פטי סמית' המתינה קצת זמן עד לצאת אלבום הבכורה שלה, כשהייתה כמעט בת 29. אולי בגלל זה היא לא רצתה לחכות עד שתוכל להטביע חותם עמוק בהיסטוריה של הרוק, וכבר בשורה הראשונה של Gloria, שפותח את האלבום Horses, היא אומרת משפט שאפשר להדפיס על חולצה, לקעקע על הגב או לחצוב על מצבה: "ישו מת למען החטאים של מישהו, אבל לא שלי". כשהיא משוררת את המילים הללו – לא ממש שרה וגם לא ממש מדברת – רק פסנתר נשמע ברקע. רק כשסמית' מבהירה ש"החטאים שלי, שלי, הם שייכים לי", נכנס ריף זועם של גיטרה חשמלית, כדי שאף אחד לא יתבלבל מי פה המושיעה.
פטי סמית׳ מבצעת את Free Money ואת Because The Night בהופעה בלונדון
(צילום: עינב שיף)
50 שנה אחרי ש-Horses זעזע את סצנת הארט-Pאנק של ניו-יורק באמצע שנות ה-70 ואחריו את סצנת הרוק כולה, החטאים של פטי סמית' עדיין מהפנטים כמו פעם. בערב סתווי של אוקטובר היא עולה לבמה של ה-Palladium בלונדון עם הלוק הקלאסי של אחד האנשים הכי קוליים על הפלנטה, ומתחילה עם "ישו מת" באותה נימה שמודיעה חגיגית שכולם והכל על הזין שלה. היא ממשיכה את החלק המדובר והמקורי של השיר עד לאקסטזה של החלק שהוא בעצם קאבר והשיא שלו הוא הצעקות "ג-ל-ו-ר-י-ה".
המעבר הזה, בין ספוקן-וורד אנין לחבטות פראיות ושירה המונית הוא סמל החדשנות של Horses ואחת מהסיבות לחגוג את כולו בהופעה הזאת. כמו בוב דילן ולו ריד בעשור לפני כן, סמית' היא גם ארון הספרים וגם מדף התקליטים, משוררת שנהנית להיות בלתי-מובנת לעיתים - אך נגישה לחוויית השחרור והגילוי שמגיעה בזכות מוזיקה פשוטה ואפקטיבית. לא במקרה היא מצאה שפה משותפת – בערך, זה לא היה קל – עם ג'ון קייל מהוולווט אנדרגאונד, השותף של לו ריד לבריאת החזון של אחת הלהקות המשפיעות בהיסטוריה, ובוודאי זאת שפרסה גשר בין הספרות הגבוהה לביבים של הדיסטורשן.
סמית' יצרה את Horses באותה סצנה ניו-יורקית שורצת עכברושים (רגילים ואנושיים), אבל הייתה יוצאת-דופן ופורצת-דרך בכמה מובנים: היא הייתה אישה בסביבה שלקרוא לה "גברית" יהיה כמו לתאר את מנהטן כ"עיר גדולה"; והיא לא הייתה "זמרת" ואפילו לא "סינגר-סונגרייטר", אלא כוח טבע יצירתי, שראתה בעצמה ממשיכת דרכם לא רק של בוב דילן ולו ריד אלא של משוררי דקדנס צרפתיים כמו ארתור רמבו ופול ורלן. במובן הזה, גם זמן הבישול שקדם ל-Horses היה פרנקופילי: ארוך, עמוק, יסודי - ובכל זאת מלא חיים ותשוקה.
האנרגיה הזאת מתפרצת באחד מרגעי השיא של האלבום, ושל המופע: סמית' מבצעת את Free Money, המנון של חולמים עם חורים בגרביים. "אמא שלי תמיד חלמה לזכות בלוטו", סיפרה סמית' בראיון עבר, "והיא אף פעם לא קנתה כרטיס!". עכשיו הבת שלה שרה על פנטזיה שבה "נפדה את הפנינים מהים, נפדה אותם ונקנה את כל מה שאת צריכה". ואז, באמצע אחת הערים היקרות בעולם ובאזור שבו נדל"ן שווה לפחות כמו נפט, יוצאת הצעקה: "כסף חינם! כסף חינם! כסף חינם!", למרות שכבר יותר מ-50 שנה ברור שאין כזה דבר.
כיאה לאלבום מופת וחתיכת הצהרה לתחילת הדרך, Horses הכתיב את הטון בקריירה של סמית' אך הוא לא חנק אותה. בחלק השני של המופע, שנפתח במחווה חיננית אך לא ממש נדרשת של הלהקה להרכב הנפלא טלוויז'ן, שפעל גב-אל-גב עם סמית' בתור הזהב (והג'יפה) של מועדון ה-CBGB, סמית' מבצעת כמה מהשירים הבולטים מהזמנים לאחר מכן. אחד מהם, באופן מאוד לא מפתיע, היה Peacable Kingdom, שנכתב ב-2003 בעקבות מותה של פעילת השלום רייצ'ל קורי - שנמחצה למוות על ידי בולדוזר צה"לי ברצועת עזה. "כאמא מצאתי את עצמי מתאבלת עבור ההורים שלה", כתבה סמית' בניוזלטר שלה לפני יותר משנתיים. הפעם סמית' מקדישה אותו לעם הפלסטיני.
אחר כך היא מספרת מה קדם לאחד השירים הבודדים ברפרטואר שלה שנחשב ללהיט, Because The Night, שהתחיל במוח של ברוס ספרינגסטין שנתקע איתו חודשים עד שמפיק העל ג'ימי אייווין ביקש מסמית' להפעיל את מגע הקסם שלה. סמית' מאוד לא אהבה לעבוד עם חומרים של אחרים, אבל שמעה את המנגינה מלאת הנפח והליבידו של ספרינגסטין והאי-סטריט בנד וסיננה לעצמה: "הלהיטים הארורים האלה".
פטי סמית׳ מבצעת אתPeople Have the Power בלונדון
(צילום: עינב שיף)
ערב אחד, בעודה ממתינה לשיחת טלפון מבן זוגה המיתולוגי, הגיטריסט פרד "סוניק" סמית', היא ביקשה להעביר את הזמן וניגשה לחומר שהמתין אצלה. היא מספרת שהשורה "כשאני לבד יש לי ספקות/אהבה היא צלצול/הטלפון" נכתבה, ובכן, כשסמית' ישבה בסוף הסבנטיז וחיכתה ליד השפורפרת. "בסוף הוא התקשר", היא מרגיעה.
זה נגמר, כמו תמיד, ב-People Have The Power, שהוא קצת ה-Imagine של הפאנקיסטים: פרץ נאיביות שקשה להתקיים בלעדיו, קריאת-כיוון מוסרית בעולם שפועל בכל דרך אפשרית לפני שיבחר במוסר. ובכל זאת, עבור מעטים בקהל הקריאה הזאת מגיעה ביום שלפני שובם של 20 חטופים, חלקם בסך הכל יצאו לרקוד בפסטיבל. מאז חזרתם, רובם מדגישים את העוצמה והעידוד ששאבו מההפגנות למענם בכל מקום ובכל פינה. כבר 50 שנה פטי סמית' צודקת, ובלילה הזה יותר מתמיד.
