בוקר טוב, גלדיאטורים כורסתיים שכמוכם. אמש, באחד הפרקים היותר טובים בעונה - בהנחה שפרק טוב משמעו פרק שלפחות 60 אחוזים ממנו אינם מכילים ריב וצרחות - נפרדנו מאחת מעמודי התווך של האח הפעם, רבותיי, הודיה עזבה את הבניין. מבין חמישה דיירים חזקים הייתי מהמרת לפחות על שני דיירים שילכו לפניה, אבל האמת היא שאם בוחנים את זה בעין יותר מפוכחת, הודיה נחשבה לשחקנית דומיננטית בעיקר מכוח האינרציה. הביף עם גל היה המנוע העיקרי שלה בבית ואולי היחיד שקיטב אותה מול משהו או נתן משמעות לנוכחות שלה.
מתוך "האח הגדול"
(באדיבות רשת)
כל שאר האפיזודות שכללו אותה היו בעיקר התפרצויות זעם מאותגרות-דיקציה או ההפך הגמור: תמיכה והכלה של החברים הטובים שלה תוך פיזור עצות מתונות ובוגרות, כאילו מלהקי התוכנית איתרו אותה באחד המרתפים של מנזר בודהיסטי והצניחו אותה בנווה אילן. ובאמת בכל פעם שגווע הריב עם גל להודיה, אדם בהחלט מרשים, לא היה קו עלילה מעניין משלה, ואני אפילו לא מתחילה לדבר על הזוגיות עם זוהר כי רוב הסיכויים שכל אדם שפוי שצופה ב"האח הגדול" הדחיק את הזוגיות הזאת לטובת בריאותו הנפשית ואני לא בעניין של לטרגר.
יכול להיות שאם גל לא הייתה נכנסת לבית האח, הודיה הייתה פוסעת במסלול אחר לחלוטין בעונה הזאת, ולא מן הנמנע, אגב, שהיא הייתה מודחת אפילו קודם ועם הרבה פחות בלינג בלינג ודמעות, כי היא לא הייתה הופכת לציר מרכזי כל כך בבית. אני לא יכולה לחכות לרגע שבו היא וזוהר יתאחדו, ידהרו על סוס, או שהוא יצייר אותה בזמן שהיא דוהרת על סוס או שהיא תספר אותו בזמן שהוא מצייר פורטרט שלו על הגב של אלירן. סתם, שיקרתי. אני יכולה לחכות.
לא פחות מעניין מההדחה המפתיעה של הודיה היא מה היא תעשה לשאר יושבי הבית. אני בטוחה שטל כבר חונקת חיוך של שביעות רצון כי עכשיו יש לה פחות מתחרה על אלירן. אלירן יהיה עצוב כי הוא יצטרך למחוק מישהו ממצבת התיקים הקטנים שלו, מישהי שהרימה לו והכילה אותו במרמורו ובדיכאונותיו. רפאלה תיעצב כי היא בנתה על זה שהודיה תעשה לה שק קמח כמה שיותר רחוק. גל תשמח כי יש פחות בנאדם שיציק לה, אבל מהר מאוד היא תבין שהיא צריכה למצוא מהר מישהו חדש שיציק לה כדי שתוכל להמשיך ולהיות מסכנה ואמא לשישה ילדים (והיא תמצא). כל השאר אולי שמחים כי יש פחות בנאדם שצורך טבק.
ואולי אפשר ללכת רחוק יותר; אולי דיירי הבית יתחילו להפנים שלטוב ולרע, מי שנמצא ביריבות מול גל הולך הביתה ואולי זה אפילו יגרום להם לעשות את הבלתי יאומן, ולהתחיל לחפש את קרבתה. אני מניחה שרוב העיניים נשואות עכשיו אל אלירן, בהתחשב בזה שהוא הדייר המחושב ביותר, כלומר כשזה מגיע למקומו בשרשרת המזון ה"אחית". אלירן מחזיק בחגורה שחורה בסתירות פנימיות (מזכיר לכם מישהי? אמא לשישה ילדים ונטולת רכב?). הוא מאשים את גל בהתמסכנות אבל הוא למד מהטובים ביותר.
אלירן הוא דוגמה מעולה לתפיסה אחרת של הצופים את הנרטיבים ב"האח הגדול". הם כבר לא תוהים מי צודק, אלא 'מי מספר לעצמו את הסיפור הכי שגוי על המקום שלו בעונה', ואלירן הוא חומר גלם קלאסי לזה. הוא מתקרבן ומתמסכן בלי הרף, דרמה קווין שמאשים כל מי שנעלב ממנו בדרמטיזציה. אלירן נעלב מזה שלא אומרים לו שיש חזה עוף (התגובה של טל "נראה לך שתדבר אליי ככה? מה אני, גל?" זה ה"מה אני, ערבי?" מטיסת השוקולד החדש). הוא המום מהעובדה שהקהל בבית לא בחר בו לזכות במכונית, הוא מופתע באמת כשהוא מגלה שהדיירים האחרים מדברים על משה - מה יש להם לדבר על משה? הוא תוהה - ולא עליו, נגיד.
אלירן משוכנע לחלוטין שהוא הגיבור של הסיפור, וככזה הוא מרשה לעצמו גם לנתח את שאר הדיירים, לא פעם בתבונה, אבל כלפי חוץ הוא נתפס כמו מישהו שמונע מפגיעות, קנאה, תחושת בעלות ולויאליות של פיל שנעלב. הוא עובר מבחורה לבחורה ולא בקטע רומנטי אלא כרשת ביטחון. הוא רב עם ענבל אז הוא מייד משלים עם טל. לו ולגל יש כל כך הרבה מהמשותף, שאני תוהה איך הם לא עלו על זה עדיין והקימו סטארט-אפ הדרכה לנעלב המתחיל.
ואפרופו עלבון, אחד המרכיבים הכל-כך חזקים בעונה הזאת. לבקש ממישהו לחקות אותך, להתעקש שלא תיעלב ושאפילו תצחק ואז לצפות בחיקוי ולהיעלב, זה קצת כמו להזמין לעצמך אוכל שאתה לא אוהב ואז להתלונן שמגעיל. מצד שני, רפאלה, להגיד 'את בלתי נסבלת' זה לא חיקוי, זה סתם להיות גועלית. ובחייאת קרטושקעס, תפסיקו להגיד בסוף כל משפט מעליב 'אבל אני אוהב אותך'. זה לא מצדיק כלום, כלום.
אולי זה דור כזה, שיש לו רגישות עצומה לניסוחים ולכן הוא משקיע את כל הווייתו בהיעלבות שהופכת להיות המהות. שלי אמרה לענבל שהיחסים שלה עם משה הם פדיחה, היא בעצם אומרת לה שהם נלעגים ולא חמודים כמו שענבל אולי חושבת. ואני אומרת, ענבל - תקשיבי למשה, כלומר לשלי. נתבו את העלבונות שלכם למקומות יצרניים יותר, כמו פתיתים, למשל, ואולי תתקדמו יותר במשחק במקום להעביר את הזמן עד שתעלו במדרגות בהתחשבנויות ופנקסנות. אל תענו לי. ועד הפעם הבאה, תהיו חזקים.
