שבוע אחרי שחזרה משלושה שבועות בתאילנד עם בן הזוג שלה, השחקנית סוזנה פפיאן עדיין מתקשה להתאקלם חזרה. זה הג'ט-לג המנטלי שעדיין מטריד אותה, גם היום. "אני מרגישה שלוקח לי יותר מדי זמן לנחות לארץ האפוקליפטית שלנו", היא אומרת בראיון ל-ynet. "נחתתי פה, יום הזיכרון, שריפות בירושלים, נחיתה קשה. לוקח לי קצת זמן, אני עדיין מרחפת".
מתוך "האחיין שלי בנץ", עונה 3
(באדיבות כאן חינוכית, נאוי פרו)
שלא לדבר על זולות המחיה. בתאילנד לא צריך להיות אוליגרך כדי לחוש את עצמך ב"לוטוס הלבן".
"מאוד מאוד זול. ומה שהיה לי קשה שם זה שתאילנדים קצת נראים עבדים במדינה של עצמם. להם זה לא זול. ויש שם פליטים ממיאנמר, שהייתה בה רעידת אדמה, ודיברנו עם כמה מהם. המלצר שהיה בריזורט שלנו עובד מינימום 12 שעות ביום עם שלושה ימי חופש בחודש, זהו. מישהי אחרת שברחה ממיאנמר אמרה לנו 'אבל ממש יקר בתאילנד', כשלנו כל כך זול שם. זה כזה עצוב. פתאום להבין כמה אני פריבילגית בעולם הזה".
אבל זה זול לך כי את גרה במקום שהכול יקר בו.
"הם לא יוכלו להגיע לארץ. הם ימותו פה. אני שורדת פה, עובדת, משלמת שכר דירה, אוכלת בבית קפה. המלצרים בתאילנד לא יכולים לטוס לשום מקום ולחיות כמונו. היו ימים שבאמת לא היה לי פשוט לראות את כל האירופאים במסעדות, אין תאילנדים שם במסעדה, רק תיירים. והם עובדים נורא קשה. אני קצת מתגעגעת לתאילנדים, לנימוס ולעדינות שלהם. הם עם באמת מיוחד".
כמו בלא מעט מקרים, מסתבר, בחייה של פפיאן, ההתרחשויות נוטות לפזול בו-זמנית לקצוות. בזמן שמדינת ישראל מתמודדת עם השנים הקשות בתולדותיה - מלחמה, חטופים, יוקר מחיה ושסע חברתי - סיטואציה שמן הסתם משפיעה על פפיאן נפשית, דווקא אז החליטה קריירת המשחק שלה להמריא עם כמה תפקידים מורכבים ומופלאים: היא גילמה את מרגו בסרט של אבי נשר, "גן קופים", את פרומה ציפיס בסדרה הקלאסית של כאן, "הצבי", את התפקיד הראשי בסדרה "סובייצקה" ועכשיו היא מצטרפת גם לסדרת הנוער הטובה בעולם - "האחיין שלי בנץ", קומדיה שמפילה לא מעט מבוגרים ומשודרת בימים אלו בכאן חינוכית.
עשית בחירות טובות.
"אלו אפילו לא היו בחירות, זה בא אליי והתנפלתי על זה. אפילו לא עצרתי לחשוב".
זה מורכב לעבוד תוך כדי מלחמה?
"יצא שמבחינת קריירה נורא פרחתי בזמן הכי מדכא במדינה שלנו. לא יכולתי ממש לחגוג את ההצלחות שלי. זה גם לא שאני בטוב והמדינה ברע, זה חודר אליי. אני גם אחות שכולה וגם זה מציף גם אצלי הרבה דברים. אבל אני אומרת תודה שהיה לי את גלגל ההצלה הזה בזמן הזה, תפקידים כאלה. עדיף שהם היו מגיעים לא בזמן מלחמה. יותר עדיף שלא הייתה מלחמה. אבל כן, זה מורכב".
"הייתי כותבת לאחי מכתבים על איך אני מרגישה וכמה אני מתגעגעת. כמו 'יומני היקר', רק, 'שלום דוד'"
בעקבות צירוף מקרים מפתיע, מורכב הוא גם תואר שיהלום את סיפור חייה של פפיאן (33) עד הלום. היא נולדה ביפו לשני עולים מברית המועצות לשעבר, מוזיקאים בהכשרתם ובהשכלתם. כשהייתה בת שש נפרדו הוריה והיא, אימה ואחיה, דוד, היגרו לארמניה. היא גדלה כילדה ארמנית, שכחה את השפה העברית ובהתבגרותה אף הוטבלה לנצרות.
כשהייתה בת 16 החליט אחיה לחזור לארץ ולהתגייס לגבעתי. פפיאן ואימה הצטרפו אליו, הוריה חזרו לחיות יחד וסוזנה התמודדה עם קשיי קליטה וחוסר שייכות, כשלמדה מחדש את השפה העברית. מספר חודשים לאחר שהגיעו לארץ טלטלה טרגדיה את המשפחה - אחיה, דוד, שארבע שנים הפרידו ביניהם, נהרג בפעולה בעזה. קשיי ההגירה והשכול הפכו לכוחות דוחפים וחומרי גלם רגשיים להגשמת חלומה של פפיאן להיות שחקנית, אבל לעתים האובדן חזק יותר.
"יש לא מעט טריגרים במלחמה הזאת שמזכירים לי את אחי. בכל פעם שיש 'הותר לפרסום' זה עושה משהו. ההבנה הזאת שהמוות הזה בעצם חסר טעם, זה לא מנע את הטרגדיה הגדולה שקרתה. המחשבה הזאת מאוד מכאיבה לי. ואין מה לעשות איתה כל כך, אז פשוט כואב".
סיפרת שכתבת לו מכתבים על פני מחברות שלמות.
"כן. הייתה תקופה נורא ארוכה כשלמדתי בניסן נתיב, זאת הייתה השיטה שלי לעבד, כנראה. הייתי כותבת לו ממש מכתבים ארוכים, על איך אני מרגישה וכמה אני מתגעגעת. זה כמו 'יומני היקר', אז במקום יומני היקר, הייתי כותבת, 'שלום דוד'. רוב הרגש שלי אז היה קשור בו. גם עכשיו יש הרבה, זה אף פעם לא נפתר. אבל אז זה היה כל כך טרי וכל כך מסעיר.
"אני זוכרת שרק אחרי שהוא מת, הבנתי כמה אהבתי אותו וכמה הוא היה לי משמעותי. אחים הם אנשים מובנים מאליהם, במיוחד אחים גדולים. נולדתי, הוא היה שם, רבתי איתו. עברנו יחד לישראל. רק כשהוא מת, הבנתי כמה מקום הוא תפס בחיי. למדתי ממנו הרבה דברים. הוא האח הגדול שלי ובאמת לא ידעתי כמה אני אוהבת אותו, כמה הוא חשוב לי, עד שהוא מת".
יצא לך לקרוא את המחברות האלו מאז?
"אני לא חושבת. חלק אפילו זרקתי לדעתי פשוט כי זה תפס מקום. אמרתי, 'אם אני לא חוזרת לזה אחרי שמונה שנים, לא נראה לי שאחזור לזה אי-פעם'. ואולי זו טעות. אני חולמת עליו מדי פעם, לרוב אלה חלומות שכאילו הוא לא מת ואנחנו הולכים ברחוב או שאנחנו עושים משהו, שאלה החלומות הכי כואבים כי אז את מתעוררת ונזכרת שבעצם.. כן".
"ב-6 באוקטובר הייתה מסיבת הרווקות שלי, חזרתי הביתה ולא נרדמתי מהאדרנלין - ואז התחילו האזעקות"
הטיול הנוכחי לתאילנד הוא גלגול של אירוע אחר בחייה של פפיאן - היא ובן הזוג שלה בשנים האחרונות, סשה, היו אמורים לערוך מסיבת חתונה ב-20 באוקטובר 2023, "ב-6 באוקטובר הייתה מסיבת הרווקות שלי", היא נזכרת, "חזרתי הביתה ולא נרדמתי כי היה לי כל כך כיף והיה כזה אדרנלין, ואז התחילו אזעקות". החתונה, מן הסתם, בוטלה, המקום שתכננו להינשא בו נסגר, "ואנחנו ממילא שני אנשים שגם ככה זה היה לנו תיק לארגן חתונה, אז לארגן עכשיו עוד אחת? אז פשוט טסנו לתאילנד".
החלטה נבונה.
"למרות שבכל פעם שאני הולכת לחתונה אני אומרת, 'אוי, זה אירוע כל כך יפה, אולי נעשה בכל זאת?' אחרי כל חתונה אנחנו אומרים שנעשה אחת, וזה נגמר שם".
חשוב לך הטקס הדתי?
"לא, ממש לא. לחתונה שלנו סגרנו וילה עם בריכה שאפשר להישאר בה עם חברים בשישי בערב, רצינו שחברה תחתן אותנו, נגיד דברים יפים אחד לשני ונחגוג עם החברים שלנו. אני מאוד לא בכיוון של הטקס הדתי, לטוב ולרע, לא מחוברת לזה. כל החוקים האלה אחר כך אם רוצים להתגרש, אני לא מבינה למה לסבך דברים פשוטים. מבלי להעליב אף אחד, שכל אחד יעשה מה שטוב לו, אני לא שופטת", היא אומרת וצוחקת, "לא יודעת אם אני באמת לא שופטת או שאין לי עמוד שדרה".
אני בטוחה שאמרתם כמה דברים יפים אחד לשני בתאילנד.
"גם. וגם לא, את יודעת, זוגיות זה מורכב. גם רבנו פה ושם. את נמצאת עם בן אדם 20 יום כל הזמן, ואני לא רגילה. כשאני עובדת אפשר לברוח מדי פעם. ככה כל מה שלא דובר - צף. היו גם ימים ממש כייפים וגם מורכבים".
5 צפייה בגלריה
"כשאני עובדת אפשר לברוח מדי פעם. ככה כל מה שלא דובר - צף". סוזנה פפיאן
(צילום: יובל חן)
תנודות מקצועיות הן כנראה עניין מדבק וגם בן הזוג של פפיאן, סשה, עובר עכשיו תהליך מעניין ומגמיש קצוות משל עצמו. "סשה הוא כלכלן במקצוע שלו, אבל עכשיו הוא לומד פסיכותרפיה הוליסטית גופנית", מעדכנת פפיאן, "היה לו תיק והוא קרא הרבה ספרים על פסיכולוגיית מסחר ולאט-לאט הוא יותר-ויותר הלך לכיוון הפסיכולוגיה בלי המסחר, זה עניין אותו הרבה יותר. הוא התחיל לחקור את עולמות הפסיכולוגיה נטו והוא הגיע לזה שזה מה שבוער בו. ככל שהוא לומד יותר את זה אני רואה איך הוא מתקרב לעצמו וזה מאוד מרגש".
זה ממש בן אדם אחר.
"הוא לא תמיד ידע מה הוא רוצה לעשות, הוא לא ידע על קיומה של פסיכותרפיה הוליסטית. הוא אהב את האדרנלין של המסחר בבורסה, ועכשיו בפעם הראשונה הוא לומד משהו שהוא באמת אוהב. ואולי הוא קיבל השראה ממני, אני עובדת בדבר שאני באמת אוהבת ומתפרנסת מהאלמנט שלי. לאמנים זה נשמע מובן מאליו שמתפרנסים מהדבר שאוהבים אבל רוב העולם בוחר בדרך שמתפרנסים ממנה".
אז הוא מנתח אותך יותר?
"כן, הוא התחיל. 'הכתפיים שלך למעלה, יש לך מתח פה, יש לך דפוס כזה.' אני קצת נהנית מזה עד שזה מתחיל לעצבן, ואז אני מזכירה לו שהוא לא המטפל שלי ושזה עלול ליצור משבר במקום לפתור אותו".
"נלחצתי כי יש הרבה כוכבים של 'ארץ נהדרת' וממש קומיקאים, ולא ידעתי אם אני יכולה לעמוד בקצב"
"האחיין שלי בנץ" מבית כאן חינוכית, סיטקום מהיר, מופרע ומרובה פרקים, היא אחת ההצלחות המרעננות והמוצדקות בטלוויזיה לילדים ולנוער בשנים האחרונות. היא קטפה ארבעה פרסי אקדמיה לטלוויזיה, צברה מליוני צפיות בדיגיטל ואפילו חצתה את הקווים אל הפריים-טיים של כאן. עד שהוזמנה להיבחן לתפקיד סגנית המנהל ואהובתו של המורה להיסטוריה, יוני (דניאל קורן) שחתם על העסקה עם השטן (מאור כהן), פפיאן אפילו לא ידעה על קיומה של הסדרה. לפני האודישן היא צפתה בפרק אחד ואחרי שהתקבלה - בינג'ג'ה את שתי העונות שקדמו לנוכחית, והתאהבה.
5 צפייה בגלריה
"לא ראיתי שום דבר כזה בארץ". סוזנה פפיאן, מתוך "האחיין שלי בנץ"
(צילום: באדיבות כאן חינוכית)
"זה הפתיע אותי כי לא ראיתי שום דבר כזה בארץ", היא מסבירה, "ועדיין איכשהו כשבאתי ועשיתי את האודישן, זה זרם לי ממש. אחר כך באתי לקריאה ולא הבנתי כלום. בית ספר? נקניקים? כל מיני דברים באמת מטומטמים. אמרתי לדרור (ויידמן, התסריטאי, ס"ש) שהוא שילוב של טמטום וגאונות, שזה שילוב מנצח בעיני".
איך היה המעבר מתפקידים דרמטיים יחסית לתפקיד כזה?
"אני מופיעה הרבה שנים ב'ציפורלה' וזה הזכיר לי את הנונסנס, הטמטום הזה, הדבר שאת לא מבינה מה הוא אבל זה מפוצץ אותך מצחוק והבטן כואבת. אחרי שראיתי את הבינג' זה קצת הלחיץ אותי כי יש הרבה כוכבים של 'ארץ נהדרת' וממש קומיקאים, ולא ידעתי אם אני יכולה. מה שהכי הלחיץ אותי זה קצב הדיבור. אני לא יכולה לדבר כל כך מהר דברים לא הגיוניים. מי מדבר ככה? זה הרגיש לי כמו קריקטורה.
"כשאת פוגשת את דרור הוא הכי מופנם וביישן ולא מדבר, ואז יוצא ממנו האינסוף מילים האלה, טקסטים שלא נגמרים ובאמת עולם אסוציאציות של בן אדם מופרע ומאוד מעודכן, זה פער מעניין, איך הוא בתור בן אדם ומה יוצא ממנו. את מסתכלת עליו ואומרת מאיפה כל זה הגיע? וזה נטו פאנצ'ים, אף פעם לא שיחקתי דבר כזה. 'סובייצ'קה' הייתה קומית אבל היה שם גם משהו מחובר רגשית, הייתה היסטוריה של דמות, כאן זה נטו דברים מטומטמים שמאפשרים לך להיות מאוד מטומטמת ולהתייחס לזה כאילו את עושה משהו מאוד רציני, שזה באמת מאוד משחרר ומאוד לא לוקח את עצמו ברצינות, מה שנורא חסר בחיים שלנו" .
מאיזו סצנה נהנית במיוחד?
"כשהם עושים מחזמר נקניקים וצריכים להתחפש לנקניקים ולשיר ולעשות ריקודים מוזרים. הייתי צריכה להתחפש לברוקולי".
הזדמנות נוספת לצאת מעורה, אומנם לא כירק מובחר אבל עדיין, קיבלה פפיאן בתפקיד שהיא מגלמת בעיבוד הבימתי לסרט "הכל אודות איב" בתיאטרון בית ליסין. היא מגלמת עוזרת אישית צעירה של כוכבת תיאטרון מפורסמת, שחותרת מאחורי גבה ומפתחת מולה מאבק מלא יצרים וקנאה. "זאת פעם ראשונה שאני עושה תפקיד של מישהי, שבואי נגיד בפשטות, שהיא הפסיכופתית הרעה שעובדת על כולם", מאבחנת פפיאן, "מאוד שמחתי לעשות את זה כי אף פעם לא הייתי הערמומית והמרושעת, האנטי-גיבורה. בהתחלה לא יודעים את זה כי היא הכי מתוקה וחמודה אבל היא משקרת".
היה קשה להיכנס לראש שלה?
"כן, אני אני לא יכולה להבין את זה. אני יכולה להבין את האמביציה ואת התשוקה ואת הרצון להיות שחקנית ולהתפרסם ולממש את עצמך, אבל אני לא יכולה להבין את הפעולות. היא פשוט משקרת, ואני ממש מאמינה שאפשר להגיע להצלחה בלי להצטרך לעשות את כל זה".
זאת אומרת שנשארת שיפוטית כלפיה?
"אי-אפשר שלא. אני גם קצת מרחמת עליה, כי בסוף, בגלל כל מה שהיא עושה, היא באמת לבד. בנינו את זה ככה שבסוף ההצגה, כשאני לגמרי לבד על הבמה, רק אז רואים מה היא באמת. זה רגע כל כך עצוב, כי איך שבן אדם מתנהג לאחרים, ככה הוא גם כלפי עצמו, אז היא אלימה גם כלפי עצמה. היא נורא בודדה ויש איזו דחייה עצמית מאוד גדולה שם. כשחקנית זה באמת היה אתגר".
הרגשת שאת לוקחת משהו מזה הביתה?
"לא חושבת. לפעמים אני חוזרת הביתה קצת מרוקנת אחרי ההצגה הזאתי, קצת קשה לי רגשית. אבל זה גם כיף כי אני מתחילה הצגה כמשהו אחד ומסיימת כמשהו אחר לגמרי. ממש מתהפכת באמצע ההצגה. יש אנשים שאומרים שלא מבינים, אומרים שההתהפכות הזאת מהירה מדי. אבל בעצם זה לא התהפכות, היא פשוט חושפת את מה שתמיד היה אצלה בפנים".
