אריק איינשטיין מאוד אהב להיות בבית, והיו ימים רבים שבמהלכם הוא מיעט לצאת ממנו, אך השירים שלו הגיעו לכל אדם שחי בארץ הזו. הם שימחו אותו בעתות שלום והם היו לו למשענת בשעת מלחמה. 10 שנים חלפו מאז שאיינשטיין נפרד מאיתנו, וככל שהמרחק והגעגוע לקולו ולדמותו גדלים, נראה שהמחסור הזה אינו בר פיצוי.
לאורך כארבעה עשורים איינשטיין עיצב - בעזרת שותפיו הרבים - את ליבת הפסקול הישראלי. הוא חי ויצר בעידן האלבומים, ולאורך מרבית הקריירה הארוכה שלו, הקפיד להוציא לפחות אחד בכל שנה. כי חוץ מלהיות בבית עם התה והלימון, הספרים הישנים ושידורי הספורט, הוא מאוד אהב להקליט, לכתוב, לגלות שותפים חדשים ולספק להם קרש קפיצה לקריירה. מטבע הדברים, לא כל האלבומים שאיינשטיין הוציא שרדו את מבחן הזמן באותה המידה, וחלקם די נשכחו. לרגל עשור לפטירתו בחרנו לחזור לעשרה פרקים הנחשבים קצת פחות מוכרים מתוך גוף העבודות הרחב של איינשטיין, אך כל אחד מהאלבומים שברשימה זו עדיין מצדיק ביקור חוזר - ולו חלקי, בוודאי בימים שכאלו. האזינו לפלייליסט המלא:
ישן וגם חדש (1968)
מה יש פה: בניגוד לתשעת הכותרים שיופיעו בהמשך הרשימה הזו, "ישן וגם חדש" אינו ממש אלבום אולפן. הוא אוסף. וליתר דיוק, אוסף של התקליטונים והשירים שהזמר הוציא לאחר פירוקה של שלישיית החלונות הגבוהים, בימים שהחל לחפש את קולו ודמותו כסולן. "ישן וגם חדש" הוא אסופת שירים שנוצרה ונאגדה במשך מספר שנים, וכצפוי, התוצאה די אקלקטית ולא ממש אחידה ברמתה. ועדיין, היא מעלה תמונת מצב לא רעה של איינשטיין טרום מהפכת הרוק העברי של ימי "שבלול" עם חבורת לול המורחבת, כולל כמה אזכורים לימיו בלהקת הנח"ל ובשלישיית גשר הירקון. לציון עשור לפטירתו של איינשטיין, יוצאת כעת מדורה חדשה, כפולה ומשופרת סאונד של "חדש וישן" על גבי שני תקליטים צבעוניים, כך שאם במקרה אין לכם אותו - זהו הזדמנות טובה להשלמת חוסרים.
לא בטוח שהגרסה העברית של איינשטיין, ועוד עם מוטיבים תימניים כה מוגזמים ל-Do you Want to Know a Secret של הביטלס (שהפך פה משום מה ל"מזל"), שרד את מבחן הזמן. לעומתו, שירים כמו "הגר", "עיר לבנה" היפיפה שכתבה נעמי שמר, "לא פעם בקיץ" הכה תל-אביבי או "השעות הקטנות של הלילה" עם הרפרור העדין לפרנק סינטרה, הם מהרגעים היותר מהנים של איינשטיין המוקדם.
רגע המפתח: חפשו גם את הקאבר היפה ל-Mellow Yellow של זמר הפולק הסקוטי דונובן שהפך בפי איינשטיין ל"אני מרגיש כמו מלך", וגם את "פתאום בלעדיו" שחיברו שני חברי קיבוץ משמרות הצעירים - מאיר אריאל ושלום חנוך.
שירי ילדים - עם רוב הקסלי (1971)
מה יש פה: אחרי שהשלים את מהפכת הרוק העברי, איינשטיין החליט לקחת הפסקה קצרה ולפנות לרוב הכסלי, גיטריסט הצ'רצ'ילים, כדי להקליט איתו אלבום. לתוצאה הדי מפתיעה הזאת קוראים "שירי ילדים" שיצא ב-1971 ודי נשכח, ואפשר להבין מדוע. זה רחקו מלהיות אלבום מופתי כמו "שבלול" או קאנוני כ"בדשא אצל אביגדור" עם מיקי גבריאלוב (שהשתתף גם פה, כחלק מהצ'רצ'ילים) שהופיע בהמשך אותה שנה. ולמרות הכול, הוא מצדיק ביקור חוזר (או ראשון) גם עכשיו. לאורך השנים, האלבום שבקושי נמכר הפך למבוקש בקרב אספני הוויניל, ואף הודפס מחדש. ואם במקרה יש לכם עותק מהמהדורה המקורית במצב מצוין יש לא מעט אנשים שישמחו לשלם תמורתו יותר מאלפייה.
רגעי המפתח: למרות שזהו אולי הנשכח והזניח מבין האלבומים המרכיבים את הרשימה הזו, "ברלה צא" (המבוסס על הלחן של "שבלול" האינסטרומנטלי), הוא בהחלט ממתק נסתר.
(אריק איינשטיין ורוב הכסלי, "שירי ילדים", Unicell)
ארץ ישראל הישנה והטובה (1973)
מה יש פה: אחרי העבודה עם הצ'רצ'ילים, ובהמשך עם שלום חנוך ומיקי גבריאלוב, איינשטיין לקח צעד לאחור בכל הנוגע לרדיפה אחרי חידושים מוזיקליים שהגיעו מעבר לים, והעדיף לנסוע לאט וקרוב לבית. ובמילים אחרות: פחות הביטלס וקצת יותר סשה ארגוב. "ארץ ישראל הישנה והטובה" שהופיע ב-1973, חנך סדרה ארוכה של אלבומי קאברים שאיינשטיין הקליט לשירים ישראלים מעשורים קודמים. על הדרך שם האלבום והסדרה הפכו למטבע לשון המקפל בתוכו את הכמיהה שגם כשהארץ ממשיכה להתקדם ולהשתכלל היא לא תשתנה לנו יותר מדי.
רגעי המפתח: לצד שירים כ"לילה לילה", "הן אפשר", "דודו" ו"מה אומרות עינייך", האלבום הציע גם שיר חדש וחכם שביקש לבחון מחדש את מיתוסים ציוניים - "יכול להיות שזה נגמר" שכתב יהונתן גפן והלחין שם טוב לוי. ואגב חיבור בין האז לבין העכשיו וסגירות מעגלים פנים-איינשטניים, את הליווי המוזיקלי סיפקו הצ'רצ'ילים.
(אריק איינשטיין, "ארץ ישראל הישנה והטובה", פונוקול)
שירים (1975)
מה יש פה: העובדה שמחצית מהכותרים האיינשטיינים שקיבצנו פה יצאו במהלך שנות ה-70, מעידה בעיקר על קצב ההקלטות המאוד הגבוה של הזמר באותו העשור, שעמד לעיתים גם על יותר מאלבום אחד בשנה קלנדרית. העשור הפורה ביותר של איינשטיין כאמן מקליט, גם תחם למעשה את גבולות הגזרה שבה הוא יפעל מכאן והלאה: חיבה גדולה לנוסטלגיה ולשירי משוררים (ובראשם סדרת אלבומי "שירי ארץ ישראל הישנה והטובה"); התמקדות במוזיקת אמצע הדרך עם נגיעות קלות של רוק מרוסן (למשל האלבומים ב"דשא אצל אביגדור" ו"סע לאט"); והקלטת שירי ילדים. ואגב ילדים, על עטיפת האלבום שעיצב דוד טרטקובר מופיע צילום של ישן של דבורה, אימו של הזמר, לצד אחיותיה.
למרות אופיו הנוסטלגי, "שירים" מ-1975 שכלל חידושים לשירים שכתבו בין היתר יעקב אורלנד, חיים חפר, יעקב שבתאי, מרדכי זעירא ומשה וילנסקי, אינו נחשב לחלק מסדרת אלבומי "ארץ ישראל הישנה והטובה" שאיינשטיין השיק שנתיים קודם לכן. על העיבודים היפים פה חתום שם טוב לוי, ועל עיבודי הגיטרות היפים לא פחות אחראים חיים קריו הגדול ומיקי גבריאלוב. האחרון גם הלחין את רגע השיא של האלבום - "ערב מול הגלעד" של לאה גולדברג.
רגעי המפתח: לצד "ערב מול הגלעד" המופתי, תמצאו פה עוד פנינה - את "יום אחרון" שכתב אברהם שלונסקי והלחינו שלום חנוך ומאיר אריאל.
(אריק איינשטיין, "שירים", פונקול)
האהבה פנים רבות לה - עם יוני רכטר (1976)
מה יש פה: בראשית האביב של 1976, כשלהקת כוורת כבר התקרבה לישורת האחרונה שלה, חבריה החלו לחשוב מה הם הולכים לעשות ביום שאחרי. ארבעה מהם הגיעו לעבוד עם איינשטיין באלבום המאוד יפה הזה. יוני רכטר תפקד כמלחין של מרבית השירים (חלקם בשותפות עם אבנר קנר), וכמובן כאיש הגבוה שיושב ליד הקלידים. לצדו נמצאים פה יצחק קלפטר על גיטרות, ואת חטיבת הבס-תופים מאיישים אלון אולארצ'יק ומאיר פניגשטיין, רגע לפני ששניהם נסעו לחפש את מזלם בארצות הברית. ב"האהבה פנים רבות לה" אולי אין אזכור להומור הנונסנסי שאפיין את כוורת, אך בשירים היותר מיושבים בדעתם המופיעים פה, בנגינה המוקפדת של החברים באולפן, ובעיקר בהגשה הנונשלנטית של איינשטיין לאורך האלבום, אפשר לאתר קסם רב.
רגעי המפתח: "עוד יהיה" (שאיינשטיין גם הלחין) עם קולות הרקע הביטלסיים וההבטחה ש"עוד יבוא שלום עלינו" נותר רלוונטי מתמיד. "שיר אהבה סטנדרטי" הלא מאוד סטנדרטי הוא מבוא יפה לשיטת ההלחנה המורכבת אבל גם סופר-נגישה של רכטר. לקראת הסוף תוכלו למצוא גם קאבר נאה עם תוספות בעברית ל-Love Me Tender של אלביס פרסלי. ואם יש לכם ילדים תציעו להם את "מה עושות האיילות" הנצחי ואת "דג זהב" החביב, בכל זאת האיש שהלחין איתם מבין משהו בכתיבה לילדים.
(אריק איינשטיין ויוני רכטר, "האהבה פנים רבות לה", פונוקול)
אנשים אוהבים לשיר (בהופעה חיה) (1977)
מה יש פה: למרות הביקוש הרב להופעותיו, איינשטיין לא אהב לעלות על הבמה. למעשה, הוא די סבל בכל פעם שהוא נאלץ לעשות זאת. הוא הפסיק להופיע בראשית שנות ה-80, וסירב מאז לכל הצעה שהוגשה לו במטרה שיחזור, ולא משנה מה גובה הסכום שנלווה לה. הדיסקוגרפיה של איינשטיין מחזקת את הגישה הזו, והיא כוללת רק שני אלבומי הופעה: אחד כפול ומדובר עם שלום חנוך שהופיע ב-1979, והשני קצר וצנוע בהרבה שיצא עוד ב-1977. "אנשים אוהבים לשיר" הורכב משתי הופעות שערכו איינשטיין ולהקתו בהיכל התרבות בתל אביב ובקיבוץ גבעת חיים. ובלהקתו הכוונה לרכטר שהצטרף לכוורת של איינשטיין ב"האהבה פנים רבות לה" שיצא שנה קודם לכן, וגם לאפרים ואסתר שמיר, לשלמה יידוב בגיטרות, למוטי דיכנה בבס ולאלון הלל בתופים.
רגע המפתח: זה כנראה המקום היחיד שבו הקווים המקבילים שבהם פעלו מתי כספי ואיינשטיין גם הצליחו להיפגש – ועוד בביצוע מלא חיים ל"בלילות הקיץ החמים". עוד תוכלו למצוא פה את "הימים חולפים" שרכטר הלחין, טיפול מעניין של איינשטיין ב"דמעות של מלאכים", וביצועים יפים לקלאסיקות כמו "כל השבוע לך" של החלונות הגבוהים ול"אני ואתה".
(אריק איינשטיין, "אנשים אוהבים לשיר", פונוקול)
שביר - עם יצחק קלפטר (1983)
מה יש פה: גם באייטיז איינשטיין המשיך להיות כוכב, או לכל הפחות הזמר של המדינה. אומנם כבר בלי סיבובי הופעות, אבל עם שורת אלבומים מוצלחים מאוד ברובם שהולידו לא מעט להיטים, שחלקם ממשיכים להתנגן בתחנות הרדיו גם בימינו. לפחות מהפן הזה, "שביר" מעט חריג מבין האלבומים שאיינשטיין הוציא במהלך אותו העשור, גם בשל נסיבות הופעתו. "שביר" נכתב במהלך השיקום הארוך שעבר הזמר בעקבות תאונת הדרכים הקשה שבה הוא היה מעורב שנה קודם לכן.
כמתבקש הוא נשמע מהורהר, קודר, מבקש חמלה אך גם מציע ממנה וביד נדיבה. זהו גם הרגע האינטימי ביותר בגוף העבודות האיינשטייני, שחתום פה על כל הטקסטים. להישג שהוא "שביר" יש להוסיף את הלחנים הנוגים שיצחק קלפטר כתב לשירי האלבום, ולא פחות מכך - את עבודת הגיטרה המופלאה שלו (קלפטר ניגן במרבית האלבומים שאיינשטיין הוציא באייטיז), שזורקת פה ושם למה שמארק נופלר נהנה לעשות בבלדות של הדייר סטרייטס. אחרי שמאזנים שוב לשירים שמרכיבים את "שביר" נותר רק להצטער שאיינשטיין וקלפטר לא המשיכו לאלבום שלישי משותף.
רגעי המפתח: "יד אחת עושה את זה", "אולי צריך לתת לזה עוד זמן" וכמובן שיר הנושא האדיר, הם מהשירים הנדירים האלו שמצליחים גם להעלות דמעה בכל האזנה ואיכשהו גם להציע נחמה ותקווה.
לאן פרחו הפרפרים - עם שם טוב לוי (1997)
מה יש פה: מבין כל המוזיקאים שאיינשטיין קידם וחלק איתם קרדיטים על גבי עטיפות אלבומיו לאורך השנים, שם טוב לוי הוא האיש שזכה לכבוד הזה הכי הרבה פעמים. השניים החלו לעבוד בראשית הסבנטיז (באלבום "יסמין"), המשיכו לשלב כוחות גם בעשור הבא (למשל באלבום היפיפה "פסק זמן" מ-1984) וסיימו את הקשר הארוך הזה פה. "לאן פרחו הפרפרים" ניסה להמשיך את ההצלחה העצומה שלה זכה האלבום "יש בי אהבה" שנמכר בלמעלה ממאה אלף עותקים. אך למרות שהופיעו באלבום לא מעט שירים טובים – וכמובן, שותף מוזיקלי מיומן ונהדר - זה לא ממש קרה.
רגעי המפתח: לצד לוי, שהלחין מחצית משירי האלבום, איינשטיין נעזר גם בכישוריהם של שלום חנוך, יהודה פוליקר וברי סחרוף - שאיינשטיין הרגיש בבית בכל אלבום שלו. "לאן פרחו הפרפרים" הופיע כשנתיים לאחר רצח יצחק רבין, וביקש לטפל בכאב הלאומי שנוצר לאחריו דרך ארבעה שירים ("שלום, חבר", "האור בקצה", "קשה לכתוב דמעות" ו"זה פתאום נפל עליה" שהוקדש ללאה רבין). "שלום, חבר" שחנוך כתב לאלבום, חידש את הקשר הישן שלו עם חברו איינשטיין לאחר 17 שנה שבמהלכן הם לא עבוד ביחד. בעקבות השיר ורגע לפני בוא המילניום, השניים שבו לשתף פעולה באלבום שלם - "מוסקט".
(אריק איינשטיין, "לאן פרחו הפרפרים", NMC)
שמש רטובה (2002)
מה יש פה: אלבומיו המאוחרים של איינשטיין התקבלו ברגשות מעורבים בקרב הקהל הוותיק שלו, ורובם גם זכו להתעלמות מעורכי הפלייליסטים הצעירים והמעודכנים שלא בדיוק זכרו לזמר חסד נעורים. הדבר ציער את איינשטיין וגרם להאטת קצב העבודה שלו בשנותיו האחרונות. גם אם נהגו באלבומים הללו בחומרה יתרה בשעתו, גם היום צריך להודות שהם היו רחוקים מפסגת יצירתו של האיש.
ועדיין, גם בתוך האלבומים המאוחרים האלו ניתן לדוג כמה יציאות יפות, אם רק יודעים היכן לחפש. "שמש רטובה" שהופיע ב-2002, ובתום שתיקה אולפנית שנמשכה חמש שנים - נצח במושגים של אריק איינשטיין - נולד מתוך התקווה לשחזר את שיתוף הפעולה המוצלח של הזמר עם מיכה שטרית וארקדי דוכין שתרמו לו את השירים "בגללך" ו"יש בי אהבה" באמצע העשור הקודם, שהיו ההצלחה המסחרית הגדולה האחרונה באמת שידע הזמר. כבר בזמנו, כל מי שהאזין לשמש רטובה" הבין שהסיכוי שהמשאלה הזו תתגשם אינו גבוה במיוחד.
רגעי המפתח: שווה לחזור לביקור ב"מרחף בחלל" שהלחין שלום חנוך, ל"זה אני" הדוכיני, ל"ואת חוזרת לשלכת" היפיפה שהלחין שטרית למילים של יענקל'ה רוטבליט וגם ל"חיוורון" של נתן אלתרמן, עם הלחן של נפתלי אלטר ובתוספת קולות יפים של בתו, רוני.
(אריק איינשטיין, "שמש רטובה", NMC)
שתי גיטרות בס תופים (2004)
מה יש פה: למרות התגובות הצוננות מצד המבקרים והמכירות הלא מאוד מרשימות בחנויות המוזיקה (ולפני כ-20 שנה אנשים עוד רכשו דיסקים), איינשטיין המשיך להקליט אלבומים נוספים. שנתיים לאחר אי ההצלחה של "שמש רטובה" הופיע "שתי גיטרות בס תופים". כמתבקש משמו, האלבום כבר הציע גוונים יותר רוקיים מאלו שאפיינו את עבודותיו הקודמות של איינשטיין. ההפקה הופקדה הפעם בידיהם של ברי סחרוף (שהלחין כמחצית משירי האלבום, וביניהם גם את שיר הנושא שכתב איינשטיין) ושל פיטר רוט, שעבד עם הזמר על אלבום האולפן הבא והלפני אחרון שלו ("רגעים" מ-2006). למרות החיבור עם יוצרים "צעירים" ומוערכים וניסון אמיתי להרחיב במעט את הקו המוזיקלי המוכר, "שתי גיטרות בס תופים" לא זכה להצלחה.
רגעי המפתח: "תוף בודד" שסחרוף הלחין למילים של לאה גולדברג (לא להתבלבל עם הגרסה המקורית והעוצמתית לכשעצמה שהלחין מיקי גבריאלוב ב-1980), "כוכבים התחבאו בדמי" שרוט הלחין למילים של אברהם חלפי - המשורר שמילותיו תמיד היו מאוד קרובות לליבו של איינשטיין, ו"זה לא בדיוק געגוע" עם הלחן המרטיט של יהודה פוליקר. כי כשזה נוגע לאיינשטיין, זה בדיוק אותו הגעגוע, בטח עשר שנים אחרי שהוא כבר לא איתנו.
(אריק איינשטיין, "שתי גיטרות בס תופים", פונקול)
