פינק פנתרס - Fancy That

הדמות של פינק פנתרס, שם הבמה של ויקטוריה ווקר, מבלבלת מאוד: מחד היא שחקנית שח-מט ביישנית שסובלת מאובדן שמיעה, ומאידך מדובר במפיקה וכותבת שנונה וחדה שיצרה את אחד האלבומים הכייפים של השנה האחרונה. בחצי שעה בלבד, שנשמעת כמו שיר אחד ארוך, ווקר משלבת בקלילות בין כתיבה פופת יומיומית לסגנונות מורכבים יותר שמקורם במועדונים האפלים של הממלכה המאוחדת כמו ג׳אנגל, דראם אנד בייס וגאראג׳. הנוכחות הבימתית שלה קטנה, השירה שלה שקטה, אבל המיקסטייפ הזה נוטף סטייל בריטי והוא בעיקר לא נשמע כמו שום דבר אחר היום.
בחודש אוקטובר היא גם הוציאה אלבום רמיקסים בשם Fancy Some More? שבו אירחה שמות גדולים כמו קיילי מינוג, זארה לארסון והשוגבייבס וגם מפיקים נחשבים כמו קייטרנדה, The Dare וגרוב ארמדה. לא סתם היא מועמדות לפרס האלבום האלקטרוני הטוב ביותר בגראמי הקרוב, ובתקווה היא גם תזכה. שירה נאות

דייב – The Boy Who Played The Harp

שני האלבומים הראשונים והמבריקים של הראפר הבריטי דייב הפכו אותו להרבה יותר מעוד כוכב: כמו סטורמזי קצת לפניו ופיגורות כמו סקפטה ודיזי ראסקל לפניהם, דייב אמור "לייצג" – את הדור החדש של גברים בריטים שחורים, את השילוב בין בידור לביקורת חברתית ואת המעריצים שממש חייבים לדעת אם יש אישה חדשה בחייו. לכולם, במידה כזאת או אחרת, דייב מוציא אצבע משולשת באלבום השלישי והנהדר שלו, שבו הוא מתעקש קודם כל להיות דייב – ורק אחר כך כל השאר. טוב לכם? המוזיקה שלו תישמע לכם כאילו דוד המלך מנגן בנבל. לא טוב לכם? לכו חפשו. עינב שיף

סווייד – Antidepressants

הדבר האחרון שמאזין הרוק המזדקן מחפש הוא שההרכבים שהוא מאוד אהב פעם בתיכון ינסו להמציא את עצמם מחדש. הניסיון מלמד שבמרבית המקרים הרפתקה שכזו לא מסתיימת טוב, ושני הצדדים נפגעים ממנה. כך שלדידו, גם סווייד של 2025 צריכים להישמע בדיוק - או לפחות הכי קרוב שניתן – כמו החבורה המלהיבה שברט אנדרסון הוביל באלבום הבכורה המופתי של הלהקה מ-1993.
מי שהאזין לאלבומים שסווייד הוציאה בעשר השנים האחרונות, הצליח לקלוט שהחבורה הוותיקה הזו חזרה לכושר, ושבגדול היא רק הולכת ומשתפרת מאלבום לאלבום. Antidepressants, שהופיע לפני כשלושה חודשים, הוא החוליה הכי נוצצת וחזקה בשרשרת הזו. מהשיר הפותח Disintegrate, דרך Dancing with the Europeans עם הגיטרות הסוחפות של ריצ'ארד אוקס, עבור בשיר הנושא שקורץ לסמית'ס, משם למלודרמטיות של Somewhere Between an Atom and a Star ועד ל-Trance State המגיע לקראת הסוף, אנדרסון וחבריו מוכיחים שגם ב-2025 הסחורה הפוסט-פאנקית והגלאמית שלהם מוצעת למכירה, וכדאי להיכנס ולקנות ממנה. אמיר שוורץ

ליטל סימז - Lotus

מי שעוקב קצת אחרי הראפרית הבריטית ממוצא ניגרי יודע שתמיד שווה להטות אוזן למה שיש לה להגיד, וגם באלבומה השישי ההבטחה מגשימה את עצמה. ב-Lotus, שיוצא אחרי סכסוך מתוקשר ותביעת ענק של סימבי נגד המפיק אינפלו (חבר הקולקטיב המוזיקלי סאולט), היא מלהטטת בין היפ-הופ עצבני, רוק, ג'אז מהורהר ואר אנ' בי, מקלפת עוד שכבה מעצמה, פותחת כאבים משפחתיים ועולה רמה. כמו פרח הלוטוס בשם האלבום, סימז מראה איך אפשר לצמוח וללבלב גם מהמקומות הכי חשוכים וחסרי תקווה, ועל הדרך היא מוכיחה שהיא הייתה ונשארה אחת היוצרות הכי מעניינות בסביבה. עומר טסל

Smerz – Big City Life

האלבום השני של הצמד Smerz מבצע קפיצה גדולה, יומרנית ודי מוצלחת מהניסיוניות המעט מעצבנת של אלבום הבכורה (כל מה שיכולתם לדמיין מהמילים "אינדי-פופ סקנדינבי") לטריטוריה הרבה יותר נגישה אך עדיין מסקרנת ומקורית. שיר הפתיחה, שנושא את שם האלבום, אפילו מכיל אינטרפולציה ל-Big City Life, שהיה לכמה רגעים להיט בינלאומי (כולל בישראל) גדול (ובדיעבד גם היחיד) של הצמד מטאפיקס. השיר You Got Time And I Got Money הוא מקום טוב להתחיל בו, אבל האמת היא שהיצירה השלמה מלאת אווירה ויכולה להפוך בקלות לגרסה מוזיקלית, ארטיסטית וקצת יותר קפואה של "ברוד סיטי". עינב שיף

טרנסטייל

הרוקנ׳רול לא מת - הוא רק נפצע בפוגו בהופעה של טרנסטייל. כבר 15 שנה שהלהקה מבולטימור נותנת בראש, אבל האלבום Never Enough הפך אותם לסופר-סטארים. עם גיטרות מהירות, תופים אגרסיביים ושירת-צעקה של הסולן ברנדן ייטס, זה אלבום שנשמע כמו רוח נעורים אבל מצליח לשלב גם המנוני רוק איטיים ושקטים יותר. אם עוד לא עליתם על הרכבת זה בדיוק הזמן להצטרף - אין עוד להקה היום שיכולה להפוך סט אקוסטי בסדרת Tiny Desk האיקונית למופע רוק טהור, כולל השתוללות עם הקהל שנשא את ייטס על הכתפיים. האלבום הזה מעלה חיוך אמיתי, כזה שרק רוק יכול להעלות. ואומנם ללהקה אין שום קשר מובהק לישראל, אבל אי-אפשר שלא לצחוק מהדמיון המדהים בין סוף השיר Dreaming ללהיט "מי לא יבוא" של בניה ברבי. רק בזכות זה האלבום הזה הוא אלבום השנה בשבילי. שירה נאות

רוברט פלאנט - Saving Grace

בגיל 77, אחד מהקולות הכי גדולים בתולדות הרוק שחרר את אחד מאלבומיו הטובים ביותר. במהלך ההאזנה ל-Saving Grace, שזהו גם שם האלבום המדובר של רוברט פלאנט וגם שם הלהקה שמלווה אותו בנשים האחרונות, קל לזהות עד כמה הוא שלם עם המקום שבו הוא נמצא.
פלאנט וחבריו מגישים תמהיל המשלב פולק, בלוז ואמריקנה. פה ושם, כמו למשל ב-As I Roved Out וב-Soul of a Man (במקור של בליינד וילי ג'ונסון), הם גם מזכירים במעט את הרוח שנשבה בפרקים האקוסטיים של הזפלינים. שילוב הקולות בין פלאנט לזמרת סוזי דיאן, למשל בקאבר ל-It's a Beautiful Day Today של להקת מובי גרייפ מהסיקסטיז, ב-Ticket Taker או ב-Too Far from You, כבר מתקרב לשלמות.
לפלאנט היו אלבומים סוערים יותר בקריירה (נגיד Pictures at Eleven או The Principle of Moments מראשית האייטיז), אך הכוח של Saving Grace טמון בכך שעשרת שיריו (שכולם קאברים), מתנהלים בהילוך שני שמאפשר לנגנים מרחב פעולה, כמו למשל במפוחית שנכנסת ב-Higher Rock ומנהלת דו-שיח עם הגיטרה האקוסטית המתגברת ועם הקונטרבס שברקע. אמיר שוורץ

אוליביה דין - The Art of Loving

זה אולי לא מדויק להגיד ש"פספסתם" את אלבומה השני של אוליביה דין, שפרצה השנה בענק כששני להיטים ממנו לפחות (נכון לכתיבת שורות אלה) עוד נטחנים היטב ברחבי הרשת, אבל אם אהבתם את מה ששמעתם - שווה לכם לצלול קצת יותר עמוק לתוך יצירה שלמה של אמנית שמצאה את מקומה. ב-The Art of Loving, הזמרת בת ה-26 לא מתיימרת להודות שהיא מומחית לאהבה - אלא מתמסרת לחוויה הכוללת שבמסע, כמו בספר All About Love של בל הוקס, שהיה להשראה גדולה עבורה. זה אלבום שיחמם וינחם אתכם בעונה הקרה, ואם תשאלו אותי - השיא הרגשי נמצא בשירים Let Alone The One You Love, Lady, Lady ו-A Couple Minutes. תודו לי אחר כך. עומר טסל

קלי אוצ׳יס

מתחת לרדאר הישראלי ובלי להיטים משמעותיים, קלי אוצ׳יס הקולומביאנית-אמריקאית, הוציאה את אלבום הסול הטוב ביותר של השנה. באלבום Sincerely היא שכללה את היכולות שהפכו אותה לכוכבת כשפרצה עם הלהיט Telepatia ב-2020, ובפרט את הקלילות שבה היא מדלגת מאנגלית לספרדית באמצע שירים ולפעמים גם באמצע משפטים. אוצ׳יס מרשה לעצמה לבטא חלקים אחרים ממנה בכל שפה, והיא יוצרת טקסטים מורכבים שמחמיאים לקול הייחודי שלה. בעולם שהפך את סזה לכוכבת על אפשר לתהות איך לאוצ׳יס לא קרה אותו הדבר - כי לגמרי מגיע לה. שירה נאות

Snoca1ps – Snocaps

לא ברור איזה חומרים יש במים אותם שותים במשפחת קראטצ'פילד, אבל העובדה שהתאומות קייטי ואליסון הן שתיהן יוצרות אינדי מוערכות (קייטי קצת יותר מוכרת בזכות האלבומים הנפלאים של Waxahatchee, אליסון היא הסולנית של ההרכב Swearin') בהחלט מכה את הסטטיסטיקה. וכששתיהן מחליטות לחזור לשתף פעולה אחרי 14 שנה (מאז להקת PS Eliot), זה לא באמת מפתיע שהתוצאה היא אינדי-רוק חם, אינטליגנטי ונטול בולשיט, מחוזק בגיטרות של MJ Landerman הנהדר ושפע של שירים להיאחז בהם בימים טובים ורעים, לוהטים וקפואים. אכן, האחיות המוצלחות שלנו. עינב שיף

נוט פור רדיו - Melt

פרויקט הסולו של מריה זרדויה, סולנית להקת דה מריהס שחוותה פריצה משמעותית בשנה-שנתיים האחרונות, הוא לא אלבום גדול במהותו - אלא חוויה. הזמרת בעלת הקול הנוגה והמרחף המליצה להאזין לו בטבע ויש צדק בדבריה: בדומה לשירי הלהקה הרומנטיים להכאיב בעלי האיכות הקולנועית, גם האוסף המלנכולי הזה ישלח את המאזינים לחלום בהקיץ, לבהות בשקיעה או חלילה - יגרום לשבורי הלב שביניהם לסמס לאהובים מן העבר. ראו הוזהרתם. עומר טסל

סוזן וגה - Flying with Angels

במהלך ההאזנות הראשונות ל-Flying with Angels, האלבום שסוזן וגה הוציאה השנה, התחדדה אצלי ההבנה עד כמה התגעגעתי לזמרת שמאוד אהבתי פעם ומאז קצת שכחתי מקיומה. וגה נשארה בדיוק אותה כותבת נהדרת ועם אותו קול רך ועמוק, כך שהעובדה שהוא הגיע לאחר שתיקה שנמשכה כעשור, בעיקר העלתה את השאלה מה היא עשתה עד עכשיו.
רבים מעשרת שירי האלבום מזכירים את השיאים שווגה הציגה במחצית השנייה של האייטיז ובראשית הניינטיז, כמו למשל Speakers' Corner הפותח, על הפינה בהייד פארק בלונדון שבה אנשים נעמדים כדי לומר את שעל ליבם. שיר הנושא המגיע אחריו הוא רגע יפה נוסף, ובהמשך מגיעה יציאה בדמות Chambermaid ששואב את הלחן והעיבוד שלו מ-I Want You של בוב דילן. ב-Lucinda זוכים למשב רוח של רוק דרכים דרומי, ו-Galway החותם, מציע גווני פולק ומלודיה פשוטה וכובשת. מראשית דרכה וגה נשמעה כזמרת מקורית הפועלת קצת מחוץ - או לפחות במקביל – לרוח התקופה. 40 שנה אחרי אלבום הבכורה שלה, כיף לגלות שהיא נותרה כזו. אמיר שוורץ

היילי וויליאמס - Ego Death at a Bachelorette Party

להקת פראמור נמצאת עכשיו בטריטוריה לא מוכרת עבורם: בסוף 2023, אחרי 20 שנה, נגמר החוזה שלה עם חברת התקליטים אטלנטיק, וכעת חברי הלהקה במה שהם מגדירים כ״פרק חדש לגמרי״ אחרי שישה אלבומים שהפכו אותם לסמל בינלאומי. בשנה שעברה הם חיממו את טיילור סוויפט בסיבוב ההופעות המגה-מצליח The Eras Tour, אך השנה הסולנית וויליאמס בחרה לפסוע לבד ולהוציא אלבום סולו שלישי בשם Ego Death at a Bachelorette Party - שילוב מדהים בין רוך וחספוס, שירים קליטים ורצועות יותר מורכבות מוזיקלית, ותצוגת השירה המרשימה ביותר מוויליאמס עד כה. או ככה לפחות אני זוכרת את האלבום הזה נכון לפעם האחרונה ששמעתי אותו.
וויליאמס ופאראמור הצטרפו לתנועה ההולכת וגדלה No Music for Genocide בחודש ספטמבר, וחסמו את כל המוזיקה שלהם להאזנה בישראל. יחד עם המוני חובבי מוזיקה בארץ נשארתי לתמוה מה אמורים לעשות כשמאבדים נגישות למוזיקה שמילאה את היומיום שלי. השירים מהאלבום של וויליאמס לפעמים מתנגנים בראש שלי, כמו כאבי פנטום, תזכורת שב-2025 הישראליות שלי נתפסת ככתם שהופך כל אישי לפוליטי. שירה נאות