בחודש יוני שעבר הוכה שוּק הטלוויזיה בתדהמה. מגישת מהדורת החדשות המרכזית של תאגיד השידור הציבורי, דוריה למפל, הודיעה שהיא פורשת מתפקידה אחרי שנתיים וחצי. לא כי היא לא הצטיינה בו, לא כי קיבלה הצעה מפתה מערוץ מתחרה. פתאום קמה אישה בבוקר והחליטה שאין ברצונה להמשיך ולאייש את הפסגה המושלגת. הברנז'ה תססה, והפרשנויות לא איחרו להגיע. ארבעה חודשים אחרי שפינתה מרצון את המשבצת הנחשקת, למפל בת ה-39 מציגה את גרסת המציאות: "הגעתי למהדורה של התאגיד מתוך רצון מאוד בוער לספר אחרת את הסיפור החדשותי", היא מסבירה, "אלה היו ההבנות שבבסיס ההתקשרות בינינו, ונורא ציפיתי שתהיה לחטיבת החדשות הציבורית שפה משלה ואמירה משלה ויכולת להכתיב סדר יום. ונקפו החודשים והשנים וזה לא קרה, וכשזה לא קרה שאלתי את עצמי האם זה שווה את ההקרבה הרבה שהתפקיד הזה מביא איתו, במיוחד באספקטים האישיים של החיים, והתשובה הייתה שלילית, שזה לא שווה לי את זה".
מה לא קרה, בעצם?
"אני חושבת שהרעיון היה לייצר בידול, יש שתי מהדורות חדשות שיודעות מה הן עושות, ועושות את זה טוב. גם המהדורה ב'כאן' עושה את זה טוב - אבל אותי זה פחות עניין. רציתי להציג גישה אחרת של המגישה כלפי הצופות, יותר אישית, ממלכתית אבל פחות מעונבת. היה לי ויז'ן כזה, וחיכתה לי בבית ילדה בת ארבע, שמבחינתה אמא הייתה הולכת לעבודה בצהריים, כשהיא בגן, וחוזרת רק כשהיא כבר ישנה".
כלומר כמעט שנתיים בקושי ראית אותה.
"הייתי קמה בשבע בבוקר, לוקחת אותה לגן ואז שוב לא רואה אותה עד למחרת. ויש ארבעה ימי הגשה אז היינו כמו חייל וחיילת שנפגשים לרבעוש. זה היה מאוד קשה ומהבחינה הזו זכיתי בה מחדש".
זו החלטה שמעידה שאת אמיצה. או מטורפת.
"או טיפשה, מה שנקרא הגבול הדק בין אומץ לטמטום. אני חושבת שאני לא זה ולא זה".
לא חששת? לא היו לבטים?
"ברור. היו לבטים והייתה גם כל הזמן התקווה שאוטוטו יקרה השינוי שאני רוצה, שכן אצליח לעשות משהו חדש, אחר. אבל אולי בגלל שכל הסיבוב שלי בתקשורת קרה בהפתעה מבחינתי - לא הייתי בגלי צה"ל, במקרה התקבלתי לדסק חדשות ב'וואלה!' לפני בחירות 2006 - לא הרגשתי שאני עושה פה ויתור על נתח כל כך עקרוני בעצמי. וגם, אם יש משהו שאני מאוד אוהבת לעשות במסגרת עבודת ההגשה זו הפרקטיקה של הריאיון. אם הייתי מתפטרת מתוכנית ראיונות אולי היה לי באמת יותר קשה לוותר. אבל בהגשת מהדורה החלקים האלה לא בדיוק באים לידי ביטוי. אומרים שעבודה צריכה לעשות אותך מאושר, אבל בעיניי תחושת המשמעות הרבה יותר חשובה. אושר הוא רק תוצר לוואי. ומשמעות זו שיחה, זה לשאול שאלות, לקבל תשובות, לנעוץ סיכות בבלונים".
ובכל זאת, עברת מהמשבצת הכי חמה בטלוויזיה לסוג של ריק.
"אני עדיין ברמת עדכון גבוהה, רואה שלוש מהדורות ביום, אבל בשום שלב לא הצטערתי. אני גם לא פוסלת אפשרות שאחזור לטלוויזיה, אבל זה צריך להיות משהו שנורא יעשה לי את זה".
במדורי הברנז'ה דיווחו על חילוקי דעות קשים בינך לבין עורך מהדורת החדשות.
"אני לא חושבת שחילוקי דעות במקום עבודה זה דבר שצריך להיבהל ממנו. בסופו של דבר נוצרה אצלי ההבנה שאני מעוניינת בכיוון אחד, והמנהלים שלי, וזו זכותם, מעוניינים בכיוון ההפוך. ונפרדנו".
זכורה פדיחה רצינית בשידור שלא נכחת בו אך התנצלת בעקבותיו, כשבמהדורה ראיינו את אביעד משה לאחר שניסה לרצוח את אשתו שירה איסקוב.
"לכל העוסקים במלאכה היו רק כוונות טובות, רק תום לב, רק רצון לייצר משהו עם משקל עיתונאי. התוצאה לא הלמה את הכוונות ושידרתי התנצלות יום למחרת כי מה לעשות, אני הפנים של המהדורה לטוב ולרע. אין לי ספק שאף אחד לא התכוון לפגוע".
אבל התוצאה הייתה בעייתית.
"זו תוצאה לא טובה שהדרך אליה הייתה רצופה בכוונות טובות, זה נושא שמאוד מעסיק את הצוות העיתונאי בחטיבה. אני לא חושבת שאפשר להאשים אותם בגסות".
חדשות כאן מתנצלים על שידור הכתבה עם אביעד משה
(באדיבות: כאן)
קיבלת הצעות אחרי שעזבת?
"קיבלתי הצעות, אבל אחזור רק למשהו שהוא מבחינתי מיצוי של דברים שמעניקים לי משמעות".
הייתה הקלה ביום שאחרי?
"נהניתי בעיקר מזה שלא הייתי צריכה לצאת מהבית ב-13:00 ולנהוג לירושלים. אני זוכרת שבאתי לאסוף את נסה מהגן וזה היה מאוד טבעי. פחדתי שאשתעמם, אבל זה לא קרה וזה בעיקר מה שיצר לי אנחת רווחה. אחרי שאת לא מתאמנת בדבר הזה שנקרא אחר הצהריים עם הילדים, יש חשש שאיבדת את הכישור הזה".
גילית שאת עדיין יכולה לשבת בגינה עם שקית במבה.
"יש לי תפיסה מאוד לא מקילה של הורות. הדבר הכי חשוב לי בעולם זה להיות הורה טוב. מה זה להיות הורה טוב? שאלה מצוינת. לי הכי חשוב שהבת שלי תדע שאהבתי אליה אינה תלויה בדבר, שאני תמיד שם עבורה ושאני מעניקה לה כבוד. השהות במחיצת הבת שלי היא לא פעילות אגבית מבחינתי, זה משהו שאני מייחסת לו המון חשיבות".
שמועות טוענות שהלכת לאחרונה ללמוד תכנות.
"כן, זה קשור לרעיון שהבשיל במוחי שהביטוי שלו יהיה באפליקציה שאני עובדת עליה. זה לא שאהנדס בעצמי את האפליקציה הזו, אבל רציתי לבוא עם רקע, אז עשיתי קורס ב-she code, דבר מדהים ומומלץ. להגיד לך שזה היה לי מאוד סוחף? לא. זה כמובן גם הפגיש אותי עם הפרעות הקשב שלי".
ואולי גם מייצר אופציה לחתוך להייטקס.
"אמרתי לעצמי שאם אפול שדודה מרוב עניין בדבר הזה, אז אעבור להייטק, אבל עולמות הקוד יסתדרו טוב בלעדיי. ועכשיו, לא נעים לי להגיד אבל אני קצת מקנאה בעצמי. בבוקר אני מגישה ברדיו, ורדיו זה כיף עצום, בטח בהשוואה לטלוויזיה, ברמה שפעם אחרונה שעשיתי פן היה לפני שבעה חודשים. ואז אני עם הבת שלי, וזה מדהים".
"אני בעד לראות קודם מה קורה ורק אז להחליט, ולא לעמוד בשער ולהכריז שהלכה המדינה"
עכשיו היא בלי פן, וגם ללא הפילטרים הממלכתיים שמגישות מהדורות מרכזיות נדרשות לעטות על עצמן. את האיכויות שהפכו אותה להבטחה על המסך - אינטליגנציה, חריפות והיכולת הזו להביא קלילות ועומק בו-זמנית - היא מביאה לתוכנית האקטואליה המרכזית ברדיו ynet, בכל בוקר ב-9:00, אותה היא מגישה לצד אודי סגל, שגם מגיש את המהדורה המרכזית בחדשות 13. ברדיו - שאליו מאזינים דרך אפליקציית ynet - היא גם יכולה להביע את דעותיה הפרטיות, אך לא בטוח שהמאזינים יצליחו למקם אותה על גבי המפה הפוליטית. "אני תמיד מנסה לאתגר אנשים דווקא מהעמדה שלהם", היא מסבירה, "בטלוויזיה, כשהייתי מראיינת אנשי שמאל, השמאלנים היו משוכנעים שאני ביביסטית, וכשהייתי מראיינת אנשי ימין, הימנים היו משוכנעים שאני שמאלנית. בכלל. אנשים הפסיקו להקשיב, הם שומעים רק את מה שמעורר בהם אמוציה".
אז גם ברדיו השמאלנים יחשבו שאת ימנית ולהפך?
"אין לי ספק".
את יודעת שזה אחד החיפושים הנפוצים עלייך בגוגל - דוריה למפל שמאלנית.
"בואי, אני בטוחה שאם אני נותנת לך שמות של 30 עיתונאים בכירים בישראל את יכולה לנחש למי הם מצביעים, וזה ממש בסדר. אין עיתונאי אובייקטיבי, עיתונאי הוא אדם בעל דעה. למישהו יש ספק שאמנון אברמוביץ' הוא לא איש ימין? למישהו יש ספק שעמית סגל הוא כן איש ימין? בסוף עיתונות נבחנת בהבאת סיפורים, תחקירים וכותרות. בסוף האסנס האמיתי זו עיתונות חוקרת".
ועדיין, החיפוש הזה בגוגל מעיד שלא מבינים איפה את ממוקמת.
"זו מחמאה ענקית מבחינתי, שלא ינחשו. להגיד לך אם אני שמאלנית או ימנית? אין פתק שאני יכולה להגיד לך בלב שלם שמייצג אותי, ממש אין. אני במשבר כל בחירות".
מהי תחושתך אחרי הבחירות האחרונות? סיפרת בטוויטר שבתך ראתה את הרכב הקואליציה הנכנסת ופחות התחברה לפילוח המגדרי.
"כן, היא אמרה לי: 'אמא, למה יש פה הרבה בנים?'. שמעי, אני לא אוהבת שסופרים נשים. אבל תמונת הכנסת היא כל כך… מהחלל אפשר לראות את הפער. אבל אני חייבת להגיד שאני לא שותפה לבהלה, ובאופן עקרוני בחיים אני בעד לראות קודם מה קורה ורק אז להחליט, ולא לעמוד בשער ולהכריז שהלכה המדינה. השאלה האם אני לא חוששת ממה שיהיה פה זה מבליע בתוכו את הנחת היסוד שאמור לקרות משהו שיטלטל את עולמי, ואני לא מרגישה ככה".
למרות שנכנסו כוחות חזקים שלא היו פה בעבר.
"את מדברת על בן גביר? סמוטריץ' היה כבר שר, ואף שר מוערך מאוד. נראה לי שבמובן הזה התקשורת עשתה משהו שחזר אליה כבומרנג. עוד בתחילת שנות ה-90 בן גביר קיבל נפח סיקור שהיה הרבה יותר גדול מההשפעה והחשיבות שלו. נאמר לזכותו גם שהוא מרואיין טוב, ואיש חכם, סינקיונר, יודע להגיד ב-20 שניות את התורה כולה, וזמין בעולם שבו במשך המון זמן היה נורא קשה להביא ליכודניקים לאולפנים בגלל כל מיני חרמות. וכך הוא גדל וגדל ועכשיו כשהוא חבר כנסת זה כבר לא דמוקרטי אם אנחנו כתקשורת נדיר אותו. הוא נבחר ציבור, העם אמר את דברו. אנחנו צריכים לפשפש במעשינו כשאנחנו באים ואומרים, 'איך האיש הזה בכנסת?'".
ומפלגת נעם, שיושב הראש שלה אבי מעוז התנה את כניסתו לקואליציה החדשה בביטול שיעורי המגדר, אם היו כאלה, בבתי הספר?
"אני רוצה לחיות במדינה שבה לנשים יש שוויון זכויות, שנשים יכולות להחליט על גופן ועל האם יעשו או לא יעשו הפלה ולא מדירה אף ציבור. אני רוצה להאמין שיהיו מספיק גורמים בקואליציה הזאת שידאגו שזה יקרה. אבי מעוז הוא אחד מ-64, הוא יכול לעשות שרירים אבל אני ממש לא בטוחה שהוא מייצג את הקואליציה".
אז את לא מודאגת.
"אני תמיד מודאגת, אבל לא יותר מכפי שהייתי לפני שלושה שבועות. שמעי, היו פה ממשלות ימין עם חרדים, זה לא פורמט שנוצר עכשיו".
מהי עמדתך בנושא פסקת ההתגברות?
"כשמסבירים לי שמשהו הולך להתמוטט, להתרסק, כמו שאומרים עכשיו על בית המשפט, אני מיד חושדת. ואם פסקת ההתגברות תלווה בחוק יסוד החקיקה, שיסדיר את סדרי הכוח בין המחוקק לרשות השופטת ‑ זה גם יכול להיות חיובי. כולנו מדברים על פסקת ההתגברות כאילו דרעי, סמוטריץ' ונתניהו ישבו בחדר חשוך ורקחו את המזימה האפלה הזו. האם אנחנו מדברים על זה שפסקת ההתגברות נולדה בממשלת רבין, כשדרעי רצה להבטיח שלא יהיה יבוא של בשר לא כשר ואז הוכנסה פסקת התגברות שסתרה את פסקת בג"ץ לגבי חופש העיסוק? לא. כי הרבה יותר קל לזעוק מאשר לבדוק. האם זה בסדר בעיניי שחברי כנסת יוכלו לבטל פסיקה של בג"ץ? לא. האם אני חושבת שזה יקרה? אני ממש מקווה ומאמינה שלא".
אז גם אם לא נדע לתייג אותך פוליטית, תוכלי להיות פחות ממלכתית מבעבר.
"נכון, וזה שחרור גדול. זה דבר שמתאפשר לי יותר עכשיו ברדיו. אודי סגל הוא אדם שאני צריכה לאמץ כמה מהתכונות שלו, כמו היכולת לזרום, להחליק דברים, לא להחמיר עם עצמי ועם אחרים. הוא פרטנר נהדר לא רק כי הוא מאוד מקצועי ומבין עניין, גם כי אין לו טיפת אגו. אני גם אוהבת שאפשר לעסוק בנושאים פחותי חשיבות ברצינות. אני מאוד אוהבת שעוסקים בצהוב. בואי, אני ערכתי את 'וואלה סלבס'. לפעמים יש ידיעות שהן כאילו חשובות ומכובדות, אבל הן בעצם פורנוגרפיה במסווה של חדשות. על פני אייטמים כאלה אני חותמת בכל יום על אייטמים על בר רפאלי וקניה ווסט".
"הנחת הבסיס היא שאם עשית ילד אחד אתה שבור, מקולקל, אליטיסט"
למרות החיבה לעלילותיו של קניה, כשנולדה לה בת מבן זוגה, העיתונאי ומנכ"ל רדיו תל אביב היוצא אבי משולם, ההשראה לשם הנבחר - נסה - לא הגיע מהרפרטואר שלו, אלא מ'שיר הדגל' של ז'בוטינסקי. "יש לי שם חריג ולא יכולתי לדמיין שלבתי יהיה שם שיסתובבו איתו עוד שתי בנות בכיתה. אנשים עם שמות רגילים לא יוכלו להבין את זה. ואז קראתי את 'שיר הדגל' ואמרתי וואו, נסה, זה מצלול ממש יפה, שם שיש בו משהו אצילי. הערתי את משולם בלילה ואמרתי לו, 'שומע? נקרא לה נסה'. הוא ענה, 'בשום פנים ואופן לא' והסתובב לצד השני. ואז כשהיא נולדה משולם הסתכל עליה והיה לו ברור שהיא נסה. או שאחרי הלידה הוא אמר לעצמו אוקיי, היא הרוויחה את זה ביושר, היא תבחר את השם".
את קוראת לו בשם המשפחה, כאילו עשיתם יחד מילואים.
"זו בעיה, אני מסכימה. ככה הכרתי אותו, רק אמא שלו קוראת לו אבי. אנחנו יחד כבר 15 שנה, נפגשנו אצל חבר משותף והוא היה חריף ומצחיק, אבל לקח הרבה זמן עד שזה הבשיל למשהו. בדרך גם יצא שהתחלתי לעבוד במקום שאותו הוא ניהל, הוא היה אז העורך הראשי של 'וואלה'"
זו הייתה יכולה להיות כניסה בעייתית למקום עבודה.
"לא שאני באה להקריס את מערכת המשפט ואת החוק נגד יחסי מרות חלילה, אבל אני לא כל כך מבינה איפה מצפים שאנשים יפגשו את בני הזוג שלהם אם לא במקום העבודה".
פעם לא היה טינדר.
"אני אפילו לא יודעת איך נראה הלוגו של טינדר. עד כדי כך אני הרבה זמן בזוגיות".
אם לשפוט לפי איך שהוא מצלם אותך לאינסטגרם, אתם נראים מאוד מאוהבים.
"זה מאוד הדדי. משולם ואני זה מכתוב. יש משהו בלבוא ממקום לא פריבילגי, שמחבר אנשים. אולי החוויה שלו כנער שהגיע מפרדס כץ לגלי צה"ל, הייתה דומה לשלי - ילדה שגרה בצפון תל אביב ואין לה את האמצעים לגור בצפון תל אביב. גדלתי לאמא חד-הורית, כשביני לבין רוב הילדים האחרים היו פערים מאוד גדולים מבחינה סוציו-אקונומית. את אבא שלי פגשתי לראשונה בגיל שבע, ובמשך כמה שנים הקשר בינינו היה רופף מאוד ומאז שהשתחררתי מהצבא אנחנו שומרים על קשר יציב. הוא גם מאוד נוכח בחיים של הבת שלי".
כילדה, איך התייחסת לנתוני הפתיחה האלה?
"לא למדתי נהיגה כשכולם למדו בתיכון כי זה עלה הרבה כסף, או שלא יצאתי לטיול שנתי אחד או שניים. אבל לא חייתי בתודעה של חוסר, אלא בתודעה שידע וערכים מסוימים הם חשובים יותר וזה מה שיש לאדם באמת להציג לעולם. וכל שאר לא באחריותך".
תודעה מאוד בוגרת בשביל ילדה.
"אני חושבת שגם הייתי ילדה הורית".
להיות אמא לילדה אחת זה עניין בישראל.
"כן, ענייני תכנון המשפחה בארץ הם שטח פרוץ לחלוטין, שטח הפקר. אחרי שילדתי את נסה, אדם שאני מאוד אוהבת ומעריכה אמר לי, 'אתם לא משפחה, אתם זוג עם ילד'. הוא מיד נורא הצטער. אני בת יחידה, דבר שאינני ממליצה עליו בגדול, אבל זה נורא תלוי מה יש סביבך. סבים? סבתות? לי לא היו. אם יש לך שני הורים, זה תלוי".
אז כן מציקים לך.
"כן, ברמת מציקים במעלית. עליתי עם מישהי שאולי מכירה אותי אבל אני איני מכירה אותה, שסובבה אליי את הנכד שלה ואמרה, 'הנה אני מראה לך אותו כדי שיהיה לך חשק לעשות עוד'".
איך הגבת?
"אמרתי שהוא באמת מאוד חמוד".
מאוד ממלכתי.
"מה אני צריכה, לתת לה סיבות להשחיר? ברצינות, אני מסרבת להאמין שאנשים באמת לא יודעים שזו סוגיה פרטית. ואז נשאלת השאלה האם הם מצפצפים על הזכות לפרטיות או שלא נעים להם, אבל הם כל כך סקרנים שהם פשוט חייבים להוציא את זה מהסיסטם. גם אני מתעניינת מדי פעם אם מישהי בהיריון או לא. זה לא שאני עוסקת רק בהגות. אבל בחיים לא הייתי מעיזה לשאול את זה ישירות".
ואיך את מתמודדת עם החיטוטים? זה מזיז משהו?
"לא כל כך אכפת לי מזה, אני באמת מאמינה בכל מאודי שזו תשובה שאני לא צריכה לספק לאיש פרט לעצמי ולבן זוגי. מה אנשים מצפים, שאחייך ואגיד לכם, 'בקרוב, בקרוב' או 'אני לא מצליחה' או 'בעלי לא רוצה עוד ילדים ואנחנו נתגרש'? ושוב, הנחת הבסיס היא שאם עשית ילד אחד אתה שבור, מקולקל, אליטיסט. גם שמאלנים חילונים התחילו לעשות הרבה ילדים, זה מאוד טרנדי. אני גם חייבת להגיד שילדים עולים הרבה כסף ויש את האמירה השקרית שאין הבדל בין אחד לשניים. יש לי הרבה חברות שמגיל מאוד צעיר ידעו שהן רוצות שלושה ילדים וכך הן עושות. אני מודה שאני אף פעם לא הייתי מהאנשים האלה, זה תמיד היה נושא שגרם לי להרבה שיחות עם עצמי. האם אני רוצה, כמה אני רוצה, מה חשוב שאוכל לאפשר לילדים שלי. אני חופרת".
ועוד אין לך תשובה?
"לא מוחלטת. זה נראה לי דבר הרה-גורל ששווה להתעכב עליו".
ילדות כמו שלך לוקחת בדרך כלל הורים לשני מקומות - או לפנק את הילדים שלהם כפיצוי עצמי, או למנוע פינוק כי בסוף החוויות האלה גם הפכו אותך למי שאת היום.
"אופציה א'. אני קונה לה המון מתנות, ברמה שאני כבר מתביישת מול משולם. ותוך כדי שאני קונה לה אני מוטרדת מהשאלה האם אני יוצרת יחס מאוד חסר הערכה לכסף או לחפצים או לרכוש. אבל אני גם חושבת שאם אפשר למנוע מילד מלחמת הישרדות, אז צריך. אני רוצה שיהיה לה את כל מה שאני אוכל להעניק לה, לא ברמה של דברים שקים קרדשיאן מעלה בסטורי, לא כזה גועל. אבל שלא תהיה במצב שלילדים מהכיתה יש ולה לא".
יש לך עדיין דיאלוג עם הילדות הלא-פשוטה שלך?
"תמיד. משולם ואני הרבה מדברים על זה שפעם, כשהיינו קטנים, לקנות זוג נעליים היה אירוע, והיום מבחינת נסה זה כמו להחליף גרביים. אני לא חושבת שאם לילד יש הכול זה אומר בהכרח משהו לא טוב על רמת המוסר או על מה שייצא ממנו. אני לא מתלוננת חלילה, שנהיה בריאים. גם אמא שלי נתנה לי הכול, לא חוויתי מחסור. אבל היה נגיד הטיול שעלה אלפי שקלים, זה סכומים אסטרונומיים לאישה חד-הורית שצריכה גם לשלם שכירות".
דברים כאלה לפעמים הופכים למנוע להצלחה.
"אין לי מנוע, אני לא תחרותית, אין לי איזו אמביציה משוגעת. אני יכולה להתעניין במשהו עד כדי אובססיה ואז לזנוח אותו, זה מאוד מאפיין את מזל תאומים. אחרת כנראה לא הייתי עוזבת משרת מגישה ראשית באחד משלושת הערוצים המרכזיים. אבל זה באמת לא בסדר העדיפויות שלי, אין לי דרייב להוכיח לעולם שאני לא הילדה הזו שלא היה לה כסף לצאת לטיול השנתי. אני רוצה שיהיה לי מעניין".
