בתקופה שבה סלוגנים בסגנון "יחד ננצח" מטיפים לאחדות בטון כמעט מאיים, יש לחלקנו את כל הסיבות הטובות לחשוש מאחדות מאולצת ולהגן בגופנו על שאריות העצמי שהצלחנו לשמר. בעקבות צירוף מקרים מפתיע זאת גם התמה המרכזית בסדרה החדשה של וינס גיליגאן ("שובר שורות", סמוך על סול") - "מתוך רבים אחד" (Pluribus).
"מתוך רבים אחד" - טריילר
(באדיבות אפל TV פלוס)
אחרי שגרם לנו לחבב סוחרי סמים ולחמול על עו"ד מושחתים, לגיליגאן נמאס "לכתוב על אנשים רעים", ועכשיו הוא חוזר לז'אנר שאיתו פתח את הקריירה ב"תיקים באפלה". במרכז העלילה שלו כעת עומדת סתם אישה טובה אך פגומה (בסטנדרטים של גיליגאן, כן?), כלומר כזאת שמחזיקה אלכוהול, ציניות ומספיק עצבים בשביל כור גרעיני קטן. "מתוך רבים אחד" היא הבייבי החדש שלו שעלה השבוע באפל TV פלוס, ובמסגרתה גיליגאן מבקש מאיתנו להרהר בסיטואציה בה באורח פלא כל האנשים בעולם מסתדרים אחד עם השני.
הבחורה הטובה שלו היא קרול סטרוקה (ריי סיהורן), מחברת של רומנים רומנטיים מצליחים שמתעבת את העבודה שלה, את הספרים שלה (Mindless Crap זאת ההגדרה המדויקת שלה), את הקוראות שלה ואולי גם את עצמה. יום אחד היא חוזרת, רטנונית כהרגלה, מסיבוב חתימות על הספר החדש שלה, יחד עם המנהלת האישית ובת הזוג שלה הלן, וברגע אחד העולם כולו משתנה: וירוס שקודד איפה שהוא בחלל מתחיל להתפזר בקרב בני האדם - והכי גרוע, מחבר את תודעת האנושות לרשת אחת של אושר נצחי ושאיפה לטוב. עכשיו כולם אדיבים זה לזה, מחייכים ובעיקר מחוברים אחד לשני, חוץ מקרול, שאיכשהו לא נדבקת.
ככה, האישה הכי חמוצה באלבורקקי נשארת לבד בעולם שבו כולם חמודים ובטוחים שהם בגן עדן וכל הזמן רוצים לעזור לה. מצד אחד מדע בדיוני, מצד שני עוד יום בטוויטר. בשני הפרקים הראשונים היא מגלה שהיא לא היחידה - יש עוד 12 אנשים כמוה. היא פוגשת כמה מהם רק בשביל לגלות שאף אחד מהם לא מרגיש כמוה לגבי הסכנה שבאחדות הכפויה, חלקם אפילו די נהנים.
אם זאת נשמעת הפקה יקרה - זה בגלל שהיא אכן כזאת. כל פרק עלה לאפל 15 מיליון דולר, סכום שמניח את "פלוריבוס" באותו מדף תקציבי עם "משחקי הכס", ואיש לא קימץ בבניית העולם החדש, כולל הקפדה על הכוריאוגרפיה הפעוטה ביותר. הדמות הראשית נכתבה במקור כגבר, אבל גיליגאן, שכבר עבד עם סיהורן ב"סמוך על סול", רצה אותה שוב ושינה עבורה את הדמות הראשית.
ההחלטה שלו התבררה כנכונה: סיהורן - בתפקידה כדמות הכמעט יחידה בסדרה, שאמורה לשאת על גבה את הרוב המכריע של העלילה - לא מאבדת את החדות שלה לרגע ומחזיקה את הקומדיה כמו את הטרגדיה באותה אמינות וכריזמה. כדי שהצופה יוכל להכיל את הפיזור העצום של התודעה האנושית שחוברה לה יחדיו הוצמדה לקרול מלווה (שעוצבה על פי אחת הדמויות המרכזיות בספרים שלה), זושיה, בגילומה של קרולינה וידרה, והיחסים ביניהן, הגם שאינם שווים, מהווים את הליבה הרגשית של הסדרה.
הקונספט של גיליגאן מרתק, מה שמאפשר לו להזדחל בקצב האיטי והאהוב עליו מבלי לאבד את הצופה. כל מי שאי פעם אמרו לו את המשפט "מה קרה, תחייך קצת", יזדהה עם הזעף הקיומי של קרול ועם התחושה שלה שבמין האנושי יש מקום ולגיטימציה גם לאנשים כמוה. הקונטרסט הזה, שמהווה לא פעם שלוחה מוקצנת של החיים האמיתיים שלנו, מטעין במשמעות גם את הפעולות הכי טריוויאליות של קרול הבודדה בים של אושר כפוי.
הסיטואציה הזאת יכולה להתפרש אל שלל ז'אנרים, החל מקומדיה שחורה וסאטירית ועד למתח ודרמה רגשית. על כן, "פלוריבוס" אכן לוקה בפומו ז'אנרים מסוים, כשהוא מפחד להתחייב לז'אנר אחד. הוא רציני לחלוטין ברגעים הדרמטיים, ציני ככל שזה נוגע לקומדיה ולא חוסך גם ברגעי ייאוש דיסוטופיים. הדילוגים האלה מתעתעים, בעיקר בפרקים הראשונים, כשנדמה שהסדרה לא מסוגלת להחליט מה היא והמוח לא מצליח להתכייל על הז'אנר הנכון. אבל למרות זאת, בזכות הרעיון המקורי והביצוע המרהיב, "פלוריבוס" לא מתסכלת או משעממת, והיא שליחה מושלמת כמעט לרעיון ("הקול בראש" מאץ'?) שזעם, כאב ובדידות הם לא באג, הם פיצ'ר, ושאינדיבידואליות היא מילה גסה.
