לפני כמה ימים יצא לי לצפות ב"זהב שחור" בכאן. באחד הקטעים היה ריאיון עם חברי שבק ס', ומוקי, אם אני לא טועה, דיבר על ישראל של הניינטיז: פיגועים, אינתיפאדה, דיכאון - ועל איך ההיפ-הופ היה דווקא הבריחה מכל זה. החיים בצל המצב, ולמרות המצב. בשבוע שעבר הגעתי לאירוע VERSE במסגרת פסטיבל ישראל, וזה קצת הרגיש כאילו איבדנו את הזכות לברוח. השאלה שהציפה אותי לאורך האירוע - שהיה יפהפה ומופק לעילא, כמו שרק פסטיבל ישראל יודע לעשות - הייתה: האם אי פעם נוכל ליהנות פה שוב מתרבות "סתם"? תרבות שלא מרחף מעליה שכול תמידי?
המופע הפותח היה של חבורת אמנים צעירה ומוכשרת מפרויקט משותף של עמותת ענר שפירא, האקדמיה למוזיקה ולמחול ועמותת רואים רחוק. שפירא ז"ל, שנרצח ב-7 באוקטובר אחרי שהדף שוב ושוב רימונים שהושלכו למיגונית המוות, היה ראפר - ומוכשר לאללה. משפחתו אף הוציאה ב-2024 את אלבום הבכורה שלו, "מבוא לענרכיזם", ובאירוע, שנערך בשיתוף העמותה, הושק סינגל חדש ויפה שלו בהשתתפות אסתר רדא.
האמנים הצעירים והנרגשים של הפרויקט נתנו על הבמה ורסים כנים וכואבים. "כשתגדל כבר לא יהיה צבא; קשה להיות אופטימי כשאתה עומד מול מצבה", שר אחד מהם, שאיבד את אחיו במלחמה. ניטשה אמר שהאמנות מצילה אותנו מהאמת; בישראל של 2026 היא בעיקר מכריחה אותך להסתכל בה בעיניים פקוחות לרווחה, ולא מרשה אפילו למצמץ.
ואז הגיע היפ-הופ תלפיות. בחמישי בערב מאות אנשים עשו את דרכם לאזור התעשייה - משימה לא פשוטה, אגב - לערב שאלוהים יעזור לי, היה פשוט כיף. אלא שגם שום דבר בו לא היה פשוט: זו הייתה הפקה ענקית, מהוקצעת ויפהפייה, שהפגישה כמה מהאמנים הבולטים בסצנת ההיפ-הופ העכשווית בערב שהנקודה היחידה שאפשר לזקוף לרעתו היא שהוא היה קצר מדי.
המפיק האגדי תמיר מוסקט רקח יחד עם תזמורת הרחוב הירושלמית אירוע של שיתופי פעולה מופרעים עם עיבודים מרתקים של עמרי בר. ראשונה עלתה לבמה עדן דרסו, בשמלה לבנה מהפנטת וכובע שחור גדול, ונראתה כמו מיליון דולר. ב"פוטנציאל + זה זה" התזמורת העניקה לה עוצמה ודרמה שהפכו אותה לדיווה על הבמה, במובן הכי טוב של המילה.
הערב התחיל גבוה בטירוף ומשם רק הגביר. אקו שרפה את הבמה, Tapash ריסק - והתגלה גם כווקליסט לא רע בכלל - וג'ימבו ג'יי הזכיר לנו בכל זאת איפה אנחנו עם "במקום בו אני גר" ו"100" שהיה חזק בטירוף. אבל דווקא "אקסית מיתולוגית", שכאילו נועד מראש לביצוע עם תזמורת, הוא הביצוע שנחרט בזיכרון. על הבמה, ג'ימבו ג'יי אמר שהוא לא אוהב להשתמש סתם במילה "חגיגי", אבל במקרה הזה אין באמת מילה מתאימה יותר: זו הייתה חגיגה של היפ-הופ. כל אמן נתן שואו, אבל מעל לכולם זרחה התזמורת.
מבצע את "אקסית מיתולוגית" בפסטיבל ישראל
(צילום: יעל אילן )
אני לרוב לא מרבה לצלם בהופעות. מנסה להיות נוכחת ברגע. הפעם לא הייתי מסוגלת לשאת את המחשבה שאחרי שהערב הזה ייגמר, לא תהיה לי דרך לשמוע שוב את הביצועים האלה, ומצאתי את עצמי מסריטה כמעט הכול, רק כי לא רציתי שזה ייעלם. וכן, העיבודים היו דרמטיים - מאוד. מאוד. מאוד. אבל ככה עיבודי תזמורת צריכים להיות. לא מביאים תזמורת קומפלט, עם כלי קשת ונשיפה, כדי ללכת על בטוח. איך אומרים? גו ביג אור גו הום.
אחד משיאי הערב - אם כי קשה לדבר על שיאים בערב שנע כמעט כולו מפסגה לפסגה - הגיע עם טדי נגוסה, שהיה לבוש ממש חם מדי לאירוע, אפילו בירושלים היחסית קרירה. קודם כל, העיבוד של התזמורת ל"בבידוד", שכמעט הזכיר נעימות ג'יימס בונד של פעם, סטייל "גולדפינגר", היה מרהיב. בהמשך, בלהיט נוסף של נגוסה, "זה בדם שלי", עלה לבמה תומר יוסף והשיר הפך למאש-אפ מוצלח ביותר עם Part of the Glory של בלקן ביט בוקס.
משם עלו לבמה כל חברי בלקן ביט בוקס, עם שירים שהופתעתי לגלות עד כמה הם כבר מרגישים נוסטלגיים. היה נדמה שפה פונים לחלק המעט יותר מבוגר בקהל, אלה שהיו שם כשבלקן היו בשיאם. ככלל, הקהל היה מגוון להפליא - גברים ונשים בגילים שונים, אפילו משפחות עם ילדים - וכולם פשוט רצו ליהנות מקצת מוזיקה טובה. כירושלמית, מודה שממש התעודדתי ממפגן השפיות הזה בעיר שלרוב שומעים עליה, וגם חיים בה, בעיקר דרך חדשות מטרידות.
ובחזרה לבלקן: חוץ מהנוסטלגיה המרימה, מגיעים לתומר יוסף שבחים על כך שאחרי כמעט ערב שלם, מישהו סוף-סוף נתן מקום ראוי לזמרת הליווי והקלידנית הלא-פחות ממדהימה שליוותה את האירוע מתחילתו, יעל זלינגר. זלינגר מוקמה בעמדה משלה מעל הבמה המרכזית והייתה נוכחות מהפנטת כבר מהרגע הראשון, כשליוותה את דרסו בשירה. לאורך הערב כולו היא ניצחה על האירוע (מטאפורית כמובן, היה לנו גם מנצח של ממש, עידו שפיטלניק המוכשר גם הוא) באנרגיות שיא ובכישרון שעושה חשק לראות אותה גם במרכז הבמה.
בסוף הערב שבו לבמה כל האמנים לנאמבר משותף אחרון. אז גם דיבר תמיר מוסקט, שניהל אמנותית את הערב המופלא הזה ביד רמה, לקול תשואות מהקהל המרוצה והמחויך. הדבר היחיד שאפשר לשפר לפעם הבאה הוא לתת יותר משלושה שירים לכל אמן, כי הייתי נשארת להופעה באורך מלא של כל אחד ואחד מהם בשמחה.
אז האם נוכל אי פעם לעשות פה או ליהנות פה מתרבות "סתם"? כנראה שלא. המציאות תמיד תמצא דרך להתגנב פנימה, הרי "חייגנו 100, 100 פעמים. 100, 100 לא עונים". ועדיין בהיפ-הופ תלפיות אנשים שרו, רקדו, נהנו, שתו בירה, אכלו איזה סלייס פיצה כאילו לרגע אנחנו מדינה נורמלית ולא מוכת גורל ואסונות. ואולי זו הבריחה שאפשרית לנו עכשיו: לא להתעלם מהמציאות, אלא להצליח ליהנות למרות שהיא שם.










