אלון אבוטבול, שהלך הבוקר (שלישי) לעולמו במפתיע, היה אחד השחקנים הכריזמטיים והמוכשרים שידעה מדינת ישראל. אבל למרות שמלאו לו רק 60, והיה נדמה שקריירה ארוכה עוד לפניו - הוא תמיד ידע להסתכל על השנים שדוהרות קדימה בעין מחויכת, גם על הזקנה המתקרבת. "אני חושב שאני בכלל מתיילד", אמר לפני כמה חודשים לסמדר שילוני בריאיון ל-ynet.
"זה טבעי, בסוף אתה נהיה קשיש שצריך לעזור לו בכל דבר. אני בדרך, אז יש לי יותר זמן לעצמי, אבל באופן כללי זה כמו שאתה מטפס על איזה הר, מסתכל למטה ורואה את כל הדברים שכבר עברת. ואז אתה אומר: 'יש לי עוד קצת', אבל הקצת הזה משמעותי יותר יחסית לזמן שכבר עברת, כי הזמן מתקצר. אתה קרוב יותר לפסגה. ואחרי הפסגה יגיע הזמן ליפול למטה".
בשנים האחרונות נפרד אבוטבול מזוגתו ואם ילדיו, שיר ביליה, והרחיב את העשייה האמנותית שלו גם לציור ולמוזיקה. אלבום ראשון שלו, בשם Family Business, שבהקלטתו לקחה חלק בתו, אליה, יצא ביולי 2023 - אבל סיבוב ההופעות שלו נקטע באופן מצער על ידי אירועי 7 באוקטובר. מה אתה עושה עם החופש שקיבלת? נשאל. "את אותם הדברים שעשיתי קודם", השיב. "אני עושה הרבה מוזיקה, שזאת הפתעה מאוד כיפית בחיי, מאוד משמחת. אני עדיין מצייר ומקבל פניות להציג בכל מיני מקומות, ואני משחק. את המוזיקה אני עושה יותר ברצינות".
עבור אלון אבוטבול המוזיקה הייתה עולם מלא קסם והפתעות. "במשחק יש משהו שלכאורה אתה תלוי בו באחרים", אמר באותו ריאיון. "במוזיקה לא. במשחק השתמשתי בזה. אם רצו שאני אשחק מרפסת – אני אשחק. רוצים דגל – אני אהיה דגל. אני כאילו יכול להיות הכול, אבל פה לא. פה יש רק אלון אחד. חבר אמר לי, 'יש לך קול שהעולם צריך לשמוע, אז תן אותו'. והבנתי על מה הוא מדבר, לא ברמה של אגו, אלא שככה צריך לעשות. תן אותו ותתגבר על כל המבוכות שלך.
"אני מפלרטט עם מוזיקה כבר הרבה שנים, אבל כשאתה נכנס לזה אתה רואה פלטה, לא עומק. זה הפחיד אותי בהמון רמות, אבל אז אמרתי שאם זה מפחיד אותי, אני עושה. אתה עושה את מה שמפחיד. לקח לי עשר שנים מאז שאחי נפטר עד שהתקרבתי לשם, ובעצם באיזשהו מקום אני ממשיך את הדבר שלו, אבל עם שלי. לא הייתי עושה את זה אם הוא היה בחיים. הוא זה שהביא לי את המוזיקה בילדות, הוא חזר מסיני עם בוב דילן בשנות ה-70. כשאתה ממש ממש ממש עצוב, ממש אבל, ואתה לא רואה כלום מנחם", הוסיף, "אתה יכול לכתוב את השירים הכי יפים שאי פעם כתבת. חוויה משוגעת.
לא רק על ההתבגרות הסתכל אלון בעיניים אמיצות, פעורות לרווחה, גם על ילדותו ועל האב האלים. שנים רבות אחרי הוא לא שכח איך לילה אחד, כשהיה בן שש לערך, יצא מחדרו כי וראה את אחיו הבכור אברהם ספוג מכות קשות מאביו, ולא בפעם הראשונה. "קפאתי במקום מבוהל ומבועת", סיפר לי באחת השיחות שלנו. "זאת הייתה הילדות שלנו, מלאת פחד ואימה", אמר אז אברהם. "שנאתי את הילדות הזאת".
רק כעבור שנים אזרה אמו אומץ ועברה לגור בתל אביב, כדי לעזור לבנה שהתקבל ללימודים בתלמה ילין. "כשטיפלתי באחי, ידעתי שכל חיי הכשירו אותי לרגע הזה, זה היה חזק מאוד", סיפר על הפרידה מאחיו שנפטר מסרטן בריאיון לאמיר בוגן ב-ynet ב-2014. "זה מרכז חיי בשנה וחצי האחרונות. זה מצב חדש, ונשבר לי העולם. אני וואחד מבולבל. באמת. אני אוסף את עצמי ואת הערכים שלי, ומגדיר מחדש את העולם. ראיתי את המוות, ואני שואל את עצמי מה אני עושה עם הזמן שלי. זו סמטוחה. הרגשתי שהעד של חיי הלך. אז אולי אני בעצם לא קיים".
"תמיד יש לי רגעים של פחד ש'נגמרת לי הקריירה'"
כמה שנים אחרי שאבוטבול סיים את לימודיו הוא הפך לאחד מכוכבי הקולנוע הגדולים והמהפנטים שידענו. מאז ועד היום שיחק בעשרות סרטים, הצגות וסדרות טלוויזיה, עד שהעתיק את מגורי משפחתו ללוס אנג'לס ונחל גם בה הצלחה גדולה.
לצד הקריירה הענפה שלו בקולנוע שיחק אבוטבול גם בתיאטראות השונים, בין השאר במחזות "המלט", "קוויאר ועדשים", "סוניה מושקט", "אחים בדם", "קרוב יותר", "מחילה", "המלך ליר", "אנדורה", "יאיר", "הצב צבי" ו"התינוק של בן שטרית". אחד משיאי הצלחתו היה כשכבש את לונדון ב-2022 במחזמר "ביקור התזמורת", בבימויו של מייקל לונגהרסט, לצד מירי מסיקה - הפקה עליה היה מועמד לפרס אוליביה היוקרתי.
שנים שאבוטבול חי את הוליווד מהצד של כריסטופר נולאן ודיוויד לינץ', הבמאים הגאונים שאיתם עבד, או ג'רארד באטלר ורוזמונד פייק שאיתם חלק סטים - כששיחק בהפקות כמו "טווין פיקס" או "עלייתו של האביר האפל". בשנים האלה אבוטבול לא רק שזכה למעמד של איש עובד מאוד בעיר הסרטים, אלא שידרג את הקריירה גם בישראל ולא פעם קפץ לתפקידים משמעותיים בסדרות ובסרטים בארץ.
"פתאום מתקשרת הסוכנת ואומרת, 'רוצים לפגוש אותך אנשים של דיוויד לינץ'. לא יודעת אם זה טוב'", סיפר בכתבה לרז שכניק במוסף "7 לילות" על האודישן ל"טווין פיקס". "אמרתי שבטח, מה נסגר איתך, תני לי לדבר איתו. הגעתי, פגשתי מלהקת בת 80 אולי, חברה טובה של לינץ', ואיתה יש עוזרת שנשואה לישראלי. שתיהן אמרו שהן עפות על העבודה שלי והתחלנו לדבר.
"ידעתי שאין אודישן עם טקסט, רק שמצלמים אותך מפטפט, ותוך כדי אני מרגיש שאני מדבר איתו כי אני יודע שהוא יראה את הווידיאו. ואז פתאום המלהקת אומרת לי, 'בוא נהיה בשקט רגע, דיוויד אוהב לראות את הבן-אדם בשקט'. וגם המיקום עצמו, של השיחה, היה לקוח מסרט שלו. מעין מחסן גדול באזור תעשייתי, שערים ענקיים, חדר קטן, שני כיסאות. כזה. ואחרי זה לא יכולתי לדבר עם אף אחד כי חתמתי על הסכם סודיות. היה קשה לא לשתף. ואז מתקשרים ואומרים שרוצים אותי ונורא התלהבתי והסוכנת שלי אמרה, 'אבל אולי זה תפקיד קטן בשבילך'. אמרתי, מה זה משנה, זה לינץ'. הרגשתי שזו מתנה אדירה. הוא איש עדין מאוד ואחרי אחת הסצנות מחא לי כפיים ליד כל העולם ולהקתו, והביא את כולם למחוא לי גם כפיים. לא ידעתי איך להגיב. זה בילבל אותי. זה לא קורה בדרך כלל".
6 צפייה בגלריה
אלון אבוטבול ב"עלייתו של האביר האפל"
(צילום מסך, אולפני לג'נדרי, Syncopy Films עריכת הנתון בוויקינתוני)
למרות התפקיד הקטן, אבוטבול יצא מוקסם. "הייתי מוכן לשלם כדי להשתתף", אמר. "אני רק צריך להיות מספיק צנוע כדי להגיד תודה יפה וכנה. באמת התרגשתי נורא, טעיתי בטקסט שלא היה לי מרוב התרגשות".
עוד נשאל על הלעג שבו התייחסו לשחקנים ישראלים שנסעו לשחק הוליווד. "אני לא חושב שהיה לעג כזה כלפיי, אבל בטח שפחדתי ללכת לשם", אמר. "הגעתי הנה עם ארבעה ילדים קטנים והרבה אי-ודאות וחששות. אחרי הרבה שנים אני עדיין בעיר, אנחנו נכנסים לעונה חמישית של 'שלג צח' והיא מאוד מצליחה, 'היט שואו', כמו שהם אומרים. יש לזה משמעות. אני הולך ומזהים אותי ברחוב, בזכות הסדרה".
מתי הבנת שהמקום שלך בטוח בלוס-אנג'לס? נשאל. "זה היה הדרגתי", אמר. "תמיד יש לי רגעים של 'נגמרת לי הקריירה', כשאני אחרי פרויקט, וברגע שמשהו מושג אצלי ישר אני מרגיש שהוא כבר עבר. אבל הרגע שבו הסוכנים שלי צלצלו להגיד שקנו את 'שלג צח' לסינדיקציה לעונה רביעית-חמישית, זה כבר היה סיפור אחר. תראה, אחרי שנה בלוס-אנג'לס כבר עשיתי את 'באטמן' של נולאן אבל זה לא עשה אותי בטוח במקום שלי פה. זה כן נתן לי הכרה. תחשוב שזה היה העידן שלפני גל גדות ולפני שירה האס, לפני 'פאודה'.
"הפחד שלי לא קשור למציאות", הוסיף. "אני תמיד בפחדים של מה יהיה עם העבודה הבאה ומה יהיה עם הילדים ומה יהיה עם המאמץ. שום דבר לא מרגיש לי בטוח למרות שרציונלית אני יודע שיש לי הרבה אפשרויות. ככה אני בוחר לראות את זה. למזלי, ארצות הברית הרשתה לי, אחרי הרבה שנים של ריצה, להרגיש בפעם הראשונה את התחושה הזאת שאני לא חייב לרוץ, הכול בסדר".
מה היה הכי קשה בהתחלה? נשאל באותו ריאיון. "הבדידות", ענה מיד, "כי זה לא כמו בארץ, כשאתה מוקף בחברים ובאנשים. הייתי עם הילדים והמשפחה אבל אתה לא רואה אותם כל הזמן. הגעתי עם הילדים כשהם היו קטנים, היום הם 16 וחצי, 18 וחצי, 21 ו-23. זה עולם אחר. אתה צריך לבנות מחדש את היום־יום שלך כי אתה תלוש מהמקום שלך. אז אתה נושך שפתיים וממשיך במסע. לאט-לאט התחלתי להרגיש בנוח באל-איי ואני ממש יכול להגיד שאני נהנה לגור בעיר הזאת".
"אחרי 7 באוקטובר לא יכולת להופיע ולשיר ולשמח אנשים"
שלושה חודשים לתוך הקורונה, אלון אבוטבול נכנס לאוטו שלו בלוס-אנג'לס ונסע. "זרקתי פנימה תיק, גיטרה, צבעים לצייר וזהו", אמר בריאיון ל-"7 לילות". "אמרתי שאסע להר שסטה בצפון קליפורניה ואחר כך פשוט התחשק לי להמשיך לנסוע".
זה הפך למסע של שלושה חודשים בקרוון. "עצרתי ביערות, בנחלים, ישנתי הרבה בשטח, ראיתי טבע, פארקים. התחלתי בקליפורניה, משם חתכתי לאיידהו, ואז ויומינג, דרום-דקוטה, קולורדו, שם הייתי כמה שבועות אצל חברים, חוויה מדהימה של ישראליות, ואז בחזרה.
"כמה ימים אחר כך הצטרף הבן הגדול מיכאל, ויותר מאוחר כולם. יצא שבטיול הזה הייתי גם לבד וגם עם המשפחה, שבאה וחזרה. אני זוכר שהיה רגע שאמרתי למיכאל, 'אני כל כך ביקורתי כלפי האמריקאים, בוא נשנה את הגישה, מה נהיה'. מאותו רגע פגשנו כל כך הרבה אנשים בדרכים, עם שלם של נוודים".
אבוטבול היה גם מעורב חברתית ופוליטית. בבחירות 2006 התמודד מטעם מפלגת העבודה לכנסת במקום ה-36 ברשימת. הוא כתב גם לא מעט טקסטים פוליטיים וחברתיים באתרים השונים וכתב את "תגנוב", שיר שיצא נגד השחיתות בחברה ובשלטון בישראל: "תגנוב כמה שאתה רק יכול/ תגנוב פה אין משטרה/ בלי להסס בלי לשאול אל תתבלבל/ תגנוב כאן כולם גונבים".
7 באוקטובר הותיר אותו המום. "הייתי בארץ והרגשתי את זה בכל הגוף ובכל הנשמה, כמו כולם", אמר. "קיבלתי המון טלפונים שלא רציתי לענות עליהם אפילו. 'אתה בסדר?'. עזוב אותי, לא רוצה לדבר עכשיו. הרגשתי את זה ברמה האישית שלי, לא כל כך במקצועי. ברור שהיו בשנים האחרונות דברים שעצרו תנופה כמו הקורונה והשביתות, אבל אחרי 7 באוקטובר לא יכולת להופיע ולשיר ולשמח אנשים. וזה עדיין ככה, כל פעם שאני קצת שמח יש מעצור. ואולי מאז לא באמת ממש-ממש שמחתי. זה צל גדול, ואני לא רוצה כל הזמן להיות מושפע מזה, זה לא בריא. השמש לא שואלת אותי אם לזרוח או לא, אבל זה בא בדברים הקטנים. נניח אם אין לך סתם מצב רוח ואתה אומר לעצמך: 'איך אתה מעז? יש אנשים במצב יותר גרוע'".
