הסופרת והמשוררת רעיה הרניק הלכה לעולמה היום (חמישי) בגיל 92. הרניק נחשבה לאחד מסמלי מלחמת לבנון הראשונה, כששכלה את בנה הבכור רב-סרן גוני הרניק, מפקד סיירת גולני, שנפל בקרב על הבופור. בתה של הרניק, נועה, ספדה לה בשיחה עם ynet: "אימא סיימה את חייה כפי שחייתה אותם - בראש זקוף, בנחישות, באומץ ובכבוד".
הרניק נולדה כרעיה ויטקובסקי באוגוסט 1933 בברלין, גרמניה, ועלתה לישראל יחד עם הוריה בשנת 1933. ב-1938, הוריה שבו לגרמניה - ועזרו להוריהם לעלות ארצה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. המשפחה התמקמה בתל אביב, ובהמשך עברה לירושלים. הרניק חיה בבירה עד ליום מותה.
היא למדה סוציולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים ועבדה כעורכת תוכניות רדיו בקול ישראל.
נישאה למוזיקאי מאיר הרניק, ויחד הם הביאו לעולם ארבעה ילדים. ב-1972 נהרג בעלה בתאונת דרכים, וב-1982 נפל בנה, רב-סרן גוני הרניק, במלחמת לבנון הראשונה בקרב על הבופור.
ספרה "שירים ל'גוני'" יצא בשנת 1983 בהוצאת הקיבוץ המאוחד, והוא כלל שירים שכתבה בין השנים 1960 עד דצמבר 1982. מן השירים שפורסמו בקובץ זה, עולה כי הרניק צפתה את נפילתו של בנה כ-20 שנה לפני מותו. כך למשל בשיר שפורסם ללא כותרת: "כְּשֶׁיָּבוֹאוּ הַדְּבָרִים פִּתְאֹם/ בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם […]/ אֶעֱמֹד פְּעוּרַת עֵינַיִם/ אֶל מוּל הָאָסוֹן". או ב"קורס קצינים 1976", שבו מביטה הדוברת בצוערים ואומרת ״כָּל מַה שֶּׁהֵם כּוֹאֵב לִי./ יָפְיָם, צְעִירוּתָם, חָסְנָם,/ וְהַתָּג שֶׁעַל הַמֵּצַח/ וְיוֹם מותָם״.
הרניק נחשבה לאחד הסמלים המזוהים עם המלחמה והייתה מראשוני ההורים השכולים שמחאו כנגד מדיניות הממשלה. במשך שנים היא לחמה במאבק להוציא את חיילי צה״ל מלבנון, ויזמה מפגשים עם אנשי ימין.
ב-1994 זכתה בפרס זאב לספרות ילדים על ספרה ״אחי אחי״ שיצא ב-1993, שמסופר מנקודת מבטו של אח שכול. שניים מספרי הילדים שכתבה ראו אור גם בגרמנית.
לאורך הקריירה שלה הוציאה עוד ספרים רבים, בהם אוספי שירה וספרים לילדים, ובהם ״משירי הר הרצל״ (1987), ״גוני״ (1990), ״יומן מן החדר האטום״ (1991), ״והשיטה פרחה״ (1992), "בין שתים לארבע צריך להיות שקט" (1993), "הסיח שהציל את החפש הגדול" (1999), ״שנה אחת: יומן אישי״ (2004), "מגפים לנדב" (2005), ״חשבון עובר ולא שב: מבחר שירים 1960–2010״ (2011).
