תחילה פרצו החדשות על איתור שתי גופות באחוזתו המפוארת של רוב ריינר בשכונת ברנטווד שבלוס אנג'לס. זמן קצר לאחר מכן, החששות התממשו עם ההודעה על מותם של הבמאי הנערץ ואשתו מישל סינגר ריינר, והאירוע נחקר כשוד אלים שהסתיים ברצח. שעה קלה עברה, והדיווחים אישרו את השמועות הבלתי נתפסות: התוקף הוא בנם ניק, אשר קטע את חיי אביו ואמו בדקירות סכין. היום, ניק ריינר בן ה-32 נמצא במעצר ושני כתבי אישום כבר הוגשו נגדו על רצח מדרגה ראשונה, והרשעה תגזור עליו מאסר עולם. לא נראה שנציגי זרועות החוק מתקשים בחקירתם הזירת הפשע, אבל בחיפוש אחר מניע, הסרט "להיות צ'ארלי" שרוב ריינר ובנו יצרו יחדיו לפני כעשור, יכול להיות מקום טוב להתחיל בו. הם אולי לא ימצאו ראיית זהב, אבל אפשר לזהות בו רמזים בנוגע למערכת היחסים המורכבת בין השניים, והנסיבות הלא פשוטות שליוו אותה.
6 צפייה בגלריה
מערכת יחסים מורכבת עם נסיבות לא פשוטות. רוב ריינר וניק ריינר
(צילום: Rommel Demano/Getty Images)
"להיות צ'ארלי" הוא דרמה צנועה ונוגעת ללב המלווה צעיר אמריקאי במהלך ההתמודדות היומיומית המייגעת עם ההתמכרות לסמים, מאמצי הגמילה המייסרים והתערערות היחסים במשפחה. ניק ריינר הגה את העלילה בהשראת סיפורו האישי, וביחד עם שותפו לכתיבה מאט אליסופון, אשר פגש באחד ממכוני הגמילה שבהם שהה, השניים עיצבו תסריט שהוא גלוי לב, מרגש ומתסכל לעיתים, כפי שהוא משעשע לפרקים.
רוב ריינר זיהה את הפוטנציאל של הסיפור והדמויות כמוצר תרבותי, וגם את ההקשרים האינטימיים שנוגעים ליחסיו עם בנו, ולקח על עצמו להוביל את הפרויקט - תחילה כסדרת טלוויזיה, ולאחר שיוזמה זאת לא צלחה, ההפקה יצאה לדרך כסרט קולנוע בכיכובם של ניק רובינסון ("עולם היורה") והראפר קומון. עוד בין המשתתפים - קרי אלווס, חברו הוותיק של ריינר מצילומי "הנסיכה הקסומה", ושמוכר לכם בוודאי כווסטלי. ואילו במקרה זה, הוא מגלם את תפקיד האב, בן דמותו של רוב ריינר. על הדרך, אפשר גם להבחין בג'ייק ריינר, בנו הבכור, בתפקיד עיתונאי.
"להיות צ'ארלי" - טריילר
(באדיבות Paladin )
ב-14 בספטמבר 2015 - יום הולדתו ה-22 של ניק ריינר - "להיות צ'ארלי" הוקרן בבכורה בפסטיבל טורונטו היוקרתי. הישג אדיר ליוצר צעיר כל כך, שמן הסתם לא היה מגיע למעמד זה ללא ההשפעה של אביו הקולנוען הנערץ - עוד עניין שבוודאי ריחף כצל על היחסים השבריריים בין השניים. יחסים שהעבודה על הסרט עזרה לשקם, על פי ריאיון שהעניק רוב ריינר ל-AOL ב-2016: "זה רק קירב בינינו. זה התרחש במשך שנה וזה היה אינטנסיבי. זה היה קשה לפעמים, אבל זו הייתה החוויה המספקת והיצירתית ביותר ביותר שאי פעם הייתה לי. כלומר, רבנו על כל מיני דברים, אבל בסופו של דבר זה הכריח אותנו להפוך את הסרט ליותר טוב. בשבילי, התהליך כולו גרם לי להבין הרבה יותר, ואני חושב שזה הפך אותי לאבא טוב יותר. אני מקווה, אני לא יודע". מה עמד במרכז אותם יחסים שבריריים שהביאו בסופו של דבר לסוף הטרגי הבלתי נתפס? "להיות צ'ארלי" מספק כמה מראי מקום ורמזים למתחים והעוינות ששררו בין השניים לאורך השנים, ונותן לנו הצצה למה זה אומר "להיות ניק".
במרכז עלילת הסרט ניצב כאמור צ'ארלי מיילס (רובינסון), שהותיר מאחוריו את משפחתו האמידה וחיי הנוחות באחוזה מפוארת בלוס אנג'לס לטובת שימוש בסמים, שגררו אותו למציאות הישרדותית קשה ברחוב כהומלס. כשהוא מחליט לשוב הביתה בלית ברירה אחרי עוד הסתבכות, צ'ארלי הכנוע מגלה שהוריו החליטו לשלוח אותו למכון גמילה, ולא בפעם הראשונה. "זה לא עובד בשבילי", הוא זועק בהתפרצות זועמת. הוא קובע שכל מה שמעניין את צוות מכון הגמילה זה הכספים הרבים שיקבלו עבור השירות שהם מתיימרים לספק, ומטיח באביו דייויד (אלווס), כוכב קולנוע נערץ שהפך לפוליטיקאי, שכל מה שמעניין אותו זה להעלים את בנו מהעין כדי שלא יזיק בקמפיין שלו למשרת מושל קליפורניה. על אף התנגדותו העזה של הבן, והחמלה שמגלה כלפיו אמו (סוזן מיסנר), האב נחוש לשלוח את צ'ארלי למכון הגמילה ומאיים עליו. בלית ברירה, צ'ארלי מסכים.
מכאן ואילך העלילה נשאבת כל כולה לתיאור שגרת החיים של צ'ארלי במכון הגמילה, הקשיים, האתגרים, ההצלחות והמפלות. מצד אחד הוא מלא בחשדנות צינית כלפי המערכת והשיטה, מצד שני הוא מקבל השראה ותמיכה מהמנחה שלו טרוויס (קומון), ומגבש קשרים חבריים עם צעירים שנמצאים במצב דומה. אבל יותר מכל זוהי נערה בשם אווה (מורגן סיילור) שמושכת את תשומת לבו. כמוהו, גם היא נאבקת בתשוקתה לסמים, אבל החיבה העדינה שמתפתחת בין השניים עוזרת להם להתגבר יחדיו על הצרכים והחסכים.
על פניו נראה כי הפרדת הכוחות במשפחה מועילה לכל הצדדים, אלא שכשצ'ארלי נזקק לאישור ההורים כדי לבלות לילה מחוץ למכון הגמילה ביחד עם אווה - הוא נענה בסירוב במהלך שיחת טלפון עם אביו, ומנתץ את הנייד בהתקף זעם. זוהי תזכורת לעוינות בין השניים, וההתרה מגיעה דרך יוזמה של האמא שמעניקה לצ'ארלי את האישור הנכסף, בניגוד לדעת בעלה, ומאפשרת לו לשהות עם אווה בבית החוף של המשפחה. אלא שתופעת הלוואי של ההילולה הלילית של השניים היא הפיתוי לשוב ולצרוך סמים.
על אף שנראה כי בשלב הזה צ'ארלי נמצא במסלול הנכון להשלמת התהליך בהצלחה, דייויד מתעקש להשאיר אותו במכון הגמילה עוד קצת עד ליום הבחירות. צ'ארלי המאוכזב נאלץ להשלים עם לוח הזמנים שמכתיב לו אביו שבאור הזרקורים, אבל כשאווה נמלטת ממכון הגמילה ונוטשת אותו לטובת תשוקתה הגדולה (יותר) לסמים, הלב נשבר, וגם ההימנעות שלו מהכימיקלים המזיקים. הוא בורח בעקבותיה, ופורץ לחדר האורחים בבית משפחתו. אביו שחושד כי מדובר בפורץ, כמעט ותוקף אותו עם מוט ברזל. "ככה אתה רוצה לחיות את חייך, להרוס דברים כדי שאביך יצטרך לאסוף את השברים אחריך?", שואל האב ודורש ממנו להפסיק להאשים אחרים ולנהוג בכנות. צ'ארלי מאשים אותו בכך שהוא איים עליו והמציא כתב אישום מפוברק שיש נגדו.
צ'ארלי: "מעולם לא אהבתי את סרטי הפיראטים שלך, אבל הסוציופת שגילמת בטלפון, כל הכבוד"
דייויד: "לא השארת לי ברירה".
צ'ארלי: "אתה רוצה לדבר איתי על ברירה?".
דייויד: "יש לך כל כך הרבה ברירות, צ'ארלי".
צ'ארלי: "מכון גמילה או כלא, איזה מגוון".
אפשר לשער שהעימות המילולי הזה הוא שחזור דרמטי לרגעים מתוחים שניק ורוב חלקו בחייהם האמיתיים. "לקחנו רגעים מהחוויות שלנו", סיפר רוב בריאיון משותף עם בנו ל-ABC מ-2016, וגם הודה כי במהלך העבודה על הסרט הוא התקשה להכיר בכך שדמותו הקשוחה של האב, מהדהדת אותו בעיני בנו. "במקר, דמות האב נכתבה כאיש רע של שחור ולבן, ואני חשבתי לעצמי, 'או אלוהים, זה מה שניק חושב עלי'? באמצע התהליך הוא אמר: 'אתה יודע, האב צריך להיות קצת יותר עמוק, כלומר הוא יותר מדי חד ממדי'. ואיכשהו, קיבלתי את זה כאילו הוא מרגיש טוב יותר בנוגע אליי", הסביר רוב, וניק אישר את הדברים: "בהתחלה דמות האב הייתה קשוחה כלפיו, ואני, אם תאמינו או לא, לא רציתי שהדמות תהיה זדונית כל כך. זה היה קשה עבורו לחשוב שאני חושב עליו בדרך הזו, ורציתי לשכנע אותו שזה לא מה שאני חושב, אלא שזה מה שאבות עושים במצב הזה כשהם מנסים לעזור לילדם שנמצא בסכנה".
הסצנה הזאת טורדת את המנוחה בדיעבד. כזכור מיד אחרי הזעקת צוותי החקירה למעונה של משפחת ריינר בשכונת ברנטווד, עלה החשד שמדובר בפריצה של שודדים, ובדיעבד התברר שניק אחראי למות הוריהם, שסיפקו לו מגורים בחדר האורחים. בגרסת הסרט, העימות מסתיים בגניבה של המכונית של האב, ואיתה יוצא צ'ארלי לאתר את אהובתו. אחרי שהוא מוצא אותה כשהיא תחת השפעה ונטולת עניין בו, הוא מתרסק שוב ונעלם בסחרור מחודש של מסע הרס עצמו שכולל הזרקות קוקאין בפינות רחוב אפלות בלוס אנג'לס, הרחק מהוריו הדואגים, שמנסים לשמור על רושם של עסקים כרגיל מול המצלמות, אבל מתמוטטים מבפנים. כשהם מדברים ביניהם, אומר דייויד לאשתו: "מה את רוצה שאעשה? אלך לכל מאורת סמים או מעבדת מת' בעיר? כל יועץ וכל מטפל אמר לנו אותו דבר: תהיו חזקים, תשמרו על הגבולות". כשהיא עונה לו שהמטפלים גם ייעצו לו לשקר לבנו, ושהם נטשו אותו, הוא קובע שכל מה שהוא עשה זה לשמור עליו בטוח. "בשבילו או בשבילך?" היא תוהה.
הסצנה נותנת ביטוי לייאוש שחשו ההורים, אבל יש בה גם ביקורת על המערכת של מכוני הגמילה, שהם אחרי הכל עסק בארצות הברית שמגלגל מיליארדי דולרים. "אמרו לנו להיות קשוחים איתו, וזה נגד האופי שלי. אני לא אדם שכופה משמעת. אני שחקן, אז הייתי חייב לשחק. שיחקתי כאילו אני אדם קשוח", הסביר ריינר בריאיון ל-ABC לקראת קידום הסרט. בשיחה עם לוס אנג'לס טיימס, הודה רוב: "כשניק אמר לנו שזה (מכוני המגילה) לא עובד בשבילו, לא הקשבנו. היינו נואשים ובגלל אנשים עם דיפלומות על הקיר, הקשבנו להם במקום להקשיב לבן שלנו". אשתו מישל הוסיפה: "הושפענו כל כך על ידי האנשים הללו. הם היו אומרים לנו שהוא שקרן, שהוא מנסה לעשות לנו מניפולציה. ואנחנו האמנו להם".
במקרה של ניק, הוא התמודד עם התמכות לסמים קשים כבר כנער. לדבריו מאז גיל 15, הוא נכנס ויצא ממכוני גמילה יותר מעשר פעמים, ואלו מעולם לא הצליחו לחלץ אותו מההתמכרות שלו לסמים. בסופו של דבר הוא מצא את עצמו ברחוב, משתמש בסמים כרגיל, הרחק מהסביבה התומכת של המשפחה. "אם אתה משתמש בסמים, אתה לא נשאר פריבילגי לאורך זמן, ואתה מסיים במאבק הישרדות", סיפר ל-ABC. בשיחה עם מגזין People, הוא הדגים איך זה נראה במציאות. "הייתי הומלס במיין. הייתי הומלס בניו ג'רזי. הייתי הומלס בטקסס. ביליתי לילות ברחוב. ביליתי שבועות ברחוב. זה לא היה כיף", סיפר, "עכשיו כשאני שוהה בבית כבר תקופה ארוכה די התאקלמתי שוב לחיות בלוס אנג'לס, ולהיות בקרבת בני משפחתי", אמר בזמנו. הערכה חיובית שהשתקפה בסופו הטוב של הסרט שמבוסס על חוויותיו לאורך ארבע שנים קשות בין גיל 15 ל-19, אבל לא במציאות.
בחלקו האחרון של "להיות צ'ארלי", הגיבור המרוסק מוצא את עצמו שוב ברחוב, ובמקום לחזור לבית ההורים הדואגים, הוא משתקע בדירת חברו הנאמן אדם (דבון בוסטיק), ומחדש את שגרת חייו כנרקומן. אבל כשהמארח שלו מת ממנת יתר כשהוא בין זרועותיו, צ'ארלי המזועזע והאבל נעצר על ידי המשטרה. אביו משחרר אותו ממעצר ואוסף אותו חזרה הביתה. במקום לשלוח אותו לעוד מוסד או מומחה, הוא ואשתו מחליטים לגמול אותו בעצמם, במרחב הבטוח של המשפחה. זוהי נקודת השבר ממנה מתחיל השיקום ביחסים בין השניים. לשם שינוי, דייויד נותן עדיפות לתפקידו כאב על פני קריירת הקולנוע וההסבה המקצועית לפוליטיקה. למרות זאת, ועל אף הכיסוי התקשורתי של תקרית המוות בה היה מעורב בנו, הוא מנצח בבחירות. בניגוד לעבר, הוא מושיט יד לצ'ארלי ומצהיר כי הוא לא מוכן לוותר עליו.
"צ'ארלי, אני יודע שאתה כועס עלי ובטח לא רוצה לשמוע את זה עכשיו, אבל אני אוהב אותך", אומר דייויד לקראת סיום הסרט, "אני מצטער. כל מומחה עם משרד ודיפלומה אמר לי להיות קשוח איתך, אבל בכל פעם ששלחנו אותך מאיתנו לעוד אחת מהתוכניות הללו, ראיתי אותך מתרחק מאיתנו. כל מה שהייתי מסוגל לעצמי זה שאני מעדיף אותך חי גם אם אתה שונא אותי על פני שתמות ברחוב. אז מה אתה רוצה שאעשה? תגיד לי ואעשה זאת".
"אתה לא צריך לעשות שום דבר", עונה לו צ'ארלי בעודו אוסף שברים של בקבוק יין ששבר כמה ימים לפני כן בעוד אחד מהתקפי הזעם שלו. "זה אף פעם לא היה קשור לסמים. כל מה שאי פעם רציתי זה דרך להרוג את הרעש. אבל ככל שהשתמשתי יותר, כך הרעש גבר", הוא מסביר. כשדייויד שואל "הייתי חלק מהרעש הזה, נכון?", צ'ארלי עונה שכן, לפני שהשניים נפרדים. "אני לא שונא אותך", הוא מבהיר לאביו, בסוף טוב, עד כמה שהוא יכול להיות. בעוד שדייויד מתחיל את כהונתו כמושל קליפורניה, צ'ארלי יוצא לדרך חדשה בזכות עצמו - לא כבן של… אלא כסטנדאפיסט מצליח. למעשה, הסרט מסתיים בקטע סטנדאפ על רקע הקרדיטים ובו צ'ארלי מתלוצץ על הבטים שונים של חייו בשנה שאחרי גמילתו ומספר בדיחות על פיטוריו כמתמחה ללא תשלום ועד לחיבתו לטינדר.
בניגוד לסרט, הקריירה של ניק ריינר כתסריטאי לא התפתחה לשום מקום. היום, כעשור אחרי יציאת "להיות צ'ארלי", הוא נותר בצלו של אביו, וגם חי בחסותו ועל חשבונו. לא ברור עדיין אם הפשע הנורא שביצע היה בהשפעת סמים, אולם על פי כל העדויות הוא היה במצב נפשי מעורער. למרות האהבה שהרעיפו עליו הוריו, שאף לקחו אותו איתם למסיבת חג בביתו של קונאן או'בריאן בערב שבת, הוא דקר אותם למוות בהתקף זעם, ועתה הוא צפוי לבלות את שארית חייו מאחורי סורג ובריח. מן הסתם, מתישהו בעתיד הלא רחוק, מישהו יעשה גם על זה סרט.
