אחרי שנאלץ לפרוש מחבר השופטים של פסטיבל הסרטים הבינלאומי של מרסיי בעקבות מחאה מצד יוצרים פרו-פלסטינים, הבמאי נדב לפיד מתייחס כעת לראשונה בהרחבה לסערה. בריאיון ל"וראייטי" סיפר כי הופתע מגל התמיכה שקיבל ממאות אנשי קולנוע, בהם נטלי פורטמן, ז'וסטין טרייה וז'אק אודיאר, אך טען כי הדיון שהתפתח סביב הפרשה הסיט את תשומת הלב מהנושאים שבמרכז המחלוקת. "אף פעם לא הרגשתי קורבן", אמר.
בריאיון עם הבמאי הישראלי שחי בשנים האחרונות בצרפת, הוא טען כי מוסדות תרבות ופסטיבלים בינלאומיים נרתעים יותר ויותר ממימון והצגת סרטים העוסקים בסכסוך הישראלי-פלסטיני, אף שהם מרבים לתמוך ביוצרים מתנגדי משטר ממדינות אחרות. "קל מאוד להיות אמיץ כשאין סכנה", אמר, והוסיף כי במקרה של איראן "אין הרבה אנשי דת מוסלמים בשערי הפסטיבל", בעוד שכשזה נוגע לישראל מארגני פסטיבלים "מפחדים" ממחאות ומהשלכות פוליטיות, "מדמיינים לעצמם אסונות" ובוחרים "באפשרות הנוחה: לדבר על משהו אחר". "בבקשה אל תדחפו אותי להסבר של אנטישמיות - אני לא חושב שהאנשים האלה אנטישמים" - אמר בתשובה לשאלה למה הוא חושב שיש יחס לא שוויני ביחס למדינות.
לדבריו, גם סרטו החדש "כן" לא התקבל למסגרת הרשמית של פסטיבל קאן, אלא הוצג במסגרת מקבילה לפסטיבל. עם זאת, הוא דוחה את הטענה שהחרם שהופנה נגדו נובע מאנטישמיות. הוא מסביר כי מדובר ב"הלך רוח" שנולד מתוך זעזוע, היעדר סנקציות פוליטיות נגד ישראל ושאיפה לטוהר מוסרי. לטענתו, הקמפיין היה דווקא מזיק משום שהסיט את תשומת הלב מהמלחמה בעזה ומהכוחות הפוליטיים שלדבריו הם המרוויחים האמיתיים מהפילוג שנוצר.
כשנשאל אם הופתע מהעניין הרב שעוררו החרם נגדו ומכתבי התמיכה שפורסמו בצרפת ובעולם, השיב: "מאוד. נדהמתי מההיקף - זה היה בכל מקום, בצרפת, בארצות הברית. לא ציפיתי לזה ולא שאפתי לזה. זה לא היה מהלך שלי; הייתי שמח לוותר על זה".
לפיד סיפר כי לאחר שהסערה התפוצצה, אנשי הפסטיבל יצרו עמו קשר ואף הצטרפו בסופו של דבר למכתב התמיכה. לדבריו, הם ניסו להבין "לאן נושבת הרוח", והיו "כמו דמות מצוירת שנתקעה בין שתי סכנות". "הם הבינו שאירוח של אורחים מסוימים הוא עניין מורכב, ובו בזמן נבהלו מהלחץ שהופעל עליהם", אמר. "עכשיו אני חושב שהם מנסים לפצות על חוסר נחישות מסוים".
עם זאת, לפיד הבהיר כי אינו סבור שהשאלה החשובה היא אם הפסטיבל ינסה לתקן את המצב באמצעות קיום מחודש של כיתת האמן שבוטלה או הקרנה נוספת של הסרט. "אני לא חושב שביטול כיתת האמן שלי הוא מה שגרם לכל הרעש הזה", אמר. "בכל מקרה, מעולם לא הרגשתי קורבן. אני לא אוהב שיוצרים ממהרים לראות בעצמם קורבנות. גם כשחלק מהתומכים בחרם מתלוננים שהם לא מקבלים מספיק סיקור תקשורתי, זו סוג של קורבנוּת. אני עומד יציב, זכיתי לתמיכה רבה ואין לי שום רצון לזעוק מכאב. מבחינתי, השאלה האמיתית היא איזה לקח צריך להפיק מכל זה".
"הלקח הוא שמה שצריך להעסיק את כולנו באופן הדחוף ביותר הוא האסון שמתרחש עכשיו בפלסטין, בישראל ובעזה, והעלייה של הימין הקיצוני כמעט בכל מקום", אמר. "המצב הזה דורש מיוצרי קולנוע ביקורתיים, פעילים ופסטיבלים גדולים וקטנים - להיות אמיצים יותר. אבל הפסטיבלים הגדולים פועלים לעיתים מתוך פחד. מול הסכסוך הבוער ביותר של זמננו הם מאמצים גישת בת יענה: מסיטים את המבט ומנסים להימנע מהסערה. זה נרקיסיזם. הם מגנים על רווחת הפסטיבל שלהם, אבל הפסטיבל אינו הנושא. הנושא הוא הקולנוע, העולם והאמת. הם מעולם לא הבינו מה תפקידם".
בהמשך התייחס לחרם התרבותי על ישראל ואמר כי מדובר ב"סיפור מורכב", וכי הוא אינו מתנגד לו באופן גורף. לדבריו, עוצמתו נובעת בין היתר מהיעדר כמעט מוחלט של סנקציות ממשיות נגד ישראל. "בזמן שאנחנו מתווכחים על כיתת האמן שליבפסטיבל, תערוכת הנשק הגדולה בעולם מקבלת בברכה סוחרים ישראלים שמציגים מוצרים שאת יעילותם הם בדיוק הדגימו בעזה ובלבנון. זה מכניס הכול לפרופורציות: אנחנו נאבקים סביב 30 אלף כתבות על משהו שולי, בזמן שהזוועה האמיתית מתרחשת ללא התנגדות, והמוסדות מייצרים שתיקה מזויפת שרק מלבה את הזעם".
עוד הוסיף כי הוא מתקשה אפילו להשתמש במונח "פרו-פלסטיני" בהקשר של ביטול כיתת האמן שלו: "במשך שנים אני מזועזע ממה שקורה בפלסטין, השתתפתי בפעילות פוליטית ובהפגנות בשטחים. תמיד חשבתי שצריך להטיל סנקציות על ישראל ואמרתי את זה מהרגע הראשון שנתנו לי מיקרופון. תמיד השתמשתי במילים אפרטהייד ורצח עם, כי אני מאמין בהן. אבל ההתמוטטות לתוך ויכוח על טוהר מוסרי היא דבר מדכא".
"אם הייתי יכול לדבר עם האנשים שמשכו את הסרטים שלהם מפסטיבל מרסיי, היינו מגלים שאנחנו מסכימים על 99.9% מהדברים", אמר. "אבל מה שמקבל את כל תשומת הלב הוא הדו-קרב ביני לבין כמה מהם". כשנשאל מי מרוויח מהמצב הזה, השיב: "הממשלה, כמובן". "הם לא מוטרדים מהחרם התרבות. אבל בטלוויזיה הישראלית הימנית התייחסו לזה כאל חדשות טובות. אני לא חושב שהאנשים שהחרימו אותי הם אנטישמים. יש אנטישמיות וגזענות בכל מקום, אבל בבסיס זה לא סכסוך בין אנטישמים לבין ישראלי. זה הלך רוח, תוצאה של הזוועה שהתרחשה ושל האדישות העולמית כלפיה".
"ישראל לא תיעלם אם יסרבו לצפות בסרט", המשיך. "זה הופך למעשה נרקיסיסטי - הסיפור הופך להיות עליך במקום על המציאות עצמה. אי אפשר לדבר על ישראל בלי לדבר על פלסטין; בכל הסרטים שלי יש נוכחות פלסטינית שמלווה את הישראלים לכל מקום, במיוחד כשהם מנסים להעלים אותה. הפלסטינים מלווים את הישראלים כמו צללים, כמו הדים. הסיפורים שלנו כרוכים זה בזה באופן טרגי. הגישה של 'אני לא רוצה לראות' היא גישה ילדותית".
בהמשך התייחס לפיד למימון סרטו "כן" באמצעות קרן הקולנוע הישראלית, ודחה את הטענות שלפיהן מדובר בגוף הפועל מטעם הממשלה. "אנשים רואים 'קרן הקולנוע הישראלית', או גרוע מכך את הלוגו של משרד התרבות, ומדמיינים שעוזר של נתניהו יושב וקורא את התסריטים. זה לא המצב", אמר. עם זאת, הזהיר כי ישראל נמצאת בתהליך של "פשיזציה" וכי חופש היצירה בה אינו מובן מאליו: "בעוד שבוע או שבועיים זה כבר עלול לא להיות נכון". לדבריו, לאחר יציאת הסרט תקף אותו שר התרבות בטענה שפגע ב"חיילינו הטהורים והקדושים" והבטיח שלא יקבל עוד מימון ציבורי, אך הדגיש כי התסריט אושר בידי שלושה אנשי קולנוע שאינם קשורים למוסדות המדינה. "הם מימנו סרט שחלק מהמוסדות האירופיים פחדו לתמוך בו".
הוא תיאר גם כיצד נתקל בחששות דווקא מצד מוסדות אירופיים סביב התכנים הפוליטיים של סרטו "כן", ואף נשאל אם הוא "אנטי-ישראלי מדי". לדבריו, בעת פנייה לגופי מימון מסוימים נאלץ לרכך את נוסח התקציר: "'רצח עם' הפך ל'דחף לנקמה', ואז גם 'נקמה' נמחקה". הוא הוסיף כי "מי שהיו עסוקים בדימוי של ישראל הגיעו מהמוסדות האירופיים, לא מעולם הקולנוע הישראלי".
