לפני כמה שנים ערכנו במערכת דיון תיאורטי – למעשה זו הייתה יותר שיחת מסדרון קצרה מאשר ישיבה שמוציאים לקראתה זימון במייל – על השאלה איזה מוזיקאי ישראלי ראוי לקבל את כל השער של "ידיעות אחרונות" ביום שבו ייאסף אל אבותיו אחרי 120. הרשימה הזו לא מאוד ארוכה - ולא רק מכיוון ששטף החדשות הלא הגיוני בארץ דוחק לעיתים גם אירועי תרבות טקטוניים הצידה - אבל מתי כספי, שעזב אותנו הלילה לאחר מאבק עיקש במלחמת הסרטן, הוא מהמעטים שראויים לכבוד הזה.
כספי היה קודם כל מלחין. ה-מלחין. מכיוון שהוא חשב קודם כל דרך הפסנתר או הגיטרה (ומדי פעם גם דרך התופים) ורק אחרי זה דרך המיקרופון, הרבה לפני שהוא חלם לשיר את השירים שלו, הוא אהב לשלוח אותם לאחרים, שתמיד שמחו לקבל אותם. אומרים שמספר השירים ששמו של כספי נקשר בהם – כמלחין, כמבצע, כמעבד וכמפיק (והוא הפיק המון) - הוא למעלה מאלף. זהו מספר בלתי נתפס, בטח כשחושבים לרגע על שינויי המשקלים והאקורדים הרבים שכספי כל כך אהב (וגם ידע איך) להשתמש בהם בשירים שהוא הלחין.
לא רק המוזיקה של כספי הייתה מגוונות, גם הפלטה הסגנונית שהוא הציג לאורך הקריירה שלו, בעיקר לאורך שנות השבעים והשמונים, שנותרו ליבת העשייה שלו, הייתה כזו. מהתכתבות עם סשה ארגוב (השניים גם הוציאו ביחד שני אלבומים יפים מאוד), דרך הכנסת המוזיקה הברזילאית לכאן מהדלת הראשית, עבור בתרגום עברי מלא כולל ניקוד לגרוב של סטיבי וונדר ועד לרוק – כמו באלבום הבכורה האדיר שהוא העמיד לריקי גל או ב"גשם" המטלטל של מאיר בנאי. שניהם אגב מאותה השנה, 1987.
לכספי יש המון שירים שאני אוהב ומסוגל לזמזמם מתוך שינה, אבל יש אחד שיושב לי בראש מאז שנודע שחודשיו הפכו לספורים – "אני יודע שאני אמות בקיץ" שהופיע באלבום הבכורה שלו מ-1974. בטקסט שכתב לו חיים חפר המנוח כספי שר "הילדים ודאי יעיפו עוד טיארות / להצגה יומית ילכו בתור / ואת גופי, כי זה מה שנשאר עוד/ יקח איתו האוטו השחור". הטקסט ממשיך לתאר את מסע ההלוויה של המת הטרי ("הקברנים יזיעו תחת בית השחי / הקבצנים ילכו מאיש לאיש / והקהל הטוב יפרוץ בבכי / כשמישהו ישיר את הקדיש"), אך הלחן שכספי הצמיד לשיר רחוק מלהיות טרגי. גם האופן שבו הוא שר אותו כמעט גובל באדישות, כמו מבקש ממליו שלא יעשו עניין מלכתו.
האדישות הזו ופני הפוקר שהפכו לסמן ההיכר של כספי, תרמו לדימוי שלא פעם היה קצת קשה לפענח. אבל הם גם העצימו את המסתורין סביב האיש ששר על עצמו בתחילת דרכו בשלישיית לא אכפת להם, שיש לו מיליון ציפורים בראש. כספי היא גאון אמיתי שלא תמיד הובן, אבל נדמה שגם אי המובנות שלו הייתה חלק מהקסם שלו. אולי בגלל זה הילד שנולד בקיבוץ חניתה שבצפון הרחוק לא חשב שהוא יכול לעמוד במרכז הבמה, והעדיף לשבת ליד הפסנתר. גם לאלבום הבכורה שלו שנשא את שמו, הוא הגיע די במקרה. כספי כבר היה אז מלחין ומעבד מבוקש בשוק האזרחי (חוה אלברשטיין, הדודאים ואושיק לוי למשל) והצבאי (להקת גייסות השריון ולהקת חיל הים). היה לו כבר אלבום משותף, אדיר ושונה מאוד בנוף המקומי עם שלמה גרוניך ("מאחורי הצלילים"), אבל שיר אחד עצוב שיענק'לה רוטבליט כתב והוא הלחין – "אלוף משנה במילואים", שיועד בכלל לאריק איינשטיין, שינה את מסלול חייו.
6 צפייה בגלריה
גאון שלא תמיד הובן. שלמה גרוניך עם מתי כספי והאישה הראשונה, נירית ירון
(צילום: שאול גולן)
כשאיינשטיין שמע את כספי מבצע את השיר (השניים לא ממש עבדו ביחד), הוא עודד אותו לשיר אותו בעצמו. עם האישור הזה כספי רץ להשלים אלבום ראשון שבו הוא ניגן בכל הכלים. לא רק כי הוא ידע איך, אלא בעיקר כי חברת התקליטים שלו לא קלטה את מלוא הפוטנציאל והעדיפה להיכנס לפרויקט בזהירות המרבית.
ולמרות ש"מתי כספי" היא אסופת שירים שרובם בוצעו קודם לכן בפי אחרים, הוא הציג תעודת זהות של מלחין-מבצע שאין שני לו. מ"כשאלוהים אמר בפעם הראשונה" ו"אחרי שנסעת (ואותך)" – שניהם הגיעו מ"מאחורי הצלילים" עם גרוניך, עבור ב"ביום מסה" שיועד לסופר-גרופ שקדמה ללהקת תמוז ולא התרוממה, דרך "נח" המתוק עם שוקולד, מנטה, מסטיק, שגילה שבתיבה התנ"כית הייתה גם שיבוטה, משם ל"איך זה שכוכב" המופתי של נתן זך (שכספי הלחין רבים משיריו) ועד ל"הבלון שלי" ו"להשתנות תמיד" שנבעו מהעיפרון של אהוד מנור, שותפו העיקרי לכתיבה. וכאמור, גם את "אני יודע שאני אמות בקיץ". גם היום, 52 שנה אחרי שיצא, האלבום "מתי כספי" נשמע טרי ומפתיע. מזל שהכוכב הגאון ההוא העז אז.
וגם המשיך להעז. שנתיים אחרי הגיע המאטסרפיס - האלבום השני עם העטיפה הכי יפה שנוצרה כאן – קיר אפור וסדוק שעליו פעמון כניסה פשוט שהיה ליד כל דירה ישראלית בסבנטיז, ועליו כתוב בכתב יד "מתי כספי". לעומת הפעמון הסטנדרטי שבחוץ, מה שהתגלה בפנים לאחר שהוזמנת להיכנס היה פלא מוזיקלי. מי שחשש ממשבר האלבום השני קיבל כאן מוזיקאי בשיאו. רשימת השירים החד-פעמית כוללת בין היתר את "ברית עולם", "הנה הנה", "יום יום אני הולך למעונך", "לא ידעתי שתלכי ממני" ו"יום שישי חזר". מנור שימש ככותב העיקרי, ומי שיעבור על האינסרט שצורף לתקליט יגלה שברשימת האורחים (למרות שכספי ניגן על רוב הכלים, כי למה לא בעצם?) הופיעו בין היתר גם שלמה יידוב, שם טוב לוי, גידי גוב ואבנר קנר. "הפעמון" הוא לא רק גדול האלבומים של כספי, ומהגדולים שיצאו כאן בכלל – הוא גם כמוסת זמן שקיפלה בתוכה את ישראל של אמצע הסבנטיז, אחרי מלחמת יום הכיפורים ולפני המהפך הפוליטי.
לא תמיד היומרות המוזיקליות הגבוהות של כספי פגשו את המאזינים. לאורך שנות השמונים את מה שהוא לא הצליח לקבל בבית, הוא ידע לתת לאחרים. כמפיק סופר עסוק בעשור ההוא, כספי השכיל להתאים את עצמו לזמרים ולזמרות שאיתם עבד. לא רק חייט-אומן שיודע כיצד לתפור בגד שיחמיא ללובשו, אלא אחד שהבין שעוד לפני שניגשים לתפר הראשון, צריך להתחיל מבחירת האריג. האזנה חוזרת לאלבומים שכספי הפיק לאורך העשור ההוא מציגה את הרב-גוניות שלו כמהנדס צלילים: החל מהקאנטרי הרך שאפיין את "צל כבד" של אריק סיני מ-1981 התמימות והיופי של "מסגרות" של דני רובס ב-1983, הבלוז הליילי של ארז הלוי ב"הלילה" מ-1984 דרך "נשמה צוענית", רב-המכר של ירדנה ארזי מ-1987, ועד ל"אור", האלבום האחרון של שושנה דמארי ז"ל מ-1988, ול"נע ונד" של בעז שרעבי שבו השניים שרו את "שלום עליכם" מעלה החיוך. וזו רשימה חלקית.
כדי להבין את רוחב היריעה של כספי מאחורי הקונסולה, מומלץ להתחיל את המסע בין הפקותיו דווקא ב"סוף היום", אלבומו האדיר מ-1981. זו הייתה אחת מההפקות היותר יקרות שנעשו אז בארץ. טובי הנגנים גויסו (ובהם חיים רומנו בגיטרות, ז'אן פול זימבריס בתופים וקובי כהן בבס), ולצידם שולב הרכב של כלי נשיפה ונגנים מהתזמורת הפילהרמונית. "סוף היום", שאת מחצית משיריו כתב מנור, עסק ברובו בקשיים בזוגיות.
על גבי העטיפה כספי צולם כשהוא מגיח מהבריכה – אבל המוזיקאי שכאן נראה סחוט. כספי ונגני העילית שהתאספו לטובת הפרויקט ערבבו ג'אז, סמבה, פ'אנק וגם רגאי ("ימי בצורת" האדיר). אבל למרות תצוגת הנגינה הנשגבת (למשל "שיר מלילה"), הטקסטים הנהדרים ("שיר" של יעקב גלעד ו"עוד תראי את הדרך" של שמרית אור), והכנות של כספי כמגיש, יצירת המופת הזו פוספסה, וגם המופע המושקע שעלה בעקבותיה נכשל. ועדיין, זהו האלבום הכי מרשים מוזיקלית בגוף העבודות הארוך של כספי. עכשיו, כשהוא הגיע לסוף חייו, כדאי לחזור ל"סוף היום" ולגלות יהלום מלוטש שהוחמץ בזמן אמת שיצר גאון מוזיקלי אמיתי.
