כמה ימים אחורה, גמר "האח הגדול". בשעה הראשונה של משדר הגמר הרשת התחילה לטפטף ידיעות על סבתא של ארז איסקוב, אחד הפיינליסטים ומועמד סביר לניצחון של העונה, שנפצעה קשה בתאונת דרכים באור עקיבא, "בדרכה לצפות בגמר". במהלך הגמר עצמו כבר התפרסמו ידיעות על מותה של שרה צ'רקסוב, בזמן שהנכד שלה ישוב בבית האח וממתין להכרעת המצביעים. לצד הזעזוע ליוותה הסקרנות הטבעית של הצופים את איסקוב גם בימים שהגיעו לאחר מכן, אחרי שיצא מבית האח במקום השני. הסקרנות לגבי איך הוא יגיב, מה הוא יאמר, מעין רצון אנושי בקלוז'ר גם אם יכולנו כולנו לתאר לעצמנו איך נוהג אדם בסיטואציה הזאת.
מתוך "דורי בן זאב פלוס כאב"
(צילום: באדיבות כאן 11)
טרגדיות קורות גם לסלבס, והמנגנון הרכילותי והמציצני שמאפיין את היחס שלנו לסלבס נוכח גם בהן. הטרגדיות שלהם הן חלק מהתפריט הבידורי שלנו, גם אם אנחנו מגיבים בהזדהות ובאמפתיה. זה לא אומר שהאמפתיה מדומה, זה אומר שאנחנו משתמשים בהן כמו תמיד כדי להיזכר שהם בני אדם, כדי להרגיש טוב יותר עם עצמנו, וגם כדי לנרמל את הכאב של עצמנו. דורי בן זאב, שדר ומוזיקאי ותיק עם תוכנית יומית ברדיו כאן 88, דרס למוות לפני קצת יותר מחצי שנה (פברואר 2025) את ויאוריקה פינקלשטיין, תושבת חיפה בת 47, אם וסבתא.
בעקבות האירוע בן זאב השעה את עצמו לחודש כדי להתמודד עם האירוע. אתמול שודר בכאן 11 מה שהוגדר כסרט דוקו שבו רוני קובן מלווה את בן זאב החל מהשידור הראשון שלו לאחר התאונה, חזר איתו לצומת שבה אירעה וגם הגיע איתו אל אחורי הקלעים של אחת ההופעות שלו. "דורי בן זאב פלוס כאב", נקרא הסרט, שם שנלקח מדברי הפתיחה של בן זאב ביום השידורים הראשון לאחר המקרה.
אבל "דורי בן זאב פלוס כאב" הוא מסוג הסרטים שגורמים לך לזוע בחוסר נוחות על הספה ולתהות במה בעצם אתה צופה. התשובה הראשונה שעולה לראש היא שמדובר במשהו שנע בין צורך לספק את המציצנות האנושית של הצופים בכל מה שקשור לתאונה, פלוס איזה אינטרס של שלושת הגורמים שמעורבים בסיפור: כאן כגוף שידור, רוני קובן שמגיש בערוץ ובן זאב עצמו שמשדר בתחנת רדיו של כאן, לפרק את הסיפור, כדי לנסות לנקות עד כמה שאפשר את הכתם ולהמשיך ממנו הלאה. אני יכולה לשער שזה אפילו חלק מהתהליך שהפסיכיאטר של בן זאב המליץ עליו, להיחשף, להביע, כדי לעבד את האירוע ולהתקדם. אבל האם כל זה מצדיק סרט? מסופקני, ידידיי. אולי כתבה של חמש דקות במהדורה אם ממש חייבים.
העניין לציבור הוא מציצני נטו. לראות איך בן זאב מתמודד, איך הוא יתאר את ההתמודדות הזאת, האם הוא יפול בלשים את עצמו במרכז (הוא לא), האם הוא ייכשל בהסרת האחריות מעצמו (הוא לא). האם הוא מרגיש אשם (הוא לא). לשמוע ממנו איך בדיוק אירעה התאונה. דורי בן זאב הוא לא אדם שמחצין רגש. הוא מדבר, ואתה צריך להאמין לו שזה מה שהוא מרגיש. אבל קובן משתמש בכל השטיקים הקבועים שלו, כולל לקחת את בן זאב עד לצומת בה אירעה התאונה, כדי לסחוט ממנו עוד קצת אמוציות, או לפחות התקף חרדה קטן.
את שאר החומרים שמקיפים את האירוע הזה קובן מעבה ומעדן עם ליטופים רכים על הקריירה הארוכה של בן זאב ("יש לך המון להיטים!") ועל האהבה שהמאזינים שלו רוכשים לו (הקראת מכתבי תודה ותמיכה שהם מרעיפים על השדר). המוניטין של השדר הלאומי אינו מוטל בספק, מה שכן מוטל בספק הוא השימוש בחומרים האלה כתוכן שמצדיק סרט. והבעיה אינה זמן מסך מבוזבז, אלא השאלה עם איזו תחושה יוצא ממנו הצופה. את השיקול האם הסרט הזה מיטיב בסופו של דבר עם בן זאב - מושא הסרט כבר צריך לגלגל בינו לבין עצמו. כאב, ככה אמר מישהו פעם, עובר ושב.
