יורם טולדנו לא מוכן להוציא את דיבתה של ישראל ברחבי העולם. לא בסרט, לא בסדרה ולא באמירה. הוא גם לא מהסס לבקר את מי שעושה את זה ולא חושש מהמחיר שזה עלול לגבות ממנו. הוא רוצה לספר את השלנו - מתוכנו. "אני מתעסק בכאב הישראלי, שלנו. אני לא מתעסק בכאב של הצד השני", הוא מסביר בריאיון למגזין הסופ"ש של ynet. "אני לא שמח ממוות בשום צורה, אבל אני דואג קודם לביתי".
כחלק מאותה אג'נדה, הוא מככב בהצגה "צריך לצלצל פעמיים" שעולה במסגרת פסטיבל תיאטרון קצר בצוותא (ובבר גיורא) בתל אביב. את ההצגה כתב דניאל פורקוש וביים תום חגי, והיא מתארת את מה שעובר על שני קציני נפגעים (טולדנו ועידו אליאלי) רגע לפני שהם הולכים לבשר על מוות.
זה מוזר לעסוק במלחמה ובשכול בזמן שאנחנו עדיין אבלים?
"זה מראה למציאות דרך התיאטרון. במדינה הזאת אנחנו במלחמה מאז שאני זוכר את עצמי. אני יליד 1967. נולדתי במלחמה. אמא שלי תמיד אמרה לי 'כשאתה תהיה גדול, לא יהיה צבא כי לא יהיו מלחמות'. כשהילדים שלי נולדו צחקתי על זה והעזתי לחשוב שכשהם יהיו גדולים לא יהיו מלחמות.
"אנחנו חיים את המלחמה יום יום. גם בשנתיים האחרונות אנשים חיו, יצאו לשתות בירה. אולי זה בגלל החוסן שלנו, וגם אולי זה בגלל שאין מה לעשות, זה מה שאנחנו מכירים במדינה הזאת. אבל אני חושב שזה הזמן הנכון להתעסק בחומרים האלה. כיוצרים ישראלים, כאמנים, שחקנים ומוזיקאים, אנחנו יוצרים מעצמנו".
הרבה מאנשי הקולנוע בארץ אוהבים להביא את הקול של הצד השני.
״אני מסתכל קודם על הבית שלי, אחר כך נדאג לצד השני. ככה אני מרגיש. אחרת זה לא אמיתי, כי זו לא יצירה שיוצאת ממני באמת".
"אני חושב שאנחנו צריכים ליצור יצירה אישית שנוגעת בנו ורק אחר כך באחר. זה לא שאין לי ביקורות עלינו, יש לי מכאן ועד להודעה חדשה, אבל ללכת להכפיש אותנו ולעשות נזק בעולם? את זה אני לא אעשה"
זה מאוד אמיץ להגיד את זה. לא כולם בתעשייה יאהבו את זה.
"אם אני אשלם מחיר על דעות - אני עוד יותר אתחזק מהן. אני יודע לגמרי שחוג הקולנוע סגור יחסית, וגם בתיאטרון זה ככה. אני חושב שאנחנו צריכים ליצור יצירה אישית שנוגעת בנו ורק אחר כך באחר. זה לא שאין לי ביקורות עלינו, יש לי מכאן ועד להודעה חדשה, אבל ללכת להכפיש אותנו ולעשות נזק בעולם? את זה אני לא אעשה".
אולי מי שמבקר את ישראל מבפנים חושב שזה מה שיכול לתקן.
"אני אבקר את הממשלה פה, פנימה. למה שאבקר בחוץ? את מי מעניין לבקר בחוץ? אני לא רוצה להרוס לנו שם. אני לא מבין את הרעיון הזה. מה זה עוזר? איך אנחנו מתקנים את עצמנו ככה?
"זו מחשבה מקובעת ושטחית שלא עוזרת להתמודד עם הבעיה. אם אתה רוצה לפתור משהו, קודם כל תחפש פתרון, תחפש את האמצע, את הדיאלוג. תחפש לדבר, לא להאשים. האשמות לא פותרות שום סכסוך. וכן, אני ציוני ואני גאה בזה".
"החיים פשוט נעצרו לי"
טולדנו, 58, נחשב לאחד השחקנים היציבים בתעשיית התרבות בישראל. מאחוריו תפקידים רבים בתיאטרון, בין השאר בהצגות ''מלכת היופי של ירושלים'' ו"המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה" של בית ליסין, ובסדרות מצליחות כמו "חטופים", "הרמון", "בלקספייס" ו"בלאדי מורי". לצד כל זה, הוא גידל לבד את שני ילדיו, היום בני 19 ו-21, אחרי שאשתו, אנלי הרפז, נפטרה לפני 14 כתוצאה מסרטן השד, כשהיא בת 37 בלבד.
"כשאשתי נפטרה נשארתי עם שני הילדים לבד ובשלב מסוים מצאתי את עצמי אבוד בעולם", הוא משתף. "ניסיתי טיפול פסיכולוגי וזה לא התחבר לי, זה היה יותר מדי בשבילי לשבת ולדבר עם איזה מלומד או מלומדת, אז ניסיתי טיפול אלטרנטיבי עם פילוסופיה, קבלה ובודהיזם אצל מורה רוחני. זה מאוד עזר לי".
"הבנתי שהחיים ממשיכים, כי בהתחלה האדמה נשמטה מתחתיי. לקח לי שנתיים להבין שזה לא יהיה אחראי מצדי אם לא אדאג לעצמי. הלכתי לטיפול רק כשהבנתי שאני לא מספיק חזק בשביל הילדים שלי"
באיזה אופן?
"הבנתי שהחיים ממשיכים. זה הבסיס, כי בהתחלה החיים פשוט נעצרו לי. האדמה נשמטה מתחתיי. הדבר הראשון שניסינו להשיג בטיפול זה שתהיה איזושהי קרקע לעמוד עליה. יש כל מיני שלבים בתהליך. אתה מתחיל לדבר עם עצמך ואתה מחפש בעצמך את האהבות שלך והרצונות שלך והמקומות שלך, הטובים והחזקים".
לקח לך זמן להבין שאתה צריך טיפול?
"כן, לקח לי שנתיים להבין שזה לא יהיה אחראי מצדי אם לא אדאג לעצמי. הלכתי לטיפול רק כשהבנתי שאני לא מספיק חזק בשביל הילדים שלי. הם היו תמיד ראשונים. הרגשתי שאני חייב לתקן את עצמי קודם כל בשבילם. זאת הייתה תקופה שבנתה אותנו ועשינו בונדינג מטורף בין שלושתנו. והם גדלו להיות האנשים הכי מקסימים שאני מכיר. האנשים שאני חלמתי להיות״.
הייתה לך עזרה?
"הייתה את הסבתא שלהם, אמא של אנלי, והיה לי גדוד של בייביסיטריות שניהלתי כל חודש. עשיתי לוח שיבוצים".
בישראל, גם לשחקנים הכי מצליחים יש לפעמים קושי בפרנסה. איך זה היה לך באותה התקופה?
"לפני שאנלי נפטרה עשיתי שלוש סדרות ושלושתן הצליחו מאוד – 'תמרות עשן', 'טקסי דרייבר' ו'חטופים'. אחרי שאנאלי נפטרה יצאו העונות השניות, זאת אומרת שמהבחינה הזאת הייתה לי פרנסה מהטלוויזיה. בתיאטרון היה לי את ציפי פינס, שהייתה עמוד שהחזיק אותי כל התקופה הזאת. היא פשוט דאגה לי לפרנסה מעל ומעבר. אני חייב לה המון על השנים האלה. וחוץ מזה, לא יודע איך הסתדרתי".
הרפז הותירה אחריה קופסת פתקים שכתבה זמן קצר לפני כן ועד היום הקופסה הזו נמצאת בביתו של טולדנו. "רוב הפתקים עוד נכתבו בתקופה שלא ידענו שאנלי חולה. כשעוד לא היה וואטסאפ, היינו משאירים פתקים אחד לשנייה ואיכשהו היא שמרה את הכול. אחרי שהיא חלתה היא המשיכה לכתוב פתקים, כדי שיהיה לזיכרון״.
אתה פותח את הקופסא עדיין?
"הקופסה נמצאת אצלי, אני לא יכול למחוק את זה ממני, אבל היום היא בשביל הילדים. אני כבר לא פותח אותה".
"אף פעם לא עשיתי משהו כזה בטלוויזיה"
בימים אלו, טולדנו מככב בסדרה ''ילדחרא'' שמשודרת ב-yes. זו קומדיה שחורה על נער שסובל מהתעללות בבית הספר ומחליט לסחוט את אביו – אותו מגלם טולדנו – אחרי שהוא מגלה שהוא מנהל רומן. התפקיד של טולדנו, אבא יהיר שמתייחס לבנו בביטול, שונה לגמרי מכל התפקידים הרבים אותם גילם במהלך הקריירה. "בטלוויזיה וקולנוע יש לי משבצת של טייפקאסט מאוד מוגדר", הוא אומר.
מה הטייפקאסט שלך?
"הגבר שסובל, הדרמטי, אולי קצת טראגי״.
למה?
"אין לי שמץ של מושג. זה כנראה משהו שאני משדר. קשה להסביר, קשה לי לשים את האצבע למה זה קשור".
טולדנו מספר שמאז שהסתיימו הצילומים לסדרה ועד שעלתה למסך, הוא סבל מפחדים לא מוכרים. "היו לי חרדות בגלל שהסכמתי לעשות את זה. כל הזמן חשבתי איך לקחתי את זה. זאת הפעם הראשונה שיצאתי מהטייפקסאט שאני רגיל להיות בו, יצאתי מהמשבצת, מתחתי את עצמי, אז עד שלא ראיתי את הסדרה הייתי בחרדה שאני הולך להגיד שלום ולא להתראות למקצוע".
עד כדי כך?
"הייתי כל כך לא בטוח בעצמי כי הלכתי בניגוד לעצמי. הלכתי למקומות שאני לא רגיל אליהם - הגבר הנירוטי, הלוזר, קצת רע אפילו. מישהו שהוא ממש לא אני".
"מאז ומתמיד הייתי חסר ביטחון. כשהייתה לי את הנישה שלי בדמויות, בטייפקאסט הרגיל, טיפחתי איזה בטחון קל. ברגע שהוציאו אותי מהמשבצת הזאת, חוסר הביטחון התחיל להשתלט עלי"
דווקא שחקנים אוהבים לשחק דמויות שרחוקות מהם במציאות.
"אני מאוד אוהב לשחק את ההיפך ממני, אבל זה לא אומר שלא היה לי קשה עם זה. היה לי קשה מאוד. אף פעם לא עשיתי משהו כזה בטלוויזיה".
למה?
"יכול להיות שזה עניין של חוסר ביטחון. למעשה, מאז ומתמיד הייתי חסר ביטחון. כשהייתה לי את הנישה שלי בדמויות, בטייפקאסט הרגיל, טיפחתי איזה בטחון קל. ברגע שהוציאו אותי מהמשבצת הזאת, חוסר הביטחון התחיל להשתלט עלי. אבל זה לא חנק אותי מליצור. לצד חוסר הביטחון, היה לי אומץ לנסות".
מה היה הכי קשה לך בתפקיד הזה?
"תראה, זו לא סדרה קונבנציונאלית. כשקראתי את התסריט אמרתי 'וואו מה זו הקומדיה השחורה הזאת?!'".
לטולדנו יש בסדרה שתי סצנות מטלטלות במיוחד: בראשונה בנו בסדרה, במסגרת הליך הסחיטה, מבקש ממנו לתת לו סטירה, ובשנייה הוא נתפס על ידי הבן שלו כשהוא מאונן. "נרגיע שכמובן לא הייתה סטירה. זה היה טכני מאוד. הסצנה הייתה יותר קשה היא של האוננות ליד הילד. זה היה בשבילי רף שהייתי צריך לעבור. זה היה קשה מאוד מנטלית".
מה סיפרת לעצמך בראש כדי לצלוח סצנה כל כך קשה?
"כל כך הרבה דברים. נורא עסקתי בשאלה האם הילדים שלי במציאות יראו את זה. חשבתי על המסר שאני מעביר לילדים בני 12 שהולכים לראות את זה. זו הסצנה הכי מורכבת שהייתי צריך לעשות בחיים מבחינה מנטלית. פחדתי נורא. ידעתי מתי היום צילום של הסצנה הזאת והכנתי את עצמי נפשית כדי לעבור את זה הכי טוב שאני יכול. כל הזמן חיפשתי הצדקות למה כן לעשות אותה".
ביקשת לגנוז אותה?
"מה פתאום! זאת סצנת מפתח, אי אפשר לרדת ממנה. זו הסצנה שעושה את הסדרה. פשוט חרקתי שיניים. נורא חיכיתי לראות את התגובות של הילדים שלי. ראיתי את זה יחד איתם בבית והיה לי מוזר שהם רואים אותי ככה".
4 צפייה בגלריה
''הייתי בחרדה שאני הולך להגיד שלום למקצוע''. מתוך ''ילדחרא''
(אבישג שאר-ישוב, באדיבות yes)
במהלך הסדרה, שעוסקת לא מעט בחרמות, טולדנו נזכר במשברים שעבר עם שני בניו גם בנושאים חברתיים. "כל הורה עובר משברים בסוג הזה. במקרה של הילדים שלי לא היו חרמות, אבל לכל ילד יש עניין כזה או אחר עם חברויות בגילים שונים. שניהם הצליחו לצאת מזה מחוזקים יותר ואני מרגיש שזה בנה אותם להיות אנשים הרבה יותר טבעיים וחיוביים".
איך התמודדת עם המשברים כהורה יחיד?
"הייתי אתם בזה. לא התערבתי או הלכתי לדבר עם החברים שלהם, אבל הייתי יחד איתם וישבנו ודיברנו על זה. כל הזמן פתחנו את זה בבית ואני יודע שזה עשה להם טוב. הם פשוט הבינו שכנראה שהחברים האלה לא מתאימים להם. הם בנו את עצמם עם חברים אחרים הרבה יותר טובים, שעד היום חברים שלהם".
אתה המאמין באלוהים?
"כן".
דיברת איתו?
"כל הזמן".
שאלת אותו 'למה זה קרה לי'?
"כן ולא, כי זה לא הסוג של השיח שלי איתו. לכל אחד יש את הגורל שלו ואין מה לעשות, זה מה שיש. זה מה שאני קיבלתי. אם הייתי מתחיל לבכות על זה ולהישבר מזה, אני לא יודע איפה הייתי היום".
