זה רומן מקורי כל כך ויפה יפה. יפה בעברית שלו, מעורר בתכניו. בדומה ל"קו המלח", הרומן עב הכרס הקודם של שמעוני, גם "מבעד לקרקעית השקופה" הוא רומן היסטורי. לרומן שני חלקים שווים בקירוב באורכם. החלק הראשון - שזמן עלילת ההווה שלו הוא 1540 באי הקריבי היספניולה - כתוב בגוף שלישי. גיבורו הוא טוביאס, יהודי מומר, שבנעוריו, לקראת גירוש ספרד ב-1492, ברח מביתו והצטרף לצוות של קולומבוס שיצא באותה שנה ממש למסע תגליתו המפורסמת והרת התוצאות. ב-1540 אנחנו מוצאים את טוביאס בכלא המקומי, שבו הוא כלוא לצד פילאר זוגתו הילידית, ואליו הושלך מסיבה שאט אט נגלית לנו. קורות עברו נגללים בצד קורות ההווה שלו ותחזית עתידו שנדמה כקצר: הוא צפוי להיות מוצא להורג. בסיפור קורות עברו הרחוק אנחנו למדים שטוביאס הנער ברח מביתו לא רק בגלל הגירוש המתקרב, אלא משום סלידתו מאביו שהלשין על שכנם שהוא אנוס המקיים בחשאי את מצוות היהדות. מסופר לנו גם על יחסיהם הקרובים של טוביאס וה"אדמירל" וכן על יחסיו המורכבים עם מי שנהייתה בת זוגו, פילאר.
החלק השני מסופר בגוף ראשון כמכתב שכותב "האדמירל", הלוא הוא קולומבוס, לפרדיננד מלך ספרד ב-1506 (היא שנת מותו של קולומבוס). במכתב מגולל קולומבוס את סיפור ארבעת מסעותיו הגדולים ל"הודו", את תלאות המסעות ואת תהפוכות מידת נשיאת החן שלו בעיני הכתר הספרדי, שהביאו להורדתו מכס מושל הקולוניות החדשות ואף למאסרו הזמני (כל אלו עובדות היסטוריות). במכתבו אף מייחל קולומבוס לצאת למסע חמישי, אולי בסיוע המלך, מסע קצר, בן שבעה ימים בלבד, אך חשוב בעיניו יותר מכל מסעותיו האחרים: מסע אל ירושלים הנתונה תחת כיבוש מוסלמי. אם אני מבין נכון, גם בכך מתבסס שמעוני על כוונה שהביע קולומבוס ההיסטורי.
העלילה מושכת לקריאה, הרגישות של שמעוני לשפה עילאית, המיומנויות "הקטנות" של שמעוני ככותב פרוזה מצטברות למרקם סיפורת מרשים. אביא כמה דוגמאות למיומנויות "קטנות" שהן-הן האחראיות, פעמים רבות, לתחושת התרוממות הרוח שחש הקורא בפרוזה עשויה היטב. דוגמה אחת: שמעוני משבץ לכל אורך הטקסט הלצות ימאים גסות וסרקסטיות, בעיקר בנושאי הפרשות. השנינה, הוולגרית אך היצירתית, יוצרת כך גם "רשת" שמסייעת בגיבוש הלכידות של הטקסט הארוך. דוגמה שנייה: אירוע מכונן בחייו של טוביאס הוא צפייתו בהעלאתו על המוקד של שכנו בידי האינקוויזיציה, שריפה המתוארת בפתח הרומן. שמעוני משכיל, מאות עמודים ועשרות שנים אחר כך, לעצב אירועים בחייו של טוביאס שמתקשרים בתודעתו לאירוע הנורא ההוא מנעוריו. הביוגרפיה של הגיבור הופכת כך ל"עלילה", שבה אירועי חיים קשורים ביניהם וכמו מתחרזים. דוגמה שלישית: בפנייתו של האדמירל למלך ספרד משתמש שמעוני בהכרזת הכוונות על המסע לירושלים גם כשלעצמה אך גם כאמתלה לפנייה למלך שתאפשר מצידה את פריסת כל קורות מסעותיו על הכתב. שמעוני משכיל כך לנמק את המסע האפיסטולרי המפורט הזה של קולומבוס לעָבָרו ובו בזמן להזריק לטקסט אופק עתידי מסעיר.
אבל הכיוון הפורה ביותר להבנת הרומן הזה נעוץ, כך נדמה לי, בתשובה לשאלה: מה פתאום רומן על קולומבוס ב-2021 ? מהיכן זה בא? מה פתאום החזרה הזאת בזמן? ומה פתאום ההתרחקות היחסית שמתרחק סופר ישראלי מנושאים יהודיים-ישראליים, או הדישה הזאת בנושאים יהודיים ישנים? ב"קו המלח" הופיע תיאור ארוך, מרשים וחזק, של פוגרום במזרח אירופה בסוף המאה ה-19. כאן מופיע תיאור מפורט, מרשים ומצמרר ביותר, של העלאה על המוקד בידי האינקוויזיציה הספרדית. אך פה כמו שם כדאי לשאול מה פשר השיבה הזאת של סופר ב-2021 לנושאים נדושים כל כך? אינני זוכר אם היה זה גיאורג לוקאץ', תיאורטיקן מרכזי של ז'אנר הרומן ההיסטורי, שטען שכל פנייה להיסטוריה בְּרומן, מעידה על לחצי ההווה שפועלים על הכותב. אבל כך חשבתי ב-2014 , ברומן ההיסטורי הקודם של שמעוני. "קו המלח", לפרשנותי, התרחש בתחילת המאה ה-20 ונכתב כרומן בן המאה ה-19 (עם הדהודים של הספרות העברית המודרנית הקלאסית של מפנה המאה ה-20) כמענה מתריס מוצלח למשבר הקריאה של המאה ה-21.
לחצי ההווה שהביאו לרומן העכשווי נחלקים לדעתי לשניים. הראשון הוא תחושת החטא הקדמון והאשמה שמעיקה בזמננו על תודעתם של חלקים נרחבים באנושות (בגלל משבר האקלים והתגברות הרגישות המערבית ביחס ל"מיעוטים" מסוגים שונים). שמעוני עוסק ברגע מכונן באשמה האנושית המערבית (לפי נרטיב מסוים, שאיני מסכים עם כולו), ולפיכך דן בהרחבה יחסית ביחס האַלים של הספרדים לעמים הילידים שגילה קולומבוס. לקורא העברי מתווסף כאן ניואנס, כששמעוני מציב את הקורבן של הציוויליזציה המערבית, היהודי מספרד, כמקרבן בתורו. גם כאן יש הדהוד לסיטואציה של ההווה (בנרטיב מסוים, שגם עימו איני מסכים).
אבל לחץ ההווה השני שפעל פה, והמעניין יותר לטעמי, הוא בדיוק זה שפעל על שמעוני ב-2014: חיפוש דרך להחזרת הרלוונטיות של ז'אנר הרומן בזמננו. והמוצא שנמצא לשמעוני כאן מרהיב למדי. חלק מקסמו של ז'אנר הרומן ב-300 או 400 שנות התפתחותו, היה התחושה שהוא מגלה לקוראיו ארצות חדשות. לעיתים גילוי הארצות הזה היה "רוחבי": בהציגו בפני הקוראים פלחי אוכלוסייה שחיים לצידם בלי שהם מכירים אותם. ולעיתים גילוי הארצות הזה היה "אנכי": בהעמיקו לחדור לצפונות הנפש ולהציג עוד ועוד ממִסתריה של נשמת האדם. המטפורה של קריאה נפעמת בספר כגילוי של ארצות חדשות מצויה בשירו הנודע של ג'ון קיטס "בקוראי לראשונה את הומרוס של צ'פמן", שבו מושווית הקריאה בהומרוס לאוקיינוס השקט הנגלה לראשונה לעיני מגלי הארצות הספרדים בתחילת המאה ה-16.
חלק מהמצוקה של ז'אנר הרומן בזמננו הוא התחושה ש"ארצות" מעמקי הנפש נתגלו זה מכבר. קנאוסגורד, למשל, ב"המאבק שלי" מתייחס למצוקה הזאת של כותב הרומנים בזמננו. המוצא שמצא הוא למצוקה הזאת הוא הרחבה מיקרוסקופית של כברת הארץ השחוקה כך שהיא נראית לפתע כיבשת לא נודעת. ואילו שמעוני כתב רומן שלם שהוא מימוש של המטפורה המשווה בין הקריאה לגילוי ארצות חדשות. בכך הוא הִזריק ישירות לרומן שלו את הפליאה ואת הקסם של התגליות הגדולות שנגלו לאנושות בראשית העת החדשה. הקורא מרותק, קסם הקריאה ברומנים ישנים שב אליו; הקריאה כגילוי של "שמיים חדשים וארץ חדשה", כפי שמתאר ברומן, בשפת החזון התנ"כי-משיחי, קולומבוס את מפעלו.
"מבעד לקרקעית השקופה", יובל שמעוני, עם עובד, 430 עמודים
