"אתה חושב שאתה יודע הכל כי יש לך מידע, אבל מידע הוא לא תובנות, ותובנות אין לך בכלל", יורקת ג'ואן, הפסיכולוגית של דנקן, הייטקיסט מתעשר שהחברה שלו מתגאה ביכולת לקצור מידע על כל אדם. ואז היא מוסיפה: "זה כאילו שד חירבן אותך בתוך המוח שלי", רק כדי לאזן. אני מהמרת שזה היה אחד המסרים החשובים שג'ונתן גלצר, היוצר של "החוצפה" (The Audacity), רצה שהצופים שלו יפנימו.
"החוצפה" - טריילר
(באדיבות AMC)
גלצר, ששימש כאחד הכותבים ב"יורשים" ו"סמוך על סול", חוזר בסדרה הנוכחית של AMC (אצלנו ב-yes וב- HOT) לעיסוק החביב עליו - הוא מביט בפליאה באנשים עשירים שמאמינים שמגיע להם יותר, אנשים שבלתי אפשרי לחבב; הם חמדנים ורואים בחוק המלצה בלבד, ואפילו לא המלצה מוצלחת במיוחד. הוא יוצר אנשים נתעבים שהכוח והכסף השחיתו אותם ומספק לנו הצצה לעיתים גרוטסקית, לעיתים מעוררת-חמלה, על העולם שבו אנחנו חיים. פעם זאת הייתה משפחה תאגידית, עכשיו זה עמק הסיליקון. טומטו טומאטו.
גלצר מעיד על עצמו שהוא 'לודיט', שם גנאי בקרב אנשי הייטק למתנגדי טכנולוגיה או אנשים שנמנעים ממנה. הוא לא נמצא ברשתות החברתיות ואין לו עניין לומר משהו מעניין על נקודת הזמן הנוכחית של עולם ההייטק, על בינה מלאכותית או מחשוב קוונטי. מבבחינתו בעולם הזה, כמו בכל טריטוריה מסואבת מכסף, עומדים אנשים שבורים שמנסים לרפא את טראומות העבר שלהם על ידי מרדף אחרי כוח ועושר. דנקן (בגילומו התזזיתי והמופרע של בילי מגנוסן) עורך טקסי אייוואסקה מזדמנים כשהוא צריך לתמרן את דרכו בעמק הסיליקון. באחד הטקסים הוא פגש את אבא שלו. "מה תרצה לומר לו, דנקן?", שואל מוביל הטקס. "אבא, אני עשיר!", גונח דנקן בתשובה.
נקודת המוצא של העלילה ב"חוצפה" דווקא לא רעה: דנקן הוא המנכ"ל של חברת Hypergnosis, חברה שמחזיקה באלגוריתם עוצמתי לכריית נתונים על אנשים פרטיים. השותף החכם שלו להקמת החברה, האמיש, התאבד והשאיר את דנקן במירוץ אכזרי, בניסיון נואש להוכיח שהוא גם שווה משהו. דנקן של מגנוסן הוא קריקטורה בוטה של אדם צעיר ונטול כל מודעות עצמית, שמפגין את כל הסימפטומים הקלישאתיים של הייטקיסט ילדותי, אובססיבי לדימוי שלו ונטול-מוסר. החברה שלו הייתה אמורה להירכש על ידי ענקית טכנולוגיה תמורת מיליארדים, אבל דנקן לא הצליח להתאפק והדליף את דבר הרכישה לתקשורת, מה שגרם לצד השני לסגת ולבטל את העסקה. עכשיו דנקן זקוק לסיפור אחר שיסיח את הדעת וימנע מהמניה של החברה שלו לקרוס עם היוודע דבר הביטול ("האם אתה מודאג לגבי המניה או לגבי הזין שלך?", תוהה ידידתו של דנקן. "זה אותו הדבר", הוא עונה לה).
הישועה באה לדנקן בצורת הפסיכולוגית שלו, ג'ואן, שקאדר המטופלים שלה כולל עוד הרבה אנשים כמוהו: דמויות מפתח בעמק הסיליקון עם צרות של עשירים. בסוף הפרק הראשון (מבין שמונה שנשלחו לביקורת) דנקן מגלה שג'ואן (שרה גולדברג, "בארי") ביצעה עברה אתית הקשורה למטופלים שלה, והוא מחליט לסחוט אותה כדי להציל את החברה שלו. לניסיון הזה נקלע גם קארל ברדולף (זאק גאליפנאקיס, "בדרך לחתונה עוצרים בווגאס"), איל טכנולוגיה בדימוס עם כישורים דלים מאוד בניהול כעסים; אשת סודו של דנקן, אנושקה (מייגן ראת') ובעלה, מרטין (סימון הלברג, "המפץ הגדול"), וגם בני הזוג של דנקן וג'ואן, שמגלמים פול אדלשטיין ולוסי פאנץ'.
נתח נאה מהעלילה מוקדש לדור הבא, הילדים המתבגרים של שלושת הזוגות האלה, שכצפוי נאלצים להיזנח תחת הורים נרקיסיסטים, תאבי בצע, שכל מה שאכפת להם זה מה חושבים עליהם. גלצר כמובן דוחף את הדמויות הבלתי-אהיבות שלו לקצה וכמעט מאכיל אותנו בכפית - הבת של מרטין, שמפתח גאדג'ט כושל שאמור לתמוך בבני נוער מיוסרים, מפספס לחלוטין את הבת שלו, שמוצאת נחמה בקלפטומניה. ג'ואן בכלל לא רוצה לגדל את הילד שלה, שסובל משום מה מבעיות עיכול ונסחף לתכנים רעילים ברשת, ואילו אשתו של דנקן מנטרת את כל הקלוריות שהבת שלה מכניסה לפה.
סימני ההיכר של "היורשים" כולם פה - הדיאלוגים מתקדמים בקצב מסחרר, העלבונות השנונים והרעילות המתפשטת של העושר המופלג. אבל "החוצפה" עדיין סובלת מהקצנה משטיחה של הדמויות שלה לטובת הסאבטקסט הלא כל כך מוסווה, שמרחיק מהן את הצופה. הן מצחיקות ומייאשות אבל מתישות בתובענות שלהן. ריבוי הדמויות מפזר את העלילה העמוסה ממילא על יותר מדי נרטיבים, והעלילה מונעת בעיקר על ידי מנועים חיצוניים - עסקאות ענק, מיזוגים, רכישות, גיוסים ופיטורים - ופחות על ידי האישיות של הדמויות, שנשארת תקועה בנקודת הפתיחה הקיצונית ממילא שלהן: אגואים שלא משאירים מקום לשום אלמנט אחר. אבל ההומור והוויצ'ים הקטנים של גלצר, הדיאלוגים המושחזים (בעיקר של מגנוסן) והמשחק המצוין של כולם מאפשר לצופה לנוח מדי פעם והופך את "החוצפה" למהנה במידה גם אם רחוקה משלמות.
