גלוריה גיינור היא לייט-בלומרית קלאסית. אולי אפילו לייט-לייט-בלומרית. לפני כשש שנים, בגיל 76 ואחרי שנים ארוכות ולא-פשוטות בתעשיית המוזיקה, היא הגשימה לראשונה את החלום האמיתי שלה והוציאה אלבום גוספל. היא עשתה את זה במימון עצמי משום שאף מפיק לא רצה להמר על זמרת ששיאה מאחוריה, אשר מחליפה ז'אנר באמצע העשור השמיני לחייה. שנה קודם לכן היא עברה ניתוח מורכב בעמוד השדרה, אחרי עשרות שנים של יציבה שפופה בעקבות נפילה על הבמה. עשור קודם לכן, בגיל 65, היא התגרשה מבעלה, לינווד סימון, אחרי 26 שנות נישואים.
הפריחה של גיינור אולי איחרה מעט, אבל ללא ספק הגיעה. אלבום הגוספל שלה, Testimony, זכה בגראמי ב-2019. הניתוח שלה הצליח ואחרי 40 שנים של כיפופי גב היא סוף סוף הזדקפה והרימה את הראש. אחרי הגירושים מבעלה, שהיה גם המנהל האישי שלה אבל הצטיין בעיקר בלהעביד אותה בפרך, היא סוף סוף לקחה את הקריירה שלה בידיים. בשנים האלו היא גם סיימה בהצטיינות את לימודי התואר שלה בפסיכולוגיה באוניברסיטת וולדן. אפשר להגיד שגיינור, כמאמר שירה המפורסם ביותר, אכן שרדה במשך כמה עשורים טובים - אבל בשנים האחרונות היא עברה מהישרדות לחיים של ממש.
המעבר הזה תועד בסרט דוקומנטרי שליווה אותה בשנות העבודה על האלבום, והוא נקרא, באופן עצלני משהו, Gloria Gaynor – I Will Survive (אצלנו תוכלו לדגום אותו ב-yes). אך בתוכו תוכלו לפגוש את גיינור הנוכחית – חדה, מלאת ביטחון עצמי ובעיקר, בעקבות רגע של הארה שחוותה עוד בשנות ה-80, מאוד מאוד אוהבת את אלוהים. מלבד הסרט עומד לצאת אלבום נוסף של גיינור, שיקרא Happy Tears, המערב את מיטב כותבי הפופ הנוכחיים בארצות הברית, כאלו שכתבו לטיילור סוויפט ומיילי סיירוס, ובשאיפה ירכב על הצלחתו המפתיעה של אלבום הגוספל.
"היום אני עושה דברים אחרת", מצהירה גיינור בראיון ל-ynet, "אני קצת יותר דעתנית לגבי מה שאני עושה. נהגתי רק להקשיב לאנשים מסביבי ולציית להם, למנהל שלי ומי שאמר לי מה אני אמורה לעשות או לבטא או אפילו איך להתלבש. אבל עכשיו לא, אני הולכת להיות אני. אם מקבלים את זה – נהדר, ואם לא – לא אכפת לי. אני באמת חיה את השיר 'אני מה שאני'".
המסע שעברת באמת מדהים. הניצחון הזה בטח מרגיש מתוק במיוחד. איך חגגת את ההצלחה שלך?
"הדבר הראשון שעשיתי היה להגיע למקום חדש שנפתח ומנגנים בו מוזיקת דיסקו, ולשיר את גרסת המרתון של I Will Survive. היו שם הרבה אנשים וזה היה נהדר".
מה היה השינוי הרוחני העמוק ביותר שחווית בשנים האלו?
"היכולת שלי להתמקד במערכת היחסים שלי עם אלוהים, ולאפשר לו להוביל אותי במקום שאדם כלשהו יוביל אותי, והיכולת שלי להיות יותר נבונה לגבי דברים שאני מתכננת לעשות, לגבי דברים שאנשים מציעים לי - ובעיקר לגבי האופי של אנשים שנכנסים ויוצאים מחיי".
איך את מזהה את ההובלה של אלוהים?
"קודם כל את צריכה לזהות את הקול שלו, ולשם כך את צריכה ללמוד את המילים שלו. ככה תדעי שיש דברים שהוא היה אומר ודברים שהוא לא היה אומר. אני עושה את זה כבר הרבה מאוד שנים, ולכן אני די בטוחה שאני מזהה את קולו של אלוהים כשאני שומעת אותו. לפעמים אנחנו מנסים להעמיד פנים שזה קולו של אלוהים, אבל אנחנו יודעים היטב שזה לא", היא צוחקת, "זה רק הדבר שאותו אנחנו רוצים לעשות. אבל אני למדתי להכיר אותו, ולהכיר בליבי בעובדה שהוא מכיר אותי, שזה אפילו חשוב יותר.
"הייתה תקופה ארוכה שהתעלמתי ממנו, והמריתי את פיו בכל כך הרבה הזדמנויות, שעכשיו אני כמעט מומחית בשאלה מתי אני הולכת בעקבות אלוהים ומתי לא. בואי נגיד שניסיתי את שניהם ואני מעדיפה ללכת אחריו. הייתי מעדיפה שיהיו לי חיים קצת פחות כואבים, כמו שאמרתי בסרט, אני חושבת שאם נוסעים מפלורידה לניו יורק, לא צריך לעבור דרך קליפורניה, פשוט נוסעים ישר. לפעמים זה קשה יותר אבל זה תמיד יוצא לטובה".
מתי המסע הרוחני מאתגר אותך?
"אני נהגתי ללמוד את התנ"ך באופן עקבי ומאוד יסודי, אבל במהלך הנסיעות וההופעות שלי התרחקתי מזה. יש לי חיי חברה טובים יותר מאז הגירושים. את יודעת, זה כמו להתרחק מהבית של ההורים שלך, כי כשאת לא כל כך זקוקה להם אז את לא כל כך מבקרת אותם. זה דומה. ואלוהים היה קצת כמו 'יו, לא ראיתי אותך כבר כמה זמן, מה קורה?
"אז הוא קצת משך אותי בחזרה וחזרתי ללמוד. כי קראתי את התנ"ך בטח 40-50 פעמים, אבל זה לא רק הספר. זה ספר ענק ויש כל כך הרבה מידע וגילויים, שאין סיכוי שאת יכולה להבין אותו אפילו אם קראת אותו כל כך הרבה פעמים. את עדיין צריכה לחזור אליו, תמיד יש עוד משהו ללמוד".
מה נוגע בך בגוספל?
"המשמעות של גוספל היא 'חדשות טובות'. ואני מבינה שמוזיקת גוספל חייבת לעסוק בחדשות הטובות לגבי האספקה שאלוהים עושה עבורנו וממשיך בעקביות לעשות עבורנו בכל תחומי החיים. כשאני שומעת שיר ויודעת שזה משהו שיכול להיות רלוונטי לחיים שלי, לשפר אותם, או שאני יכולה לחלוק אותו עם מישהו אחר כדי להפוך את החיים שלהם לטובים יותר - עבורי זה מרגש".
"היום השיר מקבל פרשנות יותר נוקבת, כי היום אנשים באמת מנסים לשרוד"
40 שנה בדיוק עברו מאז ש I Will Survive יצא והפך אותה, לטוב ולרע, למלכת הדיסקו. הוא הוצע לה כ-B Side של אחד הסינגלים שלה, Substitute. גיינור ראתה את הפוטנציאל שלו מיד אבל הלייבל שהוציא את התקליט סירב לקדם אותו. גיינור החליטה להיאבק עליו. היא הביאה ארגז מלא בעותקים למועדון 'סטודיו 54', וביקשה מהדי.ג'יי לחלק אותם לקולגות שלו ברחבי ניו יורק. המועדונים החלו לנגן את I Will Survive בנחישות והוא תפס, ועוד איך. בשנת 1979 הוא הגיע למקום הראשון במצעדים וזיכה את גיינור בגראמי הראשון והיחיד אי פעם שהוענק לשיר דיסקו.
גיינור (81) גדלה במשפחה ענייה יחסית בניו ג'רזי, עם שישה אחים ואחות אחת, אבל "כשאתה אהוב אתה לא מרגיש עני", היא קובעת באחד הקטעים בסרט הדוקו. האחים שלה שרו בפומבי אבל עליה נאסר לשיר מול קהל. יום אחד היא זימרה לעצמה בעודה יורדת במדרגות הבניין. השכנה שאלה אותה בתדהמה: "גלוריה, זאת את שרת עכשיו?". גיינור הנהנה והשכנה ענתה: "הייתי בטוחה שזה מהרדיו". ומאז היא חלמה על קריירה בשירה.
את אלוהים פגשה בנקודת שפל הרבה פחות נעימה. במהלך מסיבה בוהמית בשנת 1985, כשכולם מסביבה תחבו את אפם בערימות קוקאין, היא עמדה להתנסות בעצמה אבל הרגישה איך אלוהים תופס אותה בצווארון ומושך אותה החוצה. "יכולתי ממש לשמוע אותו אומר לי: 'גלוריה, זה מספיק'", היא מתארת את רגע ההתגלות. בבית היא פתחה תנ"ך ישן שקיבלה במתנה ומעולם לא עיינה בו, ומאז היא נצמדת לאל הטוב. האמונה נטעה בה את היכולת להתמודד עם חיים לא-פשוטים, ותחושת חוסר-ערך שהתפתחה אצלה בין היתר בעקבות שתי תקיפות מיניות שחוותה, האחת מהן מבן הזוג של אמא שלה.
I Will Survive אומץ על ידי כל מיני קהילות – נשים, להטב"ים, שלל פלחי אוכלוסיה שמרגישים שהם נאבקים כדי לשרוד. את יכולה לחלוק סיפור אישי שמישהו שיתף איתך ושהשאיר עליך רושם?
"הסיפור שעולה לי בראש התרחש אחרי הופעה שהייתה לי באיטליה. במהלך ההופעה שיניתי את המילים של השיר מ'זה הצריך את כל הכוח שהיה לי כדי לא להתפרק', ל'רק אלוהים (The Lord) יכול לתת לי כוח לא להתפרק'. במקום 'ועכשיו אתה רואה אותי, בן אדם חדש', שרתי: 'כי הוא הפך אותי לאדם חדש'. שרתי את המילים האלו בפעם הראשונה בהופעה ההיא.
"אחרי ההופעה ניגשו אליי אנשים בשביל חתימות ותמונות, ואשה אסייתית אחת ניגשה אליי ואמרה: 'הצלת את חיי'. אמרתי שזה נהדר, ואני מניחה שאפשר היה לראות על הפנים שלי שציפיתי לאחד מהסיפורים החוזרים האלה שאנשים מספרים לי כבר שנים. אז היא אמרה: 'את לא מבינה, אני חיה פה שנה וזה נהיה מאוד מאוד קשה עבורי. התכוונתי ללכת הביתה וליטול את חיי, אבל עכשיו שמעתי ששרת את השיר הזה ואני יודעת מאיפה הכוח שלי יכול לבוא, ושאני לא צריכה למות'. שתינו פרצנו בבכי וחשבתי לעצמי, אם שיניתי את המילים האלו רק עבורה, זה מספיק בשבילי".
למה שינית אותן?
"כי חשבתי שזה יותר אמיתי עבורי, יותר נוקב, יותר מרומם, מעודד, מעצים".
כשמסתכלים אחורה על חייך רואים שהשיר בעצם הפך לסוג של נבואה. נכנסת בעצמך למערכת יחסים רעילה שלקח לך עשורים להבין שאת צריכה לצאת ממנה. עשית את החיבור הזה בין מצבך ומילות השיר גם בתקופה בה שרת אותו לראשונה?
"עדיין לא. עשיתי את החיבור הזה מיד אחרי שקיבלתי את ההחלטה להשאיר את כל השליליות הזאת מאחוריי".
את חושבת שהיום, לאור האירועים האחרונים, השיר הזה רלוונטי יותר מתמיד?
"הוא רלוונטי כי אנשים מתמודדים לא רק עם סוגיות בחיים האישיים שלהם, אלא כי הם מתחילים להיות מודאגים מעניינים אזרחיים, במיוחד בארצות הברית ובמזרח התיכון. דברים שבעצם אין להם כל כך מה לעשות בקשר אליהם אבל הם בכל זאת הפכו לקורבנות בעקבותיהם. הפוליטיקה היום הרבה יותר מפולגת ומקוטבת, ויש הרבה חוסר-שקט בלבבות ובמחשבות של אנשים, כי דברים לא מתקדמים בכיוון שהם קיוו, או שהם מסוכסכים עם חברים ומשפחה בגלל רעיונות שונים על איך העולם אמור להתנהל".
איך את רואה את תעשיית המוזיקה היום בהשוואה לימים בהם התחלת?
"תעשיית המוזיקה היא חיה שונה לחלוטין היום. כמו יום ולילה. היו לי חברים שרצו עצה איך להיכנס לעסקי המוזיקה, ואמרתי להם: 'מותק, אני לא יודעת. אני באמת מצטערת, הלוואי והייתי יכולה לעזור אבל אני לא מזהה את העסקים האלה יותר'. נראה שאפילו מה שאנשים רוצים או מצפים ממוזיקה השתנה".
איך?
"לדוגמא, כשהאזנתי למוזיקה בזמנו חיפשתי נחמה, היכרות עם המילים, דברים שרלוונטיים לחיים שלי אבל גרמו לי להרגיש טוב. היום שיר כמו I will survive מקבל פרשנות יותר נוקבת ממה שהיה אז, כי היום אנשים באמת מנסים לשרוד. ומוזיקה לא צריכה לעסוק בהישרדות. היא צריכה לעסוק באהבה ובאכפתיות ובחיי היומיום, אבל עכשיו היא הפכה לכלי, לנשק. ואני כאילו, אלוהים אדירים, האם זה מה שמוזיקה הייתה אמורה להיות? יש בה הרבה אלמנטים שאני אפילו לא מחשיבה כמוזיקה".
מה למשל?
"היום יש הרבה כעס במוזיקה. יש הרבה אי-נוחות ואנשים שלא מרוצים מהחיים שלהם וממה שקורה סביבם. מוזיקה אמורה להביע גם דברים כאלה אבל היא אמורה גם לסחוף אנשים חזרה למקום של הרמוניה ושלווה ושמחה ואהבה, ולא רק להביע את התסכולים שלהם. אבל מוזיקה היום יותר מביעה תסכול ושליליות, וזה מטריד אותי, כי אם אתה לא יכול לבוא למוזיקה בשביל הנוחות והשמחה שאתה צריך, לאן אתה הולך? וכמעט תמיד תמצא את זה במוזיקת גוספל. אבל היא לא פופולרית כמו פופ, אפילו לא קרובה לפופולריות של פופ או רית'ם אנד בלוז או אפילו דיסקו. אבל היא מה שאנחנו צריכים. היא כמו תרופה, אבל אנחנו לא רוצים לקחת את זה".
את מרגישה שהעבודה שלך עכשיו מדברת גם אל דור צעיר של מאזינים?
"אני חושבת שכן. אני חושבת שזה הצד החיובי שהם צריכים לשמוע, בקרוב אני אדע גם אם זה מה שהם רוצים לשמוע", היא מוסיפה בחיוך, "ואני חושבת שאני מבצעת את זה באופן שהם מסוגלים להקשיב לו, זה לא יהיה זר להם. אני לא חושבת שהם יסתכלו על זה כ'אוי, האשה הזקנה הזאת שוב שרה'. אני חושבת שהנושא שמדובר הוא צעיר ומקובל על הדור הצעיר. אז אנחנו עוד נראה".
בשנת 2015 הופעת בישראל, יש לך זכרונות מיוחדים מפה?
"אני זוכרת שפגשתי את שמעון פרס במרכז השלום ושרתי לכבודו תפילה בעברית. אני לא יודעת אם זאת תפילה אבל זה שיר בעברית, שלא היו לו הרבה מילים אז יכולתי לזכור אותן. הוא היה די מרוצה, כמדומני. בסך הכל הייתי בישראל ארבע פעמים ואני מאוד אוהבת את האוכל. הוא כל כך טעים".
איזה אוכל הכי אהבת?
"אני לא יודעת, אני רק זוכרת שהייתי מאוד שמחה בכל פעם שאכלנו משהו. הוא מאוד דומה לאוכל לבנוני".
באופן עקרוני שאלנו חלק לא קטן מהאוכל שלנו מהערבים.
"מבחינה היסטורית הם האחים שלכם, אז זה הגיוני".
איך תרצי שהסיפור שלך יסופר בעוד 50 שנה?
"אני ארצה שזה יהיה סיפור של אמונה ושל ניצחון באמצעות אמונה".
