לפני שנתיים הוקרן בפסטיבל טורונטו המותחן "שושנה" של מייקל ווינטרבוטום, שעלילתו נפרשת על פני כעשור במהלך תקופת המנדט בפלסטינה. הבמאי האנגלי הוותיק שחזר על המסך את המרדף אחר מייסד תנועת הלח"י ומנהיגה אברהם שטרן, שהסתיים ב-1942 בסיכול ממוקד של אנשי הבולשת הבריטית בדירה בתל אביב. במהלך הסרט רחב-היריעה תוארה פקעת מסועפת של היישוב היהודי המסוכסך בין ההגנה לאצ"ל, ובעיקר הפלג הקיצוני של הלח"י בראשות שטרן שמוצג כארגון טרור לאומני שפעל באלימות נגד השלטונות והתושבים הערבים. מנקודת מבטו המורכבת יותר מן המצופה, ווינטרבוטום שילב בסרט דמויות של יהודים טובים ורעים, בריטים טובים ורעים. הערבים לעומת זאת, נדחקו החוצה כאילו הם מעולם לא היו חלק מהסיפור. עתה מגיעה הבמאית הפלסטינית אנמארי ג'אסיר, ובסרטה "פלסטין 36" היא מציעה נקודת מבט חלופית להתפתחויות באותה העת, דרך קורות המרד הערבי הגדול, ודיכויו בידי הבריטים. איכשהו היהודים נותרים בחוץ כסיפור הרקע.
הדרמה ההיסטורית רחבת-היריעה מגוללת את תולדות ההתנגדות הלאומית הפלסטינית בשנות ה-30 תחת שלטון המנדט הבריטי ואל מול התעצמותו של היישוב היהודי בימי העליה החמישית. על פי הנרטיב הפלסטיני, שהסרט נועד לגולל על המסך, המושל ארתור ווקופ ואנשיו שיתפו פעולה עם הנהגת היישוב ותמכו במוצהר או בשתיקה בהתרחבות שטחי המחייה שלו על חשבון התושבים המקומיים. אל מול התפשטות הקהילות היהודיות בגיבוי השלטונות, האוכלוסיה הערבית נקרעת בין אידיאולוגיות ואינטרסים שונים על הספקטרום בין הלאומי, הכלכלי והפוליטי. מצד אחד איכרים שאדמות אבותיהם נלקחות מהם, מצד שני מנהיגים תאבי-בצע שנהנים מהתשלומים שמוזרמים לכיסם מהנדבנים היהודים בתמורה למכירת הקרקעות. בין לבין אלו הם הבריטים שמנסים ללכת על הקו הדק בין שני המחנות היריבים באמצעות משא ומתן, בירוקרטים וגם כוח צבאי.
מהצד הפלסטיני, העלילה מובאת ממספר נקודות-מבט: העיתונאית העירונית חולוד (השחקנית הלבנונית יסמין אל-מסרי) שכותבת מאמרים נגד מדיניות המנדט בעיתון שעורך בן זוגה אמיר (דאפר ד'אלבדין), שמצדו נהנה מקשריו עם הרשויות וראשי הישוב; חאליד (סלאח בכרי הנצרתי) מצטרף למרד המתגבש והופך לאחד ממנהיגיו, ויוסוף (קארים דאוד אנאיה, יליד קלקיליה) הוא צעיר מחונך מהכפר אל-בסמה בקרבת ירושלים אשר מנסה להגן על קהילתו מנחת זרועם של המתיישבים היהודים ומגניהם הבריטים, ומתלבט כיצד לעשות זאת. הוא מנסה להידבר עם חיילי המנדט, ומפקדם צ'רלס אורד וינגייט, אך כשהוא חוזה בדיכוי האלים והאכזרי של חבריו ובני משפחתו, הוא פונה לדרך ההתנגדות ומצטרף למרד הערבי.
במקביל, אנו חוזים בהתרחשויות מהצד הבריטי, שגם הוא מצוי באי-הסכמות תחת הנהגתו של המושל ארתור ווקופ (בגילומו של ג'רמי איירונס המהולל) - שדווקא מנסה לקדם דו-קיום בין העמים. עוזרו האישי תומאס הודג'קין (בילי הואל) מגלה אמפתיה לאיכרים הערבים, ופונה למנהיגי הכפרים בניסיון לשכנע אותם לאמץ את התקנות הבירוקרטיות המערביות של רישום מקרקעין כאמצעי הגנה חוקי מפני גזל. אבל הם מסרבים להסדיר את העניין על פי חוקי המנדט בטענה לזכות על האדמות בשם אבות אבותיהם. עם זאת, "הבריטי הטוב" נמצא במיעוט מול אלה המקדמים קו מיליטנטי נגד האוכלוסיה המקומית. אחרי שהמרד פורץ, הקצין צ'רלס טגארט מוזעק מהודו כדי לרסק את המרד תוך הקמת גדר הפרדה. השחקן האירי הוותיק ליאם קאנינגהם, הזכור לטובה כדאבוס מ"משחקי הכס" ובעת האחרונה נודע גם כמתנגד קולני למדיניות ממשלת נתניהו, מגלם אותו בהופעת אורח קצרצרה.
צוות השחקנים הבינלאומי מרשים ביותר, בהתחשב בכך שמדובר בהפקה פלסטינית, אולם רובם צצים לרגעים ספורים (ככל הנראה בהתאם לדרישות השכר שלהם), למעט אחד - רוברט ארמאיו, אשר פרץ לאחרונה בתפקיד אלרונד הצעיר בסדרה "שר הטבעות: טבעות הכוח". הכוכב העולה הבן ה-32 יוצא מהארץ התיכונה של טולקין למזרח התיכון של המציאות ומקבל זמן מסך נרחב כווינגייט. בהיעדר דמויות של יהודים, מי שכונה בעברית "הידיד" בפי ראשי הישוב, מוכתר כנבל הראשי של הסרט. הקצין הבריטי מוצג כאוונגליסט אדוק שמשלב את אמונתו הנוצרית המשיחית בתורת הלחימה הבלתי-מתפשרת שלו נגד הערבים, ולמען היהודים.
כדי לדכא את הפלאחים וינגייט פושט על הכפרים, מענה את תושביהם ומאיים עליהם במטרה לחלץ מידע על פעילים מקומיים. במקרה אחד אנחנו חוזים בו מורה על הוצאה להורג של זוג זקנים (בגילומם של היאם עבאס וכאמל אל-באשה) שנשרפים חיים בביתם כעונש בחשד שהסליקו נשק בגלל נדן אקדח שנמצא באמתחתם. קלגס אמיתי, לא יהודי לשם שינוי. מדיניות היד הקשה והאכזרית בסרטה של ג'אסיר מזכירה את זו של הנאצים שהעלו בלהבות כפרים בבלארוס כדי למגר את ההתנגדות של הפרטיזנים המקומיים, כפי שראינו למשל ביצירת המופת הסובייטית "צא וראה" של אלם קלימוב מ-1985.
מאידך, כשאנו חוזים במורדים הערבים רכובים על סוסים ואוחזים ברובים בעודם מסתערים על רכבת דוהרת, הזיקה הברורה היא למערבונים הקלאסיים לפי החלוקה המובהקת: הפלסטינים הם האינדיאנים הילידים, הבריטים (והיהודים) הם הקולוניאליסטים האמריקנים הלבנים. ההיקסמות הזאת של פורעים חמושים יכולה להיתפס גם כהזדהות עם ההתנגדות הפלסטינית האלימה של היום. דמויות הפלאחים הרכובים על סוסים ויורים באוויר מהקרבינים שבידיהם כשלב באבולוציה של הנוחבות עם הקלצ'ניקובים על טרקטורונים. הזיקה הזאת לא מופרכת בהתחשב בכך שאחותה של הבמאית, האמנית המוערכת אמילי ג'אסיר, הביעה שמחה נלהבת על מתקפת החמאס ב-7 באוקטובר.
1 צפייה בגלריה
הילידים (הפלסטינים) נגד הקולוניאליסטים (אנחנו). מתוך "פלסטין 36"
(צילום: Philistine Films)
אנמארי לעומת זאת לא הביעה הזדהות פומבית עם מעשי החמאס, אולם היא נודעה בתמיכתה ארוכת-השנים בתנועת ה-BDS. זאת למרות הקשרים הענפים שלה ושל בן זוגה המפיק אוסמה ברדאווי הפלסטיני אזרח ישראל, שאיפשרו לה לעבוד ולצלם את סרטיה הקודמים בתוך תחומי הקו הירוק. גם את "פלסטין 36" היא תכננה לצלם בסביבת ההתרחשת המקורית בפלסטין, אולם טבח 7 באוקטובר והלחימה בשלל הזירות שהגיעו בעקבותיו הביאו לעיכובים חוזרים ונשנים בהפקה. לבסוף, הצילומים עברו לירדן - סיבוך נוסף בדרך להגשמת החלום שלה לספר את סיפורו של מרד האיכרים הגדול שפרץ ב-1936 ושהוליך בעקיפין להתפתחויות שהביאו להקמת ועדת פיל ותוכנית החלוקה בעקבותיה - שבהמשך הניעו את הכרה בזכות העם היהודי לבית לאומי מטעם ממשלת בריטניה והעולם המערבי, וייסודה של מדינת ישראל על חורבות האוכלוסיה המקומית, על פי הנרטיב של הנכבה.
זו כמובן לא הפעם הראשונה שג'אסיר בת ה-51, מהיוצרים הבולטים בקולנוע הפלסטיני, עוסקת בדרכה בהיבטים העכשוויים של הסכסוך מתוך זכר העבר. שלושת סרטיה הקודמים - "מלח הים הזה" (בהשתתפות סאלח בכרי וישי גולן), "כשראיתי אותך" ו"וואג'יב" - השתתפו במירוץ לאוסקר הזר מטעם הרשות הפלסטינית, שרק לאחרונה בחרה ב"פלסטין 36" כנציגה לאוסקר הקרוב. עם זאת, מדובר בהפקה הכי שאפתנית שלה. דרמה תקופתית רחבת-יריעה בהשתתפות כוכבים זרים. קרוב לוודאי שמדובר בהפקה הגדולה ביותר בתולדות הקולנוע הפלסטיני, וכדי לתמוך במימונה נרתמו יחדיו גופי הפקה מצרפת, דנמרק, קטאר, סעודיה, ירדן, וגם בריטניה. למרות שהבמאית מצביעה על ראשי המנדט כאחראים הראשיים לסבל הפלסטינים לדורותיהם, והדמויות עוצבו כנבלים אכזריים, הסרט נתמך על ידי מכון הקולנוע הבריטי תחת ממשלת הוד מעלתו.
הסרט הזה הוא הדבר הקשה ביותר והגדול ביותר שאי פעם עשיתי", אמרה ג'אסיר לפני הקרנת הבכורה בטורונטו, "רצח עם התחולל בארצנו, במולדתנו, במהלך הצילומים. היינו צריכים להפסיק ארבע פעמים לאורך התקופה שעבדנו על הסרט. מעולם לא חשבתי שאעמוד כאן היום בעוד ארצנו נכחדת. אנחנו חבורה של אנשים שבורי-לב. כך נראה שברון-לב. שהחיוך שלנו לא יטעה אתכם. אנחנו מחייכים כי זו ההתנגדות שלנו. זו פעולת התנגדות שגורמת לנו להמשיך בכל בוקר, לקום מהמיטה ולהתעקש על אהבה. לעשות הכל מאהבה ומתוך מאבק לחירות ומתוך אמונה בלתי-מתפשרת שכל בני האדם צריכים להיות חופשיים ובני עמנו יהיו חופשיים". במהלך ירידת הבמאית וצוותה מהבמה, שלף אחד מהאורחים דגל פלסטין וזכה לתשואות מהצופים בקהל הדליל יחסית, ולמרות התורים הארוכים בכניסה כתוצאה מסידורי האבטחה המוגברת.
למרות כל הקשיים שהפקת הסרט עברה, המשאבים הכלכליים חסרי-התקדים שהושקעו בהפקה איפשרו לג'אסיר להציג את גרסתה לאירועי העבר, ובכך להשתלב אולי בשיח הפוליטי הנוכחי ברחבי העולם. לרוע המזל, הוא תבניתי ונטול-חתרנות, ומתמסר לנרטיב הפלסטיני ללא שום התבוננות ביקורתית בנוגע לתנועה הלאומית שהכתיבה את דרכו מאז ועד עכשיו. המורדים אמנם חמושים, אולם האלימות מגיעה רק מהצד הבריטי, ומדי פעם גם מזה היהודי (כמו פיגוע נפץ של הלח"י). הפלאחים אינם הורגים, רק נהרגים בהתאם למורשת ההתקרבנות הפלסטינית, כאילו היו רובין הוד. עם זאת, ל"פלסטין 36" יש ערך כסרט היסטורי כדי להתרשם מנקודת המבט שאנחנו נוטים להתעלם ממנה, ולבטלה בתירוץ של "הערבים לא הסכימו לתוכנית החלוקה".
מעניין לראות על המסך מה הניע את ההתנגדות - העקרונית והאלימה - ליוזמות המדיניות של המנדט הבריטי לפתרון הסכסוך. למרות שהסרט נגוע בתעמולה חד-צדדית, הוא פותח צוהר להתבוננות מגוונת יותר לנרטיב הפלסטיני. ולפיה הכובשים הבריטים איפשרו למהגרים היהודים להתבסס בשטח בכוח הממון. קולוניאליזם שטיפח ג'נטריפיקציה. אבל בהקשר הנוכחי אפשר ללמוד משהו מההיסטוריה, ומסרט עליה בנוגע למציאות הנוכחית. כך למשל מופיעה טענה על כך שהציונים עומדים מאחורי מימונה של האגודה המוסלמית שנוסדה כגוף פוליטי חדש בקרב האוכלוסיה המקומית, במטרה שתשמש כאופוזיציה דתית אדוקה לתנועה הלאומית הפלסטינית שצמחה מהשטח בנסיבות כלכליות ופוליטיות. מה שעלול להזכיר לחלקנו את נסיבות ייסוד החמאס אל מול תנועת הפת"ח המהפכנית. באופן מפתיע אפשר ללמוד גם משהו על ההיסטוריה היהודית מימי בר כוכבא ועד לימי המחתרות ערב הקמת המדינה, במתח שבין קנאות דתית לפרגמטיזם, בין יצר המהפכנות למעשיות.
"פלסטין 36" הוא סרט חד-צדדי שמבקש להשתלב בשיח הנוכחי מתוך נקודת מבט היסטורית. מפיקים כבר שריינו בארצות הברית עם הפנים למירוץ לאוסקר הזר, וניתן לשער שהוא ישתלב היטב בתעמולה האנטי-ציונית במערב. כפי שאומרת אם ערביה לבנה מול עוד ישוב חומה ומגדל שהוקם: "היהודים באים לפה כי לא אוהבים אותם באירופה". אבל עם היומרה של ג'אסיר, באה גם המלכודת הגדולה שלה ושל הנרטיב הפלסטיני כפי שהוא מוצב על המסך, ואותו ההסברה הישראלית יכולה לנצל אולי לטובתה - דווקא על רקע ההתנגדות של אותם ליברלים אמריקנים פרו-פלסטינים למדיניות ההגירה של טראמפ. אותם אלה שמוחים בתוקף על גירושי המהגרים ופליטים בימים אלה מארצות הברית, או אלו שהזדעזעו ב-2017 ממצעד "איחוד הימין" שבעיר שרלוטסוויל שבווירג'יניה.
באותו מפגש פסגה ארור, פלגי הניאו-נאצים וארגוני העליונות הלבנה מרחבי המדינה, פשטו על העיר טעונים בהשראה מהנשיא דונלד טראמפ, שהכניס משמעות חדשה ל"בית הלבן". עם שוך קרבות הרחוב, הופץ תיעוד בלתי-נתפס של אנשי הימין גלוחי-הראש וערלי-הלב אוחזים לפידים ושואגים "היהודים לא יחליפו אותנו" (Jews will not replace us). ההלם בקהילה היהודית ובחוגי השמאל האמריקני נוכח הצלילים והקולות היה אדיר, וכך גם התגובות הקשות שבאו בעקבות הסרטון. "היהודים לא יחליפו אותנו" הוא פחות או יותר מה שאומרים גיבורי "פלסטין 36" מול הזרימה של העולים החדשים ארצה מאירופה. מה שמעלה תהייה: מדוע הגירה לארצות הברית ולאירופה מותרת(כשהיא מבוקרת), אבל לא לפלסטינה? אנשי הימין האמריקני, האירופי והישראלי אולי נגועים בשנאת זרים שמאיימים לפלוש לטריטוריה שלהם ומאיימים על טוהרת האוכלוסיה - אבל אם נשאיר את תסמיני ההתמסכנות והקיפוח בצד, אז לפי הסרט הלאומנים הפלסטינים היו גזענים באותה מידה. כלפי הפליטים היהודים.
