בשיתוף מוז"א, מוזיאון ארץ־ישראל, תל־אביב
הפודקאסט "הכי בזמן" מבקר בביאנלה לאומנויות ולעיצוב תל אביב 2026 מעשים וימים (צילום: ביזיפוד)
בעידן שבו בינה מלאכותית מייצרת תמונה בלחיצת כפתור, במשך חודשים ישב ראפת חטאב וארג, חוט אחרי חוט, את העבודה "שלושה בלוקים ומרווח אחד, ארכיטיפ החשיבה האנושית". הוא בחר בקצב ההפוך לחלוטין: מיליוני חוטים שחורים, הקשורים זה בזה ביד, ליצירת עבודה של כשישה מטרים שמתארת סצינת צייד פראית. למרות שהטכניקה עמלנית ואיטית, הוא לא מוכן לעבוד באופן אחר.
"מאוד חשוב לי לארוג ידנית ובעצמי, לבד. הרבה שואלים אותי, למה אתה לא נותן את זה לסטודנט, או למכונה? לא. חשוב לי לעשות זאת בעצמי, בגלל האנרגיה של האומן שעובר את התהליך. היא טוענת את העבודה במימד מיוחד. כשהאמן יוצר את היצירה, היצירה עצמה הופכת להיות נשגבת".
חטאב הוא אמן בן־תחומי, אחד ממאות היוצרים שלוקחים חלק בביאנלה השלישית לאומנויות ולעיצוב תל אביב 2026, "מעשים וימים", שמוצגת עד ה-30 בנובמבר במוז"א, מוזיאון ארץ־ישראל ברמת אביב. למעלה מ־200 עבודות של אמנים ישראלים מוצגות בתערוכה, באוצרות אנריאטה אליעזר ברונר וגלית גאון.
16 צפייה בגלריה
מימין: יצירתו של רפאת חטאב -(נ׳ 1981) -שלושה בלוקים ומרווח אחד, ארכיטיפ החשיבה האנושית, 2022. משמאל - יצירתה של איה שריג, פָּלִימְפְּסֶסְט ימי, 2025 ויצירתה של תמרה אפרת מרה אפרת (נ׳ 1989), לאסוף ביחד, 2025
(צילום: דניאל חנוך)
הביאנלה אינה תערוכה אחת אלא שלושה מעגלי פעולה במרחב המוזיאוני: התערוכה המרכזית במרכז רוטשילד, שמציגה את עיקר העבודות החדשות; שלושה־עשר פרויקטים מחקריים בביתני הקבע (קרמיקה, זכוכית, מטבעות, דואר, פולקלור, אדם ועמלו ותל קסילה), שבהם אוצרי המוזיאון נפגשים עם יוצרים עכשוויים סביב פריטים מן האוסף ההיסטורי; וארבע חממות אקדמיות מתחלפות בהובלת שנקר, המסלול האקדמי המכללה למנהל, אוניברסיטת חיפה ומרכז אדמונד דה רוטשילד. גלית גאון, אוצרת הביאנלה, מתארת זאת כשלושה זמנים שמתקיימים בתערוכה בו זמנית: עבר, הווה ועתיד.
16 צפייה בגלריה
איתי יעקב (נ׳ 1980) טרנספר, 2025 בנובמבר 1912 הגיעו עשר משפחות עולים מתימן אל המושבה כנרת וחיו בסמוך לה עד 1930, אז גורשו מהמקום. הם באו בעקבות הרב דוד ישראל צאירי, על מנת להיות חלוצים ולעבד את האדמה, ועסקו בייבוש ביצות והכשרת הקרקע. העבודה מפיחה חיים דיגיטליים בעובדי האדמה מתימני כנרת ומציעה עתיד ספקולטיבי
(צילום: באדיבות האמן)
כבר יותר מעשור עובד חטאב במחלקת החינוך של מוזיאון תל אביב, ומדריך מבקרים מול יצירות אמנות. הוא מתאר את עבודתו שם כעבודה של "הנחיה, דיאלוג, דיון, הבנת מורכבויות", גישה שליוותה אותו גם ביצירה. "ככל שאני מתעמק בניתוח יצירת אומנות והקשר שבין הצופה ליצירה עצמה, זה משפיע על איך אני יוצר ואיך אני רוצה להעביר מסרים", הוא אומר.
הדימוי בעבודתו של חטאב נראה כלקוח מימי הביניים או הרנסנס - סצינת צייד, שבמרכזה מאבק בין רודף לנרדף. "הציידים רוכבים על סוסים, מלווים בכלבים שצדים חזיר הבר", הוא מתאר. "זה סמל לחשיבה דואלית, שגורמת לנו לחשוב בתבנית של קורבן ומקריב, חבר או אויב. או שאתה איתנו או שאתה לא. אני, מצד שני, לא משתייך לשום דבר. ללאום, לדת, לחברה, לקהילה. לקח לי המון שנים לצאת מהקטגוריות ולעמוד מהצד, ולהתבונן על החברה. זה נותן לי פרספקטיבה".
16 צפייה בגלריה
ברק רותם (נ׳ 1987) קוד מוזה, 2025 עבודת הווידאו של ברק רותם נעה בין שדות העבודה לשדות התודעה, ומפתחת שפה חזותית חדשה המאחדת מלאכת יד, מסורת ובינה מלאכותית. בהשראת ״מעשים וימים״ של הסיודוס, רותם יצר מארג אלגוריתמי של דימויים, שבו האלגוריות ההסיודיות הופכות למדיטציה חזותית. סטילס מתוך עבודת וידאו
(קרדיט: סטילס מתוך עבודת וידאו)
המטאפורה בעבודה חזקה ומהדהדת את המציאות הישראלית. "הצייד הוא מעל הכל", מפרש חטאב. "הוא משתמש בסוס ובכלבים, שמשועבדים, משרת את האדם. גם הכלבים. חזיר הבר מייצג את הפרא, החופש, החירות. זה האומן שהורגים וצדים: זה שיש לו את חירות הדמיון והמחשבה".
דרך העבודה אפשר להבין את הקושי בלהיות אמן בישראל בימים אלו. "המצב הולך ומתדרדר. זה נורא להסתכל על ההתדרדרות של המוסר החברתי", אומר חטאב. "גם החברה הערבית מתדרדרת. זה עוד יותר מחזק עבורי את השאלות שנוגעות בתפקיד של האמן".
16 צפייה בגלריה
ורד אהרונוביץ (נ׳ 1980) - ילדה עם כנפיים, 2023 - סל עשוי פיברגלס, עץ ונוצות מציג ילדה עם רגל חבושה וכנפיים חבולות, בהשראת הכנפיים שעיצב לאונרדו דה וינצ׳י והסיפור על איקרוס ודדלוס, סמל לרצון עיקש לעוף, חרף הכאב ומחיר הכישלון
( צילום: מיכאל לירן)
"יצאנו לדרך אחרי ה-7 באוקטובר ולא היה ברור מה יקרה"
אחת העבודות הבולטות בתערוכה היא הילדה עם הכנפיים, שנראית מוכנה לעוף בכל רגע, למרות שהיא חבולה לחלוטין. "זה דימוי אייקוני", מסבירה אוצרת התערוכה, אנריאטה אליעזר ברונר. "האסוציאציה הראשונה היא הסיפור המיתולוגי של דדלוס ואיקרוס, שבנו לעצמם כנפיים כדי לברוח מהאי כרתים. היא מחליפה את איקרוס בילדה חבולה. זו דמות שחוזרת על עצמה. יש לה הבעה עקשנית, היא לא מוותרת. הכנפיים חבולות והיא רוצה לנסוק בשמיים נגד כל סיכוי, נגד כוח המשיכה. הרגשנו שיש שם משהו חזק".
אנריאטה אליעזר ברונר וגלית גאון פרסמו קול קורא לאמנים להגיש עבודות לביאנלה, מבלי לדעת אילו יצירות יוגשו - או אם בכלל. "יצאנו לדרך אחרי השביעי באוקטובר ולא ידענו איפה תמצא אותנו הביאנלה. אמנים סגרו את הסטודיו, האקדמיות היו סגורות, לא היה ברור מה יקרה. כשהוצאנו את הקול הקורא, נתנו תמה רחבה מספיק כדי להכיל את המורכבות של הרגע".
16 צפייה בגלריה
מאי דעאס (נ׳ 1990) תלויות, 2023 ציור שמן, דיוקן עצמי ריאליסטי־ סימבולי מציג את חוויית האמנית בחברה השמרנית שבה היא חיה. הכביסה הלבנה משויכת באופן סמלי ומעשי לנשים. הייצוג המזוכך של המשפחה ושל מלאכות השמורות לנשים בחברה הערבית משמש את האמנית לביקורת חברתית. באדיבות גלריה ברוורמן. באדיבות לורן ומיטשל פרסר
(צילום: באדיבות האמנית)
האוצרות ליקטו את העבודות כך שיתכתבו עם האוסף הקיים במוזיאון ובכך יצרו משהו חדש. "הדגש שלנו הוא לא רק לדבר הסופי, לאובייקט הסופי או ליצירה", היא מדגישה, "אלא גם לתהליך שמתקיים מאחוריה: בחירת החומרים, התהליך העבודה, חלק מהעבודות מלוות בטאבלט, שבו אנחנו רואים את תהליך היצירה. זה ייחודי לתחום הקראפט. הבינאלה הופכת לסימפוניה, שבה לכל כלי נגינה יש את הפרטיטורה שלו. ליצור את התערוכה זה לנגן ביחד ולחבר בין כל הפרטים".
עבודתה של נוגה סלה, אחותה של מיכל סלה ז"ל, נוצרה כחלק מפרויקט הגמר שלה בלימודי צורפות בתל חי. אליעזר ברונר מתארת אותה: "האובייקטים הם תכשיטים, מחרוזות. האחת עשויה ממלח, אלגוריה לדמעות, לכאב שחוותה באובדן אחותה. המחרוזת השנייה מלפפת שורשים, שזו הצמיחה החדשה מתוך האובדן"
16 צפייה בגלריה
רונית ברנגה (נ׳ 1973) קריאה למוזות, 2025 תבליט קיר קרמי גדול־ממדים מתאר אחת־עשרה דמויות נשיות המגלמות את המוזות, ודמות גברית המייצגת את הסיודוס, המקבל את מתת השירה בדיאלוג עם תבליטו של הפסל הדני ברטל תורוואלסן משנת 1807. הסצנה נטועה בעבר אך בו בזמן מתכתבת עם ההווה ומעלה שאלות על מקורות היצירה ותפקידה של המוזה בעידן הדיגיטלי.
(באדיבות גלריה ברוורמן. צילום: באדיבות האמנית)
קריאה למוזות 2026
המוזות שיצרה רונית ברנגה לתערוכה בעבודה "קריאה למוזות" הן בגודל טבעי: כשאנחנו עומדים מולן, הן מסתכלות ישירות אלינו בגובה העיניים. החלק התחתון של העבודה מפוסל, והעליון מצויר באקריליק על פלטות חימר. "היה לי חשוב שהעבודה תהיה גדולה והמוזות יהיו בגודל אמיתי, כדי שלצופה תהיה חוויה יותר משמעותית", מסבירה ברנגה. "זה מייצר אינטרקציה עם הצופה ולא אחת עם השנייה. הן בגובה שלך. את מסתכלת עליהן והן מסתכלות עליך בחזרה".
המוזות שמצוירות הן למעשה הילדות שלה. "ציירתי מוזות והשתמשתי במודליות שאני מגדלת. אבל לא ציירתי את המשפחה שלי", היא מבהירה. "הן נהנו מהתהליך. הן אהבו את התוצר, ונהנו לבוא לפתיחה ולהצטלם מול העבודה, ולהרגיש חלק. יש משהו מורכב בלהיות ילדים של אמנים. את מפסידה המון, אבל גם מקבלת המון. השתמשתי בהן הרבה כמודל, כבר כשהיו ילדות קטנות, זו המציאות בבית שהאמנות חלק משמעותי בו".
16 צפייה בגלריה
איריס רפפורט (נ׳ 1962) שדה חפצים, 2024 בשעת בוקר מוקדמת אני מגיעה לשדה להתחיל את יום העבודה שלי. אני מביאה חפצים שאני אורזת מבעוד מועד – עבודות קרמיות שיצרתי, אך לא צלחו או נשברו, וחפצים שאגרתי. אני קושרת אותם זה לזה בחוט אדום ומושכת אותם תוך כדי הליכה במשך זמן שיש לו התחלה ואין לו סוף
(צילום: אבי ולינגשטיי)
הרעיון למוזות הגיע מתוך נושא הביאנלה, "מעשים וימים". ברנגה התייחסה לקריאה למוזות בפתיחת הפואמה "מעשים וימים", בשירו האפי של הֵסְיוֹדוֹס (HESIOD) מן המאה ה־8 לפנה"ס. "יצרתי אותה בהתבסס על המיתולוגיה היוונית, ביססתי על הֵסְיוֹדוֹס, אבל הבעתי את איך שאני רואה את זה היום", היא מדגישה. "להבדיל מהתבליט המקורי, שם המוזות מעניקות השראה ליצירה האמנותית, המוזות שלי לא יוצרות שום דבר. לא מנגנות ולא שרות. לא מהוות השראה. המוזה מרוכזת בעצמה, בהתנהלות הפנימית שלה. אנחנו בעולם בינינו לבין עצמנו. הן קרובות פיזית אבל יש ריחוק, זרות, ניכור. הן מסתכלות על הצופה אבל אין ביניהן שום דבר שנוצר. יש משהו מאוד מרוכז בעצמי - 'תראו אותי'. קר ונטוע ביום ובעכשיו".
האם לדעתך יש אלמנט סקסיסטי בכך שהתפקיד של נשים הוא לתת השראה כאובייקט אך לא ליצור בעצמן כסובייקט?
"כיוצרת אישה, במציאות של היום, זה לא נכון שהמוזה - האישה תיתן לי השראה. אני יוצרת מתוך הנקודת מבט שלי והחוויות שלי. המוזות של המיתולוגיה היוונית כיום הן כמו שלי. מהדהדות את אז. נטועות בעכשיו".
16 צפייה בגלריה
נועה לי שקד (נ׳ 1989) שריון דבורים, 2025 שריון דבורים עשוי מפליז, ומתייחס לחברת הדבורים המלוכדת והמופתית. מטרתו של השריון לעורר תחושות מנוגדות: מצד אחד הגנה וביטחון ומצד שני התקפה ופחד להיעקץ. הדימוי נועד לתאר את האיום שבהיעלמות הדבורים מהטבע
(קרדיט: נועה לי שקד)
16 צפייה בגלריה
מידד אליהו (נ׳ 1983) דקדוק פנימי, 2023–2025 מקבץ מגזרות נייר ונחושת שנוצרו במהלך שלוש השנים האחרונות מתכתב עם אמנות מגזרות נייר, מסורות של תיאטרון צלליות ודימויים מקומיים מוכרים. הפרויקט החל כמהלך תיעודי של עולם מושגים חזותי־אישי, המכיל מושגי יסוד של זהות, שייכות והיסטוריה פרטית
(צילום: באדיבות האמן)
16 צפייה בגלריה
בגניה קירשטיין (נ׳ 1989) - קולומבריום המקצועות, 2025 כד קרמי בהשראת קולומבריה רומיים – קברים תת־קרקעיים שגומחותיהם שימשו לסידור כדי קרמיקה לפי משפחות או גילדות, בהשראת קולומבריה שיועדו במקור לגידול יונים. גומחות הכד מאחסנות כדים זעירים, שכל אחד מהם מוקדש למקצוע נכחד, ויחד הם הופכים את הכד לאנדרטה למיומנויות שאבדו.
(צילום: באדיבות האמנית)
16 צפייה בגלריה
סדרת כלים היברידיים בהשראת הקדרות היוונית הקלאסית, המשלבת פורצלן בעבודת אובניים עם כלי מטבח מתועשים מפלדת אל־חלד בייצור המוני. ההכלאה בין מלאכת יד לעיצוב תעשייתי יוצרת מארג צורני המפגיש בין המסורתי לעכשווי, ומעוררת שיח ביקורתי סביב תרבות הצריכה, שימור מסורות וקיימות
(צילום: אילן עמיחי)
16 צפייה בגלריה
רויטל ברלב (נ׳ 1980) ארץ לא נודעת, 2024 אובייקט קרמי מורכב משכבות שהתלכדו. כל אחת מהן היא עדות חומרית לזמן, למגע ולעמל. כל שכבה חושפת תהליך פנימי, כלתוספת היא צעד אל הלא נודע, מיפוי מקום שקט ולא מוכר שנוצר מתוך תהליך היצירה
(צילום: אדם שרז)
16 צפייה בגלריה
איריס נשר (נ׳ 1966) קו השבר, 2024 יצירה קרמית מדיטטיבית שחוקרת את שבריריות החיים וקדושתם, כשמושג האין־סוף מהדהד. מתוך השבר של הנפש, והקושי להמשיך הלאה נפתחת אפשרות לבריאה, יצירה של משהו חדש, משהו שלם בעולם
(צילום: באדיבות האמנית)
בשיתוף מוז"א, מוזיאון ארץ־ישראל, תל־אביב
פורסם לראשונה: 07:00, 10.06.26
