ונפתח בחידה: מה יותר אנכרוניסטי - לייצר סדרה על עיתון מודפס בעולם דיגיטלי שבו הפרינט מנסה למצוא את מקומו, או לנסות לשחזר את הקסם של "המשרד" אחרי שני עשורים של חיקויים, עיבודים ורפרנסים בלתי נגמרים? כדי לפתור את החידה תצטרכו לצפות ב"העיתון", המוקומנטריה החדשה מבית פיקוק (בארץ משודרת ב-yes), שאפשר להגדיר אותה כסדרת המשך או סדרת-בת של "המשרד", בעיקר כי היא נוצרה על ידי גרג דניאלס ומייקל קומן עם צוות כותבים ובמאים שעבדו בזמנו על הסדרה המיתולוגית ההיא.
"העיתון" – טריילר
(צילום: באדיבות פיקוק)
מאז שעלתה "המשרד" הבריטית, הז'אנר המוקומנטרי עשה כמה סיבובים עד שהתייצב על התצורה הנוכחית שלו: דינמיקה קצת יותר מהירה, עריכה קצת יותר קצבית ועידון של הקרינג'יות לטובת חמימות ואנושיות כמו ב"טד לאסו" או "בית הספר היסודי אבוט". אבל העיקרון נשאר אותו עיקרון: אם יש לך דמויות שאפשר להזדהות ולהעמיק איתן מעבר לפאנץ', תצליח להגיע אל הצופים. הנוסחה היבשה לא תצדיק את זמן המסך - ע"ע "המשרד" האוסטרלית. מהבחינה הזאת, דניאלס ושאר הגוורדיה שלו - למרות הרקורד המוחשי שלהם - לקחו על עצמם אתגר לא קטן.
"טולדו טרות' טלר" (דובר האמת של טולדו, בתרגום החופשי) הוא מקומון כושל שימיו המפוארים מאחוריו. היום הוא מחלקה זעירה בתוך חברה לייצור נייר, שבין היתר משווקת גם נייר טואלט. הם מספקים בעיקר אייטמים מסוכנויות הידיעות ומודעות פרסומת. אל המחלקה הזאת מגיע עורך חדש ונלהב, שבתפקידו הקודם היה איש מכירות מוצלח של נייר טואלט, אבל הייתה בו תשוקה לוהטת לעיתונות מהסוג הישן והטוב: אייטמים שמאותרים על ידי כתבים בשר ודם ועוסקים באירועים מהסביבה הקרובה של הקוראים. לא ברור אם הוא נשלח לשם כדי לפנות אותו ממקום אחר, או כי מישהו בחברה באמת חושב שאפשר להחיות את המקומון (פחות סביר) - אבל נד סמספון (דונל גליסון המצוין מ"הארי פוטר ואוצרות המוות", "מראה שחורה") מגיע חדור מוטיבציה ותמימות כדי לגרום לזה לקרות.
במערכת העיתון מחכים לו עובדים מנומנמים, שהוא מנסה להדביק באמביציה שלו: מחלקת מנהלי החשבונות (כולל אוסקר נונז מ"המשרד", שחוזר לתפקיד אוסקר מרטינז); אזמרלדה, שהייתה עורכת הדיגיטל והעיתון ונושלה מתפקידה לטובת נד (בגילומה המסעיר של סברינה אימפצ'אטורה האיטלקייה, מתהילת "הלוטוס הלבן"); וצ'לסי פריי ("אשתו של הנוסע בזמן"), שמגלמת את הבחורה שאחראית על משיכת ידיעות מהסוכנויות אל העיתון. "AI לעולם לא יחליף אותי", היא מציינת באירוניה בשלב הצגת הדמויות בפרק הראשון. האם ה-AI יחליף, או שמא כבר החליף, את התסריטאים של "העיתון"?
על פניו יש משהו בסביבת העבודה של עולם העיתונות שמתאים מאוד לז'אנר הקומי הזה. הסיטואציה האבסורדית שבה אנשים מנסים לשמר עיתון פרינט בעולם דיגיטלי יוצרת ניגוד טבעי שמוליד קומדיה. זו סיטואציה שמוכרת לרוב הצופים, נוכח עולם שהולך ומשתנה. כמו שממחיש הפתיח, עיתון שאנשים כבר לא קוראים מספק גם את היומיום המשעמם והמוגבל שסיפק "המשרד" בזמנו, כזה ששם דגש על רגעים קטנים וטריוויאליים, וגם מאפשר סאטירה (לאורך כל הפרק הראשון נשרף בניין לא רחוק מהמערכת, אבל אף אחד מהעיתונאים כמהי האייטמים לא שם לב). אבל בסופו של דבר, זאת משימה בשביל קוסם: לייצר את כל אלה עם המינון המדויק של הנשמה, הקרינג', הסאטירה והרעננות, כדי להנפיק משהו שאולי יזכיר ברוחו מבלי להרגיש כמו צפייה בשידור חוזר.
ולגזר הדין: זה מתחיל די צולע, אבל "העיתון" מצליחה בשלב די מוקדם, איפשהו בסוף הפרק הראשון (מתוך שניים שנשלחו לביקורת), להרים את הסדרה מעבר לרף הממוצע. כלומר במבחן הסלולרי היא עוברת - אפשר לצפות בה מבלי להתפתות לחיפוש הסחות דעת במקום אחר. היא אומנם לא מרגישה חדשנית או לוקחת את הז'אנר לטריטוריות נפלאות פורצות דרך, אבל ניכר שיצרו אותה אנשים מיומנים שהצליחו לסנן החוצה את הפאנצ'ים הפחות מוצלחים, ולשמור על רמה יחסית גבוהה ועירנית. והחדשות הטובות, הן שנדמה שהיא רק תשתפר במהלך 10 הפרקים של העונה הראשונה (העונה השנייה כבר הוזמנה). למעט אימפצ'אטורה וגליסון, הקאסט עצמו סביר ולא יותר, אבל כמו במקרה של "המשרד" - נחוץ לתת את הזמן והצ'אנס לדמויות לפתח עגלוליות כלשהי וליצור לעצמן עולם. כי אם מישהו ראוי לצ'אנס הזה, זאת כנראה "העיתון".
