לפעמים טיימינג הוא כמעט הכל. בסוף ספטמבר כינס פיט הגסת', שר ההגנה של ארה"ב, מאות גנרלים ואדמירלים מהצבא האמריקני הממוקמים ברחבי העולם אל בסיס חיל הנחתים בווירג'יניה, והודיע להם נחרצות על "סיומו של עידן ה-Woke בצבא". הוא הודיע שיבחן מחדש (כלומר יבטל) כל תקן שנקבע בצבא מאז שנות ה-90, כולל תקנות הקשורות ל"הכלה וגיוון", כלומר כאלו שנועדו, בין היתר, להגן על זכויות להט"בים, נשים ואוכלוסיות מוחלשות. הכוונה הזאת מחזירה אחורה את הצבא האמריקני בכל מה שקשור ביחס לקהילת הלהט"בים: בתחילת שנות ה-90 הצבא האמריקאי התייחס אל הומוסקסואליות בשורות הצבא כאל עבירה פלילית ועילה להדחה.
"על מדים" – טריילר
(באדיבות נטפליקס)
ביל קלינטון הגה את מדיניות "אל תשאל, אל תספר" (DADT), שאפשרה לחברי הקהילה לשרת בצבא כל עוד הם שמרו את הנטייה המינית שלהם לעצמם, והבטיחה שאיש לא ישאל אותם על כך. אובמה ביטל את המדיניות הזאת ואפשר ללהט"בים לשרת בגלוי והכיר במשפחות שלהם. אבל עכשיו הימים היפים האלה מאחורינו – הצבא האמריקני סגר את שעריו בפני טרנסג'נדרים וכאמור, עומד להחזיר את "אתוס הלוחם" המסורתי לשורות הצבא.
אל הרקע הזה צנחה "על מדים" (Boots) הנטפליקסאית, שעוקבת אחרי קופ, גיי חמוד שמתגייס לחיל הנחתים האמריקני כי הוא "צריך שינוי", ומתמודד שם, נוסף לדרישות התקיפות של הצבא מטירוניו, גם עם הצורך להסתיר את הנטייה המינית שלו. דוברת משרד ההגנה האמריקאי כבר הביעה את דעתה המעודנת על הסדרה וכינתה אותה "הזבל ה-Woke שנטפליקס מייצרת עבור הקהל". בהתאמה זינקה "על מדים" משוליה האפרוריים של נטפליקס למקום טוב באחת הסדרות הנצפות של החברה בעולם, ותודה לפנטגון.
אם לומר את האמת, תשומת הלב ש"על מדים" משכה מבוססת על הרעש שהיא יצרה יותר מאשר על איכותה. הסיפור של קמרון קופ (שמגלם מיילס הייזר, "13 סיבות") אמנם נוגע ללב – הוא מצטרף לנחתים אחרי ילדות שבה ספג התעללויות וחווה חוסר התאמה חברתי ועכשיו הוא רוצה "להיות מישהו אחר" – אבל הביצוע מרגיש חלבי ומפוספס מעט. בעקבות מבצע "חבר מביא חבר" של המארינס, שמבטיח ששני חברים שיתגייסו יחד ישארו יחד בשירות, קופ מתפתה להצטרף לצבא עם חברו הטוב, ריי, כי הוא מאמין שהטירונות עומדת להיות "כמו מחנה קיץ" ושקופ שייצא בצידו השני של הצבא יזכה להערכה רבה יותר משהוא זוכה לה כרגע. הוא עובר שם תלאות מוכרות מהז'אנר, גישה גברית היפר-מאצ'ואיסטית, צרחות של מפקדים, עליות מתח ומקלחות משותפות מלאות עכוזים, פלוס הצורך הקריטי להסתיר את הנטייה המינית שלו כדי להמנע מסילוק.
אם דוברת הפנטגון היתה באמת צופה בסדרה עד סופה ולא רק ממהרת להשמיץ אותה, היא היתה מגלה שהיא עשויה לתפקד גם על תקן תשדיר תדמיתי לחיל הנחתים. בסופו של דבר "על מדים" לוקחת גבר עדין, תלוש ומושפל שהוא גם גיי והופכת אותו למה שהצבא מכיר כ"גבר אמיתי". קופ בוחר להדחיק את היותו גייז (ומנהל שיחות נוקבות עם גרסה דמיונית של עצמו, אלא שהיא, לעומתו, נשארת נאמנה לנטייה המינית שלו ולא מנסה להעלים אותה) ובוחר במה שיש לצבא להציע לו. ההתבגרות שלו אמנם מוציאה אותו מהבועה שהוא חי בה, אבל מכניסה אותו לבועה אחרת.
"על מדים" מבוססת על ספר הזיכרונות, The Pink Marine, שכתב גרג קופ ווייט. סדרות שמבוססות על מקרים אמיתיים לרוב ניחנות לפחות באג'נדה ואמירה ברורה, אבל "על מדים" מרגישה כאילו היא, למרבה האירוניה, מנסה לא להרגיז אף אחד. היא מתמרנת בין היותה שיר הלל לחברות גברית בכלל ולמארינס בפרט, ומנסה במקביל להגיד משהו ביקורתי על היחס של הצבא האמריקאי להומוסקסואלים. היא אחת הסדרות האחרונות בהן היה מעורב המפיק האגדי, נורמן ליר, שהיה איש צבא בעצמו וגם מקורב לקופ-וייט. ליר מזוהה בעיקר עם קומדיות קלאסיות שיש בהן אמירה חברתית ("הכל נשאר במשפחה", "הג'פרסונים"), והטון הקומי ששזור ב"על המדים" הוא מן הסתם הנדוניה שלו, אבל לא תמיד הוא משתלב היטב בהתרחשויות הכלליות.
הצבא האמריקני הוא אולי אחד המוסדות האחרונים בארה"ב שעדיין נתפסים כמקום שבו כל האמריקנים שווים כשהם לובשים מדים. הטקסים, המדים, הדגל, כל אלה הופכים אותו לכור היתוך שמייצר תחושת אחדות לאומית, ככה שהויכוח על מי ראוי ללבוש את המדים הוא בעצם ויכוח על שייכות. יש לו השלכה על החברה האמריקנית גם מעבר לגבולות הצבא. ל"על מדים" הייתה הזדמנות לומר משהו משמעותי בנושא, אבל היא מתקשה, מה שמשאיר אותנו עם נרטיב די סטנדרטי וחוזר על עצמו על חייו של גיי צעיר בטירונות צבאית. רוצים דרמה עם אמירה? תרגישו חופשי לפנות אל המציאות הקרובה למקום מגוריכם.
