ב"מסיבת פרידה", הסינגל המוביל מתוך אלבומו החדש "ציפור כחולה", מרגי מזקק את התחושות שלו ביחס לקריירה הכפולה שהוא מנהל: זו בארץ מול זו בארצות הברית. עם משפטים כמו "מנסה לרקוד על כל החתונות" או "מי אמר שלהגשים את החלום שלי יכול להיות גם הסיוט שלי", הזמר ניגש לראשונה לאחד הקונפליקטים שזמרים וזמרות במעמדו חווים. האם הוא באמת מסוגל לוותר על החלום האמריקאי ולהסתפק בקריירה מצליחה בארץ?
בהודעה לעיתונות שנשלחה עם "ציפור כחולה" שיצא בשבוע שעבר, מרגי הוסיף על השיר: "המרחק הפיזי בין תל אביב להוליווד הוא רק חלק מהסיפור - האתגר האמיתי הוא להחזיק קשר, זהות וחלום בשני עולמות במקביל". מבחינה מוזיקלית "ציפור כחולה" הוא אלבום פופ רך שמזכיר את הסגנון שפועלים בו שמות כמו טדי סווימס, הוזייר וזמרי אר אנ' בי אחרים, רחוק מאוד מהסגנון הגרובי והמרקיד שאיתו התפרסם בישראל. זה אלבום מגובש מוזיקלית שמנסה להציג לקהל בארץ את מרגי "החדש", הרגיש, זה שהשתחרר מהכבלים שחנקו אותו בישראל ועכשיו הוא, ובכן, עף בשמיים. ייתכן שהציפייה של הקהל ממרגי לפעול בזירה מסוימת היא חלק מהקושי שהזמר מתמודד איתו ומתואר כ"שתי זהויות", ואולי אלה ההשלכות של ההתבגרות לעיניי המצלמות.
קודם נכבוש את ישראל - ואחר כך את העולם
כבר כמעט עשר שנים עברו מאז שיהונתן מרגי הפציע על מסכי הטלוויזיה ב"הכוכב הבא לאירוויזיון" כשהיה בן 17 בלבד, ולמרות שהפסיד את המקום הראשון לטובת נטע ברזילי, הוא הפך במהרה לסנסציית פופ מקומית מלווה במעריצות צורחות. שלוש שנים אחרי אותה התנסות משובחת בפריים-טיים, הוא החליט לעזוב את כל מה שבנה כאן - בשיא ההצלחה - ולנסות את מזלו מעבר ים.
לפני כחודש נודע כי מרגי הוחתם בחברת התקליטים הידועה ריפבליק רקורדס מבית אטלנטיק, לצד שמות כמו אריאנה גרנדה, טיילור סוויפט, דה וויקנד ועוד. בשנים האחרונות יצא לסיבוב הופעות עצמאי יחד עם פרויקט Sofar Sounds וחימם במשך חודשיים את אמן הקאנטרי פורסט בלאק בהופעותיו בארצות הברית. אומנם לא מדובר בפסטיבלים רחבי היקף כמו קואצ׳לה או בהופעות באולם איקוני כמו מדיסון סקוור גארדן - אבל בהחלט יש לו במה להתגאות.
בשיר אחר באלבום שנקרא "הילד שלא ראה", מרגי מביט על העשור שחלף בעיניים של מי שצמח בתוך תעשיית המוזיקה: "זה שיר על התבגרות בתוך תעשייה. על המעבר מילד שיצא מתוכנית טלוויזיה אל תוך עולם שלא באמת הבין - לאדם שיודע היום לבחור את דרכו", כתב. "למדתי לא רק להיות על הרכבת הזאת, אלא לנהוג בה". המוטיב הזה חוזר גם בשירים נוספים באלבום, כמו ב"כוכב אחר".
האלבום הזה מייצג את המוזיקה של מרגי ה"בוגר", זה שהוא היה רוצה שיצליח אצל הקהל - עם דגש על הכתיבה האישית, בלדות מהורהרות וגרוב מאופק, כזה שאפשר לזוז איתו מצד לצד - אבל לא בהכרח לקפוץ לצליליו. זו בהחלט יצירה מוזיקלית מגובשת שמראה על הכיוון הנינוח יותר שבו מרגי מנסה ללכת, והאלבום הזה הוא לא רק רגע מכונן עבורו כזמר, אלא סמל גדול יותר לכל מה שנוגע להצלחה בינלאומית של אמנים ישראלים.
מקרה הבוחן של מרגי הוא עוד סימן לפער שהולך ונפער בין המוזיקה הישראלית לזו הבינלאומית. הפלייליסט המקומי השתנה משמעותית מאז פרוץ המלחמה באוקטובר 2023, עם יצירה שעוסקת בחיים במקום הזה, בזמן הזה. ברשימת השירים המואזנים ביותר בישראל בפלטפורמות הזרמות המוזיקה השונות אפשר למצוא רוב מובהק של שירים בעברית, שמבצעים כמובן אמנים מקומיים שמשקיעים את זמנם ומרצם בקהל הישראלי.
העובדה שאמנים בינלאומיים רבים הביעו תמיכה בתנועת החרם על ישראל (No Music For Genocide) ואף הסירו את המוזיקה שלהם משירותי הסטרימינג במדינה העמיקה את הריחוק בין המאזינים לאמנים מחו"ל, ויצרה ואקום שמיטיב עם מי שיודע לנצל אותו. בזמן שאמנים בינלאומיים נמנעים מלהגיע לכאן, אמנים מקומיים מנצלים את הבמות הגדולות וסוחפים אחריהם פאן-בייסים גדולים ונאמנים.
אצל מרגי, שמנסה לפעול בשתי הזירות במקביל, הפער הפך להיות מורגש מתמיד. כך למשל, התיאור של מרגי כאמן בעמוד הספוטיפיי שלו מתייחס אך ורק לקריירה הבינלאומית שלו ולשירים שהוציא באנגלית, מבלי להזכיר את הקריירה העשירה והמצליחה שהייתה לו בישראל.
בנוסף, בעמוד הספוטיפיי שלו נעדר גם השיר "7 דקות", שביצע בפסטיגל האחרון יחד עם אנה זק וצבר מאות אלפי האזנות, ולמרגי אין בו קרדיט כאמן מבצע - אלא רק בכותרת השיר. אפשר להבין למה באקלים הפוליטי הנוכחי מרגי רוצה להצניע את הקריירה הישראלית שלו כשהוא נפגש עם סוכנים וחברות תקליטים אמריקאיות, אבל גם בכיוון ההפוך לא נראה שהקריירה הבינלאומית שלו משרתת את זו הישראלית.
בהרבה מובנים הסיפור של מרגי מזכיר את זה של נינט בעשור הקודם. אחרי שמאסה בתדמית "המאמי הלאומית", הזמרת התחילה להוציא אלבומים באנגלית ולנסות את מזלה בלוס אנג'לס, לשם גם העתיקה את מגוריה. על אף הצלחה היחסית שבאה לידי ביטוי בשיתופי פעולה עם סטיבן ווילסון והופעה ב-Tiny Desk הנחשב של NPR לפני כמה שנים, נינט בכל זאת חזרה לפעול בישראל ומצאה מחדש את מקומה.
כך היא חזרה להוציא שירים בעברית והשתלבה בפריים-טיים כשופטת ב"הכוכב הבא לאירוויזיון" ובסדרות כמו "גחליליות" ו"זגורי אימפריה". היום נינט מוצאת את השילוב בין השאיפה להצליח במיינסטרים הישראלי לצד שמירת הזהות שלה כיוצרת אינדי-רוק. השילוב הזה בא לידי ביטוי על במת מופע נקסט בחנוכה האחרון, שם נינט גם ניגנה בגיטרה ולא הייתה רק זמרת-מבצעת, כפי שהקהל הכיר אותה. אבל בדרך לניצחון הזה חלפו הרבה שנים ועלו לא מעט ניסיונות עד שהיא גיבשה מחדש את הפרסונה שלה כאמנית.
בראיונות עימו, ניכר שמרגי מודע לעובדה שהקהל בארץ מצפה ממנו לעוד להיטים כמו "אנג'ל" או "הזוג הזה", ושהוא לא בהכרח מעוניין להאזין לשירי אר אנ' בי כמו Risk It All שהוציא בשנה שעברה, שאומנם יופיע בפסקול של משחק פיפ"א לשנת 2026 - אך לא הצליח להדהד בישראל. מרגי מנסה לצמצם את פיצול האישיות הזה, אבל משום מה לא הולך על זה "עד הסוף", ובוחר את הקהל שלו. לפעמים נדמה שהנסיונות לתפוס "שתי קריירות" על העץ עלולות להותיר אותו בלי אף קריירה ממשית ביד.
