מזה כשלושה עשורים שדי-ג'יי דרוויש נחשב לאחד השמות המובילים בסצנה האלקטרונית בארץ בכלל, ובטראנס הפסיכדלי בפרט. דרוויש הופיע בפסטיבלים ברחבי העולם ושיתף פעולה עם אמנים רבים. אך מסלול חייו - והמטרה שלשמה הוא עושה מוזיקה - השתנו מאז שכל את בנו לאור אברמוב במסיבת הנובה ב-7 באוקטובר. בריאיון עימו באולפן החדשות של ynet, שוחח על התאריך שמציין שנתיים לטבח הנורא - ועל הצפת הרגשות שבעקבותיו. "אין מה לעשות, החודש הזה עדיין כל כך מדמם, זאת ההרגשה פשוט", אמר בריאיון. "האמת שכל מה שקרוב לאוקטובר הוא כזה - עם הרבה יותר רגישות והרבה יותר כאב".
ראיון לאולפן - די-ג'יי דרוויש
(צילום: מיקי שמידט)
מוקדם יותר החודש השתתף, זו השנה השנייה, במופע המחווה לקהילת הנובה שמציע עבור הניצולים והמשפחות השכולות אפשרות של ריפוי או לפחות דרך התמודדות עם הכאב. "מוזיקה יש לה המון כוח, גם בחיים שלי, גם בחיים של כולנו ובחברה הישראלית. אנחנו האמנים מדברים את הכאב מתוך מוזיקה ונותנים לזה מקום, גם בין אם זה בטקסטים או במנגינות, אנחנו יודעים לבטא את זה".
אבל אתה לא רק אמן, אתה גם אבא - גם זה שמרפא וגם זה שזקוק לריפוי.
"אצלי המוזיקה היא ללא ספק אמצעי וכלי להתמודדות, מגיל מאוד צעיר ועכשיו. מאז הנובה אני גם מעורב בהרבה אירועים, נרתם למען קהילה או למען אינדיבידואלים שיוצרים אירועי הנצחה כאלה ואחרים. אני חלק מהקהילה ונמצא שם גם למען ניצולים וגם למען משפחות".
כשאומרים "אנחנו נרקוד שוב" זה שילוב של ניצחון של השורדים, לצד האובדן הגדול שרבים חוו. אתה מתחבר לזה?
"האובדן נמצא שם והוא יהיה שם כל הזמן. יש משמעות לזה שאנחנו רוקדים שוב, אני לא שם את המילה 'לחגוג'. כי בחגיגה יש מלא משמעויות שמחות, לפעמים אנחנו פשוט באים לרחבה כדי לרקוד, ורוקדים גם את הכאב ואת הצער, את החוסר והאובדן ופשוט נותנים לגוף לזוז ולנער את עצמו, כי לתנועה הזאת יש המון כוח ריפוי".
עוד סיפר די-ג'יי דרוויש, על הפעמים שבהם עולים זכרונותיו המוזיקליים המשותפים עם בנו המנוח. "יש קטע שכתבתי אחרי 7 באוקטובר, והוא הוקדש לו. כל פעם שאני מנגן אותו, אני כואב את לכתו ואת החוסר שלו בצורה הכי חזקה שיש, וזה קורה על הבמה, על העמדה. אני נותן לזה מקום גם כשאני על העמדה. אני לא יכול להתעלם מזה, ולהפך, אני מחפש את החיבור אליו, גם אם זה כואב וגם אם זה בפוזיציה הזאת שבה אני אמור לעשות שמח לאנשים".
זה מאוד קשה לא?
"זה מאוד קשה - זה כאילו לא הדיפולט של העמדה הזאת, אבל היום מאוד קשה לי להתעלם מהרגשות האלה ולא לתת להם מקום, גם אם אני נמצא על העמדה".
יצא לך לבכות תוך כדי שאתה על העמדה?
"כן, גם זה קרה. תוך כדי סשן של רוקדים, ואני מנגן את הטרק הזה, ואני מזיל דמעה. ואני רגע מחובר לזה עם עצמי. השיר מחבר אותי לרגשות שלי, המוזיקה מוליכה רגשות בצורה כל כך חזקה שלא לתת לזה מקום, זה התעלמות ממשהו שקורה בתוכי. זה מייצר איזשהו זיוף, איזשהו שקר ביני לבין הקהל, אני לא רוצה להיות שם, אני רוצה לתת למה שקורה לי לעבור, גם אם זה כרגע מעביר גם כאב".
האובדן שינה אותך כמוזיקאי?
"ללא ספק, זה שינה והעצים את החיבור שאני רוצה להביא בין הרגש למוזיקה, את האותנטיות שאני רוצה להעביר. זה לקח הרבה דברים בתוך העשייה שלי ונתן להם פוקוס ממש חזק בימים האלה".
ב-12 בספטמבר יעלה שוב על הבמה, כחלק מפסטיבל מגדה (לשעבר - פסטיבל יערות מנשה) במועצה אזורית מגידו. "זה פסטיבל ממש מגניב שמביא הרבה אמנים פורצי דרך במוזיקה הישראלית", מספר הדי-ג'יי. "אני מאוד מחובר לכל מי שיהיה שם על הבמה ואני הולך להביא את עצמי, עם הכאב, עם האהבה ועם השמחה, כל מה שיש. להביא מוזיקה אלקטרונית לבמה כזאת מכובדת זה כבוד מאוד גדול בשבילי".
