צופה בתאומה, ים, בת 22, יושבת בבית כי אבא שלה והאחים שלה לא לוקחים אותה איתם להופעות במועדונים כי "המועדונים האלה" זה לא מקום בשביל בחורות. בכל זאת, אנשים שותים שם ועלולים לגעת בה. מה ששמעתם. בסצנה הבאה היא מתלבשת ומחכה לאחים שלה שיבואו לקחת אותה ליציאה שלהם, אבל הם מבריזים כי לא מתאים להם שאחותם הצחה והתמה תראה אותם מתנהגים כמו בהמות עם נשים (בחיי שזה מה שהבנתי מהשיחה).
אי אפשר שלא לתמוה (כלומר להתעורר ואז לתמוה) - ים היא בחורה צעירה, טובת-מראה, היא לא בעלת עיכוב שפתי או מגבלה תקשורת כלשהי, ואפילו בעלת נוכחות נעימה. אין לה חיים? אין לה חברים משלה? תחביבים, אהבה, שאיפות, חוץ מלצפות בלופים באשרף טק? למה היא צריכה להיגרר אחרי האחים שלה? בהמשך מודיע לה איב, כאמור האח שהוא המנהל המוזיקלי של הצמד לי וים, שאסור לה להיות בזוגיות בשנתיים הקרובות כי המוזיקה במקום הראשון. על סטוצים אני בכלל לא מדברת.
קוקו נואוס בסט. מתוך "חיים של קוקו"
(צילום: עמיקם שילה, באדיבות yes)
השנה היא 2026. הטלוויזיה כבר מציעה שפע בלתי ניתן לתפיסה של תכנים בשלל פלטפורמות. זה כמעט לא מתקבל על הדעת שגוף שידור יאכיל אותנו בשיט הזה, ממולא בתוכן שיווקי שנדחף לפרצוף שלכם בגסות כאילו הרגע ניצלנו מבאג אלפיים, ויקרא לזה טלוויזיה (אלא אם כן אתם מתרשמים מהעובדה שכמעט כל שגר האחים נולדו כשאמא שלהם הייתה עם התקן תוך-רחמי ועל גלולות).
למה חוסר מודעות הוא ז'אנר עכשיו? והאם זה מגיע אלינו על תקן של אסקפיזם? כי במקרה הטוב מדובר במרדימיזם. ואני לא חושבת שהיוצרים רצו שנלגלג על בני משפחת עובדיה, כמו שקורה לפעמים בסדרות מהז'אנר הזה, זה לא המקרה. אבל הם גם לא עשו שום מאמץ, לא הזיזו אצבע, כדי שנמצא אותם מעניינים, מסקרנים, מצחיקים או מעוררי-הזדהות. אני מקווה שתוך 12 הפרקים (שישודרו בתדירות של שלושה בשבוע) גד עובדיה יצליח לסגור את ענייניו מול השוק האפור, או שאם אין ברירה ומתוכננת לזה עונה שנייה, לפחות שהיא תצולם בבית המשפט. שמעתי שהטפט שלהם הורס.
