האמת, אפילו אם "הארנבת השחורה" הייתה סדרה טובה, לא הייתה לי התעוזה להמליץ לכם לצפות בה. יכול להיות שמה שבנטפליקס מן הסתם מקלטגים תחת "סדרות רציניות ומושקעות שאמורות לכסות את התחת שלנו מול כל הג'אנק האסקפיסטי שאנחנו מעלים בנוהל", אולי היה מצליח להשתחל לרשימת הצפייה שלכם בימים כתיקונם כסדרה איכותית - אם כי לא מאוד מתגמלת שצריך לראות, אבל האמת היא ש"הארנבת השחורה" היא פשוט לא מה שרופא-הנפש רשם לנו בתקופה הזאת. היא לכל היותר מותחן מייאש שמופק, מבוים ומשוחק נהדר, וכשהבחורים הטובים ידפקו על הדלת כדי לקבל את ליטרת האנרגיה המנטלית שלכם, אני ממליצה לכם להגיד להם שכבר תרמתם במשרד.
"הארנבת השחורה" – טריילר
(צילום: באדיבות נטפליקס)
"הארנבת השחורה" היא מסעדה מצליחה בניו יורק, וג'ייק (ג'וד לאו) אוטוטו עולה על דרך המלך ומתארגן על מתחם הסעדה קצת פחות מלחיץ וקצת יותר רווחי, הוא רק צריך לצלוח את הביקורת של ה"ניו יורק טיימס", שהוא מחכה לה כבר שנתיים. כמובן שביום שבו המבקרת אמורה להגיע למסעדה, מגיע גם הנאחס הקבוע של ג'ייק - אחיו, וינס (ג'ייסון בייטמן. מצטערת, לנצח מייקל בלות' מ"משפחה בהפרעה"), לא יוצלח פראי ומכור להימורים וסמים שפשוט דופק כל דבר שהוא נוגע בו. הוא מבקש מג'ייק עזרה ואחיו, לא בפעם האחרונה, מתקשה לסרב. הוא מביא את וינס למסעדה. צרות זה עניין מדבק מאוד ומכאן והלאה השניים נקלעים לסחרור בלתי פוסק אבל קבוע: וינס מפשל וג'ייק מנסה להציל אותו, בעיקר מאנשים מפוקפקים שוינס חייב להם הרבה כסף. זה לא מצליח וזה לא מצליח במשך שמונה פרקים שלמים.
מעולם לא הבנתי מי קהל היעד של סדרות שלא מציעות לצופים שלהן דבר מלבד אומללות והיעדר תוחלת. לרוב זה מגיע עם כל הפאקט - דמויות שההתנהגות שלהן לא מוסברת, הן אינן לומדות דבר, המציאות לנצח תהמר נגדן בכל סיטואציה ואתם יכולים להיות בטוחים שאף אחד לא יאפשר לכם לנשום בדרך, כי החיים הם נהר ארוך ונטול תקווה. אתם רוצים לצעוק להם להפסיק להיות כאלה חסרי מודעות, להשקיע בפסיכולוג טוב – אני גם אצפה בזה! – או סתם מתפללים שמשהו יקרה הפעם קצת אחרת ויסיט את המסלול שלהם לאבדון, אבל לא. אלוהים לא מקשיב לכם ואין פלא, אלוהים עסוק עכשיו בהרבה אירועים מייאשים אחרים (או בתפילות של מתמודדי ריאליטי), ואין לו זמן לוודא שהטלוויזיה שלכם מענגת אתכם במקום לדרוך לכם על הראש.
מי שאמורה היתה להיות "הדוב" פוגשת את "אוזרק", או משהו בסגנון, לא מצליחה למצות את הפוטנציאל של השחקנים (המצוינים) שלה. העלילה לא מתקדמת לשום מקום, דמויות המשנה שלה מבוזבזות על נרטיבים רדומים וכל פרק משאיר אחריו משקע מעיק יותר מקודמו. זה נגמר בפרק סיום מאומץ להפליא שנראה כאילו היוצרים (זאק ביילין וקייט סוסמן, שגם עבדו עם לאו בעבר בסרט "המסדר") החליטו לחסל את הבאסטה ולוודא שעונה שנייה לא תעלה אפילו על השולחן, גם אם זה במחיר ההגיון הפנימי של הסדרה שלהם. מאורת הארנבת מעולם לא היתה תובענית יותר, ובשביל זה, כידוע, יש לנו את החיים עצמם.
