הבמה תמיד הייתה הבית השני של ליא קניג, לפעמים אפילו הראשון, אבל השנים האחרונות לימדו את הגברת הראשונה של התיאטרון הישראלי ששום דבר לא בטוח. קודם הייתה זו הקורונה ששיבשה הכול והשביתה את התיאטרון, אחר כך הטבח ב-7 באוקטובר, ועכשיו המלחמות נגד איראן. כשבשבועות האחרונים הרסיסים והדף הטילים פגעו פעמיים בסביבת תיאטרון הבימה, קניג הרגישה איך הייאוש מתחיל להשתלט עליה. "צריך עצבים של ברזל לעבור את מה שקורה כאן עכשיו", היא אומרת. "הכול סגור כאן, אין תיאטרון, ומי יודע מה יהיה מחר. תגיד, יש בעולם עוד עם שעובר דבר כזה? בכל פעם אתה חושב שזאת תהיה המלחמה האחרונה - ומתברר שאתה טועה ומחכות לך עוד הרבה.
"אתמול, כשראיתי בטלוויזיה שנפל עוד רסיס ליד הבימה, הייתי בסטרס, מבולבלת. עברתי תקופה דומה כשהייתי ילדה קטנה במלחמת העולם השנייה ונמלטתי עם אמא שלי. אמא לקחה רק תיק קטן עם כמה שמלות. יצאנו מבוהלות מקישינב והגענו בדרך לא דרך עד אוזבקיסטן. המלחמה הזאת היא נושא מאוד כאוב, כי בעצם הילדות שלי הלכה פייפן. אני מקווה שהילדות של הילדים שגדלים כאן היום לא תלך פייפן.
"שואלים אותי לפעמים איך היו ימי ההולדת בבית אבא, איך היה הבית - ואין לי מה לספר. לא היו לי ימי הולדת. היינו כל הזמן בהישרדות, ואבא שלי מת כשהייתי קטנה. מאז שעליתי ארצה עברתי כאן את כל המלחמות - ששת הימים, יום כיפור, ועוד הרבה מבצעים עם כל מיני שמות משונים. לפעמים נדמה לי שנולדתי במזל מלחמה".
הפגיעה ליד הבימה מטרידה אותך?
"אני לא נלחצת ממה שקרה לתיאטרון, יסדרו את זה. אני נלחצת מאיך שהעולם לא יכול להירגע אחרי מלחמה כזאת. מתי הם חושבים להניח את הנשק ולחיות בשקט וליצור, ליהנות מהנוף, מהאביב? התקופה הכי יפה של השנה, כשהפרחים פורחים והירק הזה המשגע מופיע בכל מקום. פתאום יש פיצוצים ובומבות, וכשאתה הולך ברחוב אתה לא יודע מה יפגע בך".
8 צפייה בגלריה
"כשראיתי בטלוויזיה שנפל עוד רסיס ליד הבימה, הייתי בסטרס, מבולבלת". הפגיעה מהתקיפה האיראנית בתיאטרון
(צילום: מאיה כהן)
את פוחדת לפעמים?
"ברור שאני פוחדת כמו כולם, וחושבת מה יקרה אם ייפול כאן טיל. אני לא נרדמת לפעמים מהפחד שזה יקרה. אני מאוד לא אוהבת את הרעש של ההתרעה ושל האזעקה. את הבומים אני בוודאי לא אוהבת, אבל אנחנו פוחדים וממשיכים הלאה בקומה זקופה, עד המלחמה הבאה ועד זו שאחריה. יש לי ממ"ד בבית, ובגילי זה יתרון גדול, כי אני לא צריכה ללכת הרבה כשאני ושאקירה - המטפלת המקסימה, שהיא כמו הבת שלי - שומעות את האזעקות.
"קשה לי בלי תיאטרון, אבל קשה לי יותר עם מלחמה. הייתי מוותרת על התיאטרון כדי שלא יהיו יותר מלחמות בעולם, בטח לא אצלנו"
"יש לי חברים מבוגרים שצריכים לרדת כמה מדרגות ולהגיע למקלט ואין להם כוח. אם לא היה לי ממ"ד, הייתי נשארת בבית ולא יורדת למקלט עם העגלה (ההליכון, י"ב). המדרגות למקלטים כל כך צרות שקשה לרדת בהן. קורע לי את הלב הסיפור של שני הזקנים מרמת גן שנהרגו כשלא היה להם כוח להגיע לממ"ד. אני חושבת עליהם ובא לי לבכות. עצוב כמה חבר'ה צעירים בני 19-18 הלכו במלחמה האחרונה. היה ילד בן 20 מהבניין שלנו שנהרג ונשבר לי הלב. חבר'ה צעירים ויפים שכל החיים עוד לפניהם - הלכו".
אז מה את עושה כל היום? צופה בחדשות?
"אתמול בלילה היו התראות אז לא ישנתי כמעט, והבוקר השלמתי שינה. כשקמתי והתרחצתי, ליניב (חוקר התיאטרון ד"ר יניב גולדברג, חבר קרוב. י"ב) היו שיעורים דרך הזום, אז השתתפתי בהם. לשמחתנו לא היו הפרעות. להגיד לך שהשתגעתי על זה? לא, אבל הוא דיבר על ספרות ודברים מעניינים מאוד ביידיש וזה היה נחמד.
"באים לכאן כמובן חברים, יש לי גרויסע מזל שיש חבר'ה שמעזים לבוא אליי. כן אזעקה או לא אזעקה - הם באים. אבל גם הם פוחדים לצאת מהבית, ואני מבינה אותם. אני רואה חדשות, אבל זה כל הזמן דה זלבע מאייסע (אותה המעשייה, י"ב). כולם מפרשנים כל הזמן את אותם דברים ואין להם משהו חדש להגיד".
את בטח מאוד מתגעגעת לחזור לשחק.
"קשה לי בלי תיאטרון, אבל קשה לי יותר עם מלחמה. הייתי מוותרת על התיאטרון כדי שלא יהיו יותר מלחמות בעולם, בטח לא אצלנו. המפגש עם הקהל מאוד חסר לי. מי יודע מתי יפתחו עוד פעם? מה זה משנה אם הקהל אוהב אותי - ואני יודעת שהוא אוהב - רק כשהכול יהיה פתוח, הקסם של התיאטרון יעבוד ואני אתעורר לחיים. הקהל הוא זה שמחייה אותך, זה שמרים אותך וגורם לך לחייך. כשהוא בא לתיאטרון אני משתדלת לא להיות נעבך, אלא הכי טובה שיש.
8 צפייה בגלריה
"קשה לי בלי תיאטרון, אבל קשה לי יותר עם מלחמה". מתוך "מרציפנים"
(צילום: רדי רובינשטיין)
"אני נורא רוצה לשחק, אבל אני חושבת על הקהל. תגיד לי, מי יבוא בימים כאלה לראות תיאטרון? 10 אנשים, אולי 20. אם אנשים יבואו עכשיו לתיאטרון הם יהיו גיבורים גדולים. אני לא הייתי מעזה. למה להסתכן? אני גם לא הולכת רק עם הרגליים שלי - אני צריכה את ההליכון, וזה מסוכן. אם יגידו לחזור לשחק אני לא אגיד שאני לא הולכת, אבל אני אהיה מוטרדת. אם אני אצטרך לרוץ כשתהיה אזעקה, אני לא אוכל. אני אצטרך שמישהו יעזור לי. מה לעשות, אנחנו דפוקים ויחד עם זה גיבורים גדולים".
"אף פעם לא הבעתי דעות פוליטיות. זה לא התפקיד שלי וגם לא עוזר"
הטראומה של 7 באוקטובר לא מניחה לקניג, בת ה-96. "כשאני רואה בטלוויזיה אנשים שנהרגו או נרצחו, או את המשפחות שלהם, הלב שלי נקרע", היא אומרת. "זאת הייתה מלחמה נוראית שנולדה מתוך רוע ושנאה, וגם עכשיו, כשחיילים נהרגים אני בוכה. חשבנו שעברנו את התקופות החשוכות של פוגרומים ביהודים, אבל 7 באוקטובר היה ממש פוגרום. מאז שזה קרה אנשים חזרו ושאלו אותי על השואה, רצו לדעת איך אפשר להתגבר ולקום מאסון כזה גדול. אבל אין מקום להשוות בין ילדה קטנה שבורחת עם אמא שלה לפני כמעט 90 שנה לבין מה שקרה עכשיו. ההבדל הוא עצום".
"ההורים חששו שאהיה שחקנית בינונית. אמא גם לא רצתה שיגידו שיש לי פולקעס שמנות, והיו לי. סבתא שלי, שהאכילה אותי ברוך השם, אמרה שילדה קטנה צריכה לגדול"
האנטישמיות שמשתוללת עכשיו מזכירה לך את האנטישמיות אז?
"היא מכעיסה אותי והיא רק הולכת וגדלה, ומזכירה לי את מה שהיה פעם ועד לאן זה יכול להגיע. אבל הארץ שלנו תנצח את הכול, גם את האנטישמיות".
מי יודע, אולי עוד יהיה הסכם שלום.
(צוחקת) "היה צריך לעשות איתם הסכם לפני הבומבות. למה לא עשו הסכם לפני המלחמה? במלחמת העולם השנייה ידענו שאם נישאר ולא נברח יהרגו אותנו, אז ברחנו. פה לא הזהירו אותנו. במקום לעשות די לבומבס, כל כמה שנים זה חוזר. אבל אני בכל זאת אופטימית שמשהו ישתנה".
על פוליטיקה קניג לא מוכנה לדבר. "כשאני וצבי (שטולפר, בעלה המנוח. י"ב) עלינו ארצה, אמרנו, 'אנחנו לא מבינים בזה ולא מתערבים'", היא אומרת. "אף פעם לא הבעתי דעות פוליטיות. זה לא התפקיד שלי וזה גם לא עוזר. מאז שעזבתי את המשטר הקומוניסטי ברומניה, אני לא מדברת על פוליטיקה, כי אני יודעת את הסוף. היום עושים צעקות ומחר יהיה משהו אחר. החלטתי גם שממילא זה לא יעזור אם אדבר. אומרים לי שההפגנות עזרו לשחרור החטופים בעזה, אז עזרו, ואני שמחה".
קניג נולדה בעיר לודז' שבפולין, להורים שחקנים. אמה, דינה קניג, הייתה שחקנית מוערכת בפולין וברומניה. אביה, אוסקר יוסף קאמיין, ודודה היו חברי הלהקה הווילנאית ("די ווילנער טרופע"). במהלך תקופת השואה במלחמת העולם השנייה, חיו ליא ואמה בצ'רנוביץ שבאוקראינה ובבסרביה שבמולדובה, ולאחר מכן נמלטו לברית המועצות, לאזור אוזבקיסטן הסובייטית. אביה נשאר עם להקתו בפולין במהלך תקופת השואה, ונפטר ממחלה בשנת 1942. לאחר מכן, התחתנה אמה בשנית עם השחקן יצחק חוויס, שגידל את כבתו.
לאחר מלחמת העולם, השתקעה המשפחה ברומניה. בניגוד לרצון אמה, קניג החלה ללמוד משחק באקדמיה לאמנות שבבוקרשט, והחלה להופיע מגיל צעיר בתיאטרון היהודי בעיר, שם זכתה להצלחה גדולה במיוחד כשגילמה את דמותה של אנה פרנק. "ההורים חששו שאהיה שחקנית בינונית", היא מחייכת. "אמא גם לא רצתה שיגידו שיש לי פולקעס שמנות, והיו לי. סבתא שלי, שהאכילה אותי ברוך השם, אמרה שילדה קטנה צריכה לגדול, ושהלינגלעך, הריאות, צריכות להיות עטופות בשומן. כשעשיתי אודישנים לתפקידים, היו שם מיידלאך יפות ממני, אבל אמא שלי אמרה, לי, 'ליאל'ה שלי, מכל החמודות האלה עם השיינע פונים והשיינע פיסעלעך (הפנים והפיגורות היפות, י"ב), רק את תהיי שחקנית. רק אותך ישמעו גם מהשורה האחרונה באולם'".
8 צפייה בגלריה
"ההורים חששו שאהיה שחקנית בינונית". ליא קניג בתפקיד אנה פרנק
(צילום: ארכיון העם היהודי, הספרייה הלאומית)
ברומניה פגשה קניג את השחקן צבי שטולפר, שאיתו חלקה 50 שנה של אהבה גדולה עד שמת מסרטן. "גם צבי קיווה שלא יהיו כאן מלחמות, במיוחד כשסבל במחנה הריכוז של ופינארקה", היא אומרת. "פה היינו צריכים להילחם בשביל בית, בשביל קריירה ובשביל ללמוד את השפה. היו לנו כל מיני מלחמות, אבל מלחמות קיום, לא עם בומבות"
קניג שיחקה כמעט ב-200 הצגות בקריירה המפוארת שלה - כמעט כולן בתיאטרון הבימה. בשנה האחרונה כיכבה ב"משהו טוב" וב"מרציפנים". "היה צריך להיות עכשיו ארבע-חמש הצגות שלהן והן נדחו", היא אומרת. "בינתיים לא מדברים על חזרה, אבל נחכה".
אם אנחנו עם הפנים קדימה - יש במאים או שחקנים שאת עוד רוצה לעבוד איתם?
"יש עכשיו הרבה שחקנים צעירים שעוד לא שיחקתי איתם וזה יהיה תענוג. תמיד נעים לחדש ולהכיר את הדור הצעיר והמוכשר שבא לתיאטרון, אבל אם כל פעם יהיה כזה ברוך - לא אספיק. עבדתי עם טובי הבמאים כאן, אבל יש גם במאים חדשים כמו נועם שמואל, המנהל האמנותי, שהייתי שמחה לעבוד איתו".
את אוהבת את התואר "הגברת הראשונה של התיאטרון הישראלי"?
"זה בהחלט נחמד, למרות שיש הרבה מלכות. קיבלתי אומנם את פרס ישראל, אבל את החותמת הזאת נתן לי הקהל. כשזה קורה והקהל מציף אותך באהבה, אתה אומר שכל המאמץ הזה היה שווה. לא כסף, אלא האהדה הזאת, האהבה ללא גבולות הזאת".
מי תירש אותך בתואר?
"יש כמה שחקניות טובות, אבל אני לא מעזה להגיד מי מהן כי הן יהרגו אותי אם לא אגיד שזה הן", היא צוחקת. "עדיף שכולן יחשבו שהן היורשות".
מפחיד להיות בת 96?
"הגיל לא מפחיד אותי, אבל הוא קיים ואני מרגישה אותו. אני יודעת שיש כבר תפקידים שאני לא יכולה לשחק ושגם לא ייתנו לי אותם, אז אני מסתפקת במה שיש. ברור שאני פוחדת שיבוא יום ולא ילהקו אותי ואצטרך לשבת בבית. אני יודעת שיום אחד הכל ייגמר, אין מה לעשות. אם זה יקרה (שאמות, י"ב) - שזה יקרה בבת אחת. בבום. בינתיים אני בריאה יחסית מלבד הרגליים שלא סוחבות, ואני עדיין גם זוכרת טקסטים".
"קיבלתי הרבה פרסים וכל פרס כזה מחמם את הנשמה, אבל הפרס הכי גדול שלי זה אהבת הקהל. מהבחינה הזאת אני מודה לאלוהים. אני הולכת ברחוב ומקבלת המון מחמאות. אנשים עוצרים אותי, אומרים לי, 'אנחנו אוהבים אותך', 'שתהיי בריאה', 'אני לא מפספסת אף הצגה שלך', 'רק בשבילך אנחנו באים לתיאטרון'"
למי את הכי מתגעגעת?
"לאמא שלי, אבא שלי, לסבתא שלי ויותר מכולם לבעל שלי, צבי. מהחברות שלי אני מאוד מתגעגעת לדבורה קידר. מאוד אהבתי אותה. היא הייתה אישה חכמה ושחקנית ממש מצוינת. היו לי הורים מאוד מוצלחים כשחקנים וכבני אדם - אמא שלי דינה התחילה את הקריירה שלה כילדת פלא ואבי יוסף קאמין היה שחקן מפורסם. אבל לצערי חל ביניהם משבר".
אגב מערכות יחסים, שלך ושל צבי ארכה כ-50 שנה. זה הצליח לחסוך ממך חיזורים לא רצויים, או גרוע מכך - הטרדות מיניות כשהיית שחקנית צעירה בהבימה?
"אותי לא הטרידו מינית. כשהגעתי להבימה קיבלו אותי מאוד יפה, וגם הייתי כבר נשואה. איזה גברים היו אז? כולם כבר היו מבוגרים. היה לי בבית גבר כזה חתיך, יפה כמו פרח. אז לא הייתה סיבה להסתכל עליהם. כולם היו אלטע קאקערס (זקנים לא יוצלחים, י"ב). הם גם לא היו כאלה גברים. לכל אחד כמעט היה סוג של גיבנת, ואני לא הסתכלתי בכלל".
8 צפייה בגלריה
"היה לי בבית גבר כזה חתיך, לא הסתכלתי בכלל על אחרים". ליא קניג עם בעלה צבי שטולפר ז"ל
(צילום: מהאלבום המשפחתי)
"כשעשיתי תפקיד לא משהו, ידעתי לקבל ביקורת ולא לחשוב שעשו לי עוול. גם אני יכולה להיות לא טובה"
אחרי הזוגיות עם שטולפר, מערכת היחסים השנייה הכי ארוכה שלה היא כמובן עם התיאטרון. במהלך השנים היא גילמה אינספור דמויות איקוניות, אבל לה יש את הפייבוריטים שלה. "אני הכי זוכרת את 'אמא קוראז', 'ביקור הגברת הזקנה', 'מלאכת החיים' עם ניסים עזיקרי הנפלא, 'מכולת', 'מה עושים עם ג'ני' ו'המדריך למטייל בוורשה'. היו לי תפקידים טובים בלי סוף וכמעט כולם היו שלאגרים".
איזה רגע שיא הכי צרוב לך בזיכרון?
"הזכייה בפרס ישראל והרגע שבו הדלקתי את המשואה. היו הרבה אנשים בטקס שבו קיבלתי תואר דוקטור כבוד של מכון ויצמן, רובם אנשים שהביאו לעולם המצאות ודברים משמעותיים. מאוד התרגשתי כשהם ניגשו אליי ונתנו לי קומפלימנטים ואמרו שהם אוהבים אותי. אמרתי איפה אני ואיפה הם, אבל הם לא חשבו ככה. הם בירכו אותי כאילו אני המצאתי את ההמצאה הכי חשובה בעולם. זה רומם אותי. לפעמים אני מסתכלת על התמונות והברכות מהטקס הזה וזה עדיין מאוד מרגש אותי. הם מדענים דגולים ואני עוד שחקנית.
8 צפייה בגלריה
"היו לי תפקידים טובים בלי סוף וכמעט כולם היו שלאגרים". ליא קניג בהצגה "ביקור הגברת הזקנה"
(צילום: מאיר פרטוש)
"תמיד שואלים אותי מה פרס ישראל בשבילי? הוא גרם לי להרגיש שהתקבלתי כאזרחית וכשחקנית בישראל, שהמדינה מעריכה אותי. קיבלתי הרבה פרסים וכל פרס כזה מחמם את הנשמה, אבל הפרס הכי גדול שלי זה אהבת הקהל. מהבחינה הזאת אני מודה לאלוהים. אני הולכת ברחוב ומקבלת המון מחמאות. אנשים עוצרים אותי, אומרים לי, 'אנחנו אוהבים אותך', 'שתהיי בריאה', 'אני לא מפספסת אף הצגה שלך', 'רק בשבילך אנחנו באים לתיאטרון'. האהבה הזאת ממלאת אותי בשמחה גדולה, ונותנת לי את הכוח להמשיך".
את התגובות הרעות את גם זוכרת?
"בהחלט. קיבלתי כמה כאלה, גם בעיתון, ונשארתי בחיים. אמא שלי לימדה אותי לא להתרגש מזה. היא אמרה, 'תיאטרון זה מקצוע שבו לא כולם אוהבים אותך ולא כולם מעריכים אותך. את צריכה להיכנס למקצוע הזה עם אומץ ולקבל הכול בראש מורם. לא להשפיל את הראש'. כשעשיתי תפקיד לא משהו, ידעתי לקבל עליו ביקורת לא מחמיאה בראש זקוף ולא לחשוב שעשו לי עוול. גם אני יכולה להיות לא טובה. לכל אחד יש את הטעם שלו".
בשנים האחרונות מחזות הזמר נכנסו מאוד חזק לרפרטוארים. היית רוצה להספיק לשחק באחד?
"זה כבר לא יקרה, למרות שאני אוהבת מאוד לשיר. כנראה שפספסתי. אני חושבת שמחזות זמר זה דבר גדול ומקצוע יפה מאוד, אם יודעים לשחק בהם. הקהל אוהב את זה, אז תנו לו את זה ואל תבקרו את זה. לא כל אחד יודע לשחק, לשיר ולקפוץ, צריך לזה כישרון, ובימים קשים זה רק יכול לרומם את הרוח".
