לפני כשבועיים, יום אחרי אסון המעון בירושלים שבו מתו שני תינוקות, נערכה ההקרנה לסרטה החדש של אסתי שושן, "חשבונות שמיים". זה היה עיתוי מוזר ומכאיב - הסרט עוסק בהתמודדות של זוג צעיר חרדי עם מותו של בנם הקטן לאחר שנשכח על ידי האב במכונית. "כשאני באה במגע עם הקהל, אני מבינה עד כמה הסרט קשה", היא אומרת בריאיון ל-ynet, "זה לא בידור, זה לא 'לשחרר את שולי' או 'בחורים טובים'. זה סרט שמציב מראה. מצד שני, אלו שאלות רלוונטיות דווקא לתקופה הזאת, והן נשאלו בחברה החרדית גם אחרי אסון מירון ואירועים דומים".
"חשבונות שמיים" – טריילר
(באדיבות סרטי יונייטד קינג, משה אדרי לאון אדרי)
"אסון מירון היה בעיניי 7 באוקטובר החרדי", היא מסבירה, "סך כל הפחדים. לפעמים אני מסתובבת בבני ברק ואומרת 'איזה נס, אלוקים איתנו. איזה נס שהילד הזה לא נדרס ושהילדה עוברת את הכביש עם אחיה הקטן'. זו הנחת-רוח הזאת שבבסיס האמונה והחרדיות, שהכול יהיה בסדר והשם איתנו".
אבל טרגדיות קורות.
"ואז הקונספציה נשברת. מתחילים לשאול מה זה אומר על הבחירה שלנו, אם יש כוח עליון ועד כמה הוא מעורב במה שקורה. אלה שאלות שבתקשורת הפומבית ובמערכת החינוך החרדיות פחות יעסקו בהן כי הן נפיצות, אבל אותי זה מעסיק. למשל סוגיית הנס. אחרי פיגועים אני תמיד שומעת 'נעשה לי נס' וזה קשה לי לשמוע. כי מה לגבי מי שלא ניצל? האם זה אקראי? אתה נבחרת בגלל משהו שעשית? מה זה אומר על מי שלא ניצל?".
אלו היו המחשבות שהניעו את שושן להיענות לקול הקורא שיצא בשנת 2014, לחממה לנשות קולנוע חרדיות. כשהחליטה להגיש הצעה, היא התיישבה לילה אחד והסיפור כולו יצא בשלמותו. שושן היא, כפי שהיא מכנה את עצמה, "בוגרת החברה החרדית", אבל היא הרבה יותר מזה. קורות חייה מעידים על דחיקת גבולות נצחית בחברה סגורה וקפדנית. היא הבת הבכורה מבין 12 אחים, במשפחה חרדית, ולקחה חלק פעיל בגידולם כבר מגיל קטן. בגיל 18 וחצי נישאה לראשונה, אבל התגרשה לאחר חודשים ספורים בעקבות חוסר התאמה דתי וכלכלי. חצי שנה מאוחר יותר נישאה בשנית, במהלך השנים הביאה ארבעה ילדים, ולפני חמש שנים התגרשה בשנית.
בחייה הבוגרים היא חשה צורך לאתגר את התפיסות של החברה החרדית בעיקר בתחום מעמד האישה, גם מול התנגדות מתוך החברה החרדית וניסיונות לרפות את ידיה. היא כתבה טורי דעה, ביימה סרטים קצרים ("עקרה", שעסק בלחץ החברתי להורות מוקדמת) וייסדה את עמותת "נבחרות", שהובילה את הקמפיין "לא נבחרות - לא בוחרות", שהכשיר נשים למנהיגות פוליטית. היום היא מארחת גם פודקאסט בשם "חרדית מדוברת", בו היא עוסקת גלויות בנושאים הקשורים במיניות נשית בחברה החרדית ומנהלת פורומים פיזיים ואינטרנטיים שנועדו לשמש מרחב בטוח לשיחה נשית חרדית. "חשבונות שמיים", שיוצא בסוף השבוע הקרוב, הוא סרטה העלילתי הראשון.
בין היתר את מדברת על מיניות בחברה החרדית בפודקאסט שלך. נושא לא פשוט מן הסתם.
"אני מרגישה בנוח לדבר על מיניות, זה כבר לא טאבו כמו פעם, יש שינוי בנושא הזה. תמיד עסקו במיניות בחברה החרדית, אבל כנראה שלא מספיק ובדרך כלל מהכיוון השלילי, באזורי המוגנות והפגיעות המיניות. אבל יש היום יותר יועצות למיניות ופודקאסטים שמדברים על זה בכל מיני רבדים. שתי הנשים שדיברו אצלי בפודקאסט הן יותר דתיות לאומיות, אז כן, יצא שהבאתי נשים לא חרדיות לדבר כי זה מאפשר לי לנהל שיח קצת יותר פתוח על הנושא. אני לא אוטוריטה אבל אני יודעת על הרבה ידע חדש שנכנס, לא רק בנושא ההסכמה של האישה אלא גם של הרצון. זה שיח שמובילות בעיקר נשים, שמודעות לזה הרבה יותר מהדור הקודם. זה כבר לא קשר השתיקה שהיה פעם".
מבחן אמונה
הגשת ההצעה לחממה לנשות קולנוע חרדיות חפפה לתחילת הפעילות הציבורית של שושן בנושא ייצוג נשים, אבל בעומק העסיקו אותה שאלות בנוגע לאמונה. "תהיתי מה קורה אם אני לוקחת את החרדים הכי רגילים ונותנת להם להתמודד עם הניסוי הכי קשה של האמונה, כמה האמונה יכולה להחזיק את זה?", היא מספרת, "השאלה האם אמונה היא צורך פסיכולוגי או חברתי שנועד להחזיק חברה מתפקדת ולא מתפרקת. כי יש בזה משהו מאחד. כנראה בתצורה הזאת האמונה יכולה גם לפרק אנשים אחרים, כשבוחנים את זה באישי, כשנכנסים הביתה לארוחת ערב ולהתמודדות אחרי שהדלת נסגרת ואתה לבד מחוץ לסיסמאות ולציפיות, איך אתה מתמודד".
9 צפייה בגלריה
התמודדות אחרת עם אובדן. מתוך "חשבונות שמיים"
(צילום: דוד סקורי, באדיבות סרטי יונייטד קינג)
כל אחד מבני הזוג בסרט - רות, בגילומה של משי קליינשטיין, ושמואל, שמשחק אורי אלבי - מתמודדים אחרת עם האובדן. בעוד רות מנסה להתאבל ולהביע את כאבה, שמואל נסחף לקיצוניות דתית ומנסה להכיל אותה גם על רות. "ההתמודדות של שמואל היא הרבה יותר קשה בגלל האשמה הברורה והמיידית, ואני יכולה להבין למה הוא מאבד את זה", מאבחנת שושן, "בעיניי אי אפשר להחזיק את זה בדרכים אחרות".
אבל הוא מטיל את האחריות על מה שקורה מסביבו. הוא אומר לה "את לא צנועה".
"הוא כגבר יודע שהוא אחראי על המצב הרוחני של הבית. זו תפיסה מאוד מוכרת ונפוצה אצל גברים חרדים, וזה באחריותו. בסך הכול אני חושבת שהוא אוהב אותה ואם זה היה בנסיבות אחרות, יכול להיות שאולי היא הייתה זורמת. אם הוא באמת ישהה בכאב, הוא יתחרפן עוד יותר. הוא לא יכול לעבור דרך הכאב כמוה כי הכאב שלו הרבה יותר גדול. היום אני לומדת איך להתמודד עם כאב ואיך להירפא, הנושא הזה קרוב לליבי ממקומות אחרים. צריך לשהות בכאב אבל יש מקום שאי אפשר להיות בו, כואב מדי".
איזה תגובות קיבלת מחרדים על הסרט?
"על מעמד האישה למשל. רואים אותו פעמיים מוציא כסף ונותן לה כסף לנסיעות, והיא זאת שעובדת. הוא גם כנראה מכניס כסף ממלגה צנועה כלשהי, אבל היא זאת שמביאה את רוב הכסף. אז הרבה שאלו אותי אם יש פה אלימות. עולות שאלות על אחריות שמעסיקות היום אנשים, לא ברמה שהם יכולים לבטא החוצה כי התקשורת החרדית לא באמת תיתן במה לקולות האלה".
כשחילונים מסתכלים על חרדים, יש המון רבדים שאנחנו לא מבינים. למשל התפיסה שגבר אחראי על הרוחניות בבית, שנפוצה בעולם החרדי. לי זה גורם להתקומם. למה גבר אחראי על הרוחניות בבית? במה הוא יותר טוב מאישה?
"זה לא אומר שזה תמיד ככה. הרבה פעמים גברים מתלוננים שהאישה הופכת להיות המשגיח שלהם בישיבה: 'תקום לתפילה', 'תלך ללמוד', 'למה אתה מאחר לכולל?'. כל השנים היא התחנכה לקבל בן תורה, אדם רציני ורוחני שלומד. בסוף היא יכולה ליפול על איזה תכשיט שלא קם לתפילה וזה יוצר בעיות. או שהיא חשבה שהיא מתחתנת עם אברך והוא מחליט יום אחד שזהו, הוא רוצה לצאת לעבוד, והיא זאת שמפעילה עליו את הלחץ: 'מה זאת אומרת? החלום שלי היה שאהיה נשואה לבן תורה, למישהו שיהיה גדול הדור'".
9 צפייה בגלריה
"'שטיסל' פותחת זווית מאוד ספציפית לפלח מסוים". מתוך "שטיסל"
(באדיבות yes, צלמת: ורד אדיר)
יש המון סדרות טלוויזיה על העולם החרדי בעשור האחרון. "ווארט" למשל, היא דוגמא שהצליחה בקרב קהל חילוני. מה שהצופה מקבל חופף למה שקורה בעולם החרדי?
"כמו שהוא קורה בשוליים חרדים שהופכים להיות הרבה יותר נוכחים. שוליים לא במובן הרע של המילה אבל ככה זה לא מתנהל בעולם החרדי ההארדקור. מה שכן, השוליים מתרחבים אז רואים יותר חרדים מהאזורים הרכים של החרדיות, והם כבר לא מתנהלים בקודים הנוקשים של פעם. צריך לזכור שיש קהילות חרדיות ששם זה לא דומה בכלל".
את יכולה להתחבר למבט שלהן על החברה החרדית?
"זה סימן טוב בעיניי. פעם החברה החרדית הייתה סימן שאלה, היו סרטים שעשו במאים חילונים ואני לא רוצה להגיד מה אני חושבת עליהם. ברגע שנכנסו יוצרים מהרצף החרדי הם הביאו אותנטיות שמרגישים אותה ביצירות. לריאליטי אני פחות מתחברת, אבל סדרות כמו 'שטיסל' ו'שבאבניקים' פותחות זווית מאוד ספציפית לפלח מסוים בקהילה, וזה הקסם שלהן. אני בחרתי לעסוק בסוגיות הקשות, וזה בעייתי כי חילונים יגידו 'הנה החרדים האלה לא בסדר בראש', אבל אם זה מה שהבנתם מהסרט – לא הבנתם עד הסוף".
"לא הרשיתי לבת שלי לראות את הסרט"
העבודה על הסרט הצריכה את שושן לנוע בין מקרים שונים של אובדן חייהם של ילדים. במהלך התחקיר לסרט הצטברו עוד ועוד מקרים של ילדים שהלכו לעולמם לאחר שנשכחו ברכב. שושן, נאמנה לסיפור שלה, קראה את הסיפורים ונפגשה עם הורים שכולים. "אבל הסיפור עצמו זה לא מה שהניע אותי", היא מסבירה את הנכונות שלה לצלול לטרגדיות, "הניעו אותי שאלות כאישה חרדית על החברה, על אמונה. לבת שלי יש שני ילדים, לא הרשיתי לה לראות את הסרט. אמרתי לה שתחכה".
9 צפייה בגלריה
"בתקשורת החרדית ינסו להראות שזה לא נוגע לנו". מתוך "חשבונות שמיים"
(צילום: דוד סקורי, באדיבות סרטי יונייטד קינג)
איך הקהל מגיב בהקרנות?
"בשבוע שעבר בירושלים אישה אחת חרדית מאוד התעצבנה. היא קמה מיד בסוף הסרט ואמרה, 'זה הזמן לעשות סרטים שמפלגים את העם?'. ואז קמה אישה אחרת, חרדית, שבעלה ישב לידה, ואמרה 'אני אם שכולה ואני רוצה להגיד לך תודה שהראית את הדברים שעברנו והתמודדנו איתם. גם לבן שלי קראו שרוליק וגם הוא היה ילד קטן'. זה היה רגע קשה וחזק".
יש יותר מקרים כאלה בחברה החרדית מבחינה סטטיסטית?
"אני לא חושבת. בחברה החרדית יש יותר ילדים, מה שמעלה את הסיכויים, אבל אני לא חושבת שזה קורה שם יותר. אנחנו חיים בתקופה של הסחת דעת נוראית ועולם דיגיטלי עם המון לחץ. ואני רוצה להגיד עוד משהו", היא מוסיפה, "החברה החילונית מנהלת דיון על החרדים, אבל הדיון הזה מתנהל בעוצמות גבוהות וקשות גם בחברה החרדית - רק לא החוצה, תמיד פנימה. יש המון קבוצות ווטסאפ ופורומים ומקומות שבהם באמת קורים הדברים. בתקשורת המיינסטרים החרדית תמיד ינסו להראות שאנחנו מעל זה, שאלה בעיות של חילונים. זה לא נוגע לנו".
הרושם שנוצר הוא שהחרדים מדחיקים או מתעלמים.
"זה לא נכון. יש התייחסות אחרת כשיש אמונה ואלוהים בסיפור, זה מעלה את השאלה כמה אחריות יש לנו על מה שקורה. זה משהו שיכול לתת גם כוח ונחמה, ומי כמונו יודע כמה מעט שליטה יש לנו במציאות אחרי השנתיים האלה. בצד השני יש את האחריות האישית. השאלה שמעסיקה אותי בסרט היא איך מתפתחות האובססיות, ההקצנה. איך דברים שלא היו קורים בשנים קודמות קורים פתאום. טרגדיות הן טריגר לייצור התחושות האלה.
9 צפייה בגלריה
"אני מפעילה את כולם לקרוא תהילים, זה מה שעוזר לי". מתוך "חשבונות שמיים"
(צילום: דוד סקורי, באדיבות סרטי יונייטד קינג)
"הקטע בסרט ששמואל אומר שקרה לו נס כי לא הוא מצא את הילד, זה קטע מריאיון אמיתי עם אבא שכול ששמעתי לפני הרבה שנים. אני מבינה את המנגנון הפסיכולוגי והרוחני שטמון בזה. במקרה כל כך טרגי שהילד נשכח ברכב, שזה יכול לקרות לכל אחד, כשאתה עומד מול התוהו הזה, אז מה אתה יכול לעשות? אפשרות אחת היא לקחת את האשמה ולהרוג את עצמך, לאו דווקא פיזית. אתה לא ראוי לחיות. אפשרות שנייה היא שתמצא לזה הסברים ותמצא את הצד הטוב בדבר, תאמץ נקודת מבט אחרת. זה הסיפור, המאבק בין שני הצדדים האלה, האמונה מול הספקנות. האם מישהו שומע אותי? המעורבות של אלוהים בעולם וכל מה שנקרא השגחה פרטית. כמה זה נכון? כמה משאלת לב? כמה מזה צורך פסיכולוגי של קבוצה לשרוד את המציאות ואת קטנות האדם מול דברים גדולים?".
מה דעתך?
"אני לא חושבת שאני יכולה להגיד מה נכון. הסרט הזה יוצא אחרי שנתיים של מלחמה והתמודדויות קשות מאוד בכל כך הרבה מרחבים ומשפחות. יש לי שלושה בנים לוחמים שהיו בעזה ובלבנון וחתן לוחם, והיו תקופות שכולם היו במלחמה. אז אני מפעילה את כולם לקרוא תהילים, זה הדבר שמרגיע אותי ומחזיר אותי לסנטר".
אלה דיונים שעולים בפורומים חרדיים?
"גם, אבל בעיקר דיונים של אחריות אזרחית. אם אני עכשיו הולכת בבני ברק, מה הסיכוי שתיפול עליי מרפסת כי מישהו סגר שם משהו לא חוקי בלי לעשות את החשבון. אסון מירון הוא נקודת הייחוס כי כל מי שמסתובב במירון, בהילולה, ורואה איך זה מתנהל שם, מבין שזה נס שזה קרה רק עכשיו ולא כל כך הרבה פעמים קודם. הדיונים הן בשאלות כמו עד כמה המדינה מסרה את החברה החרדית לעסקניה שמתנהלים כמו בג'ונגל עם אפס שליטה או אחריות כלפי האנשים. מי לוקח אחריות על מה שקורה במוסדות החינוך, ברחוב?".
לפי מה שאת אומרת, החברה החרדית לא הייתה רוצה שהעסקנים החרדים ינהלו אותה.
"זה מורכב. הרי בסוף זאת השאלה, למי אתה מצביע? וזאת שאלה של זהות. אני יודעת שהם לא עושים את מה שהם צריכים והכול עקום לגמרי, אבל למי אני אצביע? זה לא רק אצל חרדים, זה בימין ובשמאל. אין קשר בין הביצועים של הפוליטיקאים לפתק שאתה שם. פתק של מישהו שאתה מכיר מהבית או איכשהו הכי פחות מתנגד אליו יחסית לשאר. צריך לזכור שהיומיום החרדי הוא כל כך אינטנסיבי שלפעמים הסוגיות הפוליטיות הגדולות לא מגיעות לשולחן. יש אנשים שלא אכפת להם. אני רואה את זה בעיקר ברמה המנהיגותית".
והחברה החרדית חווה את זה כהזנחה או כנטישה של הממשלה?
"תלוי ברמת המודעות. התקשורת החרדית, שהיא הזרוע של המנהיגות, תמיד תשדר שהאשמה היא על החילונים, המדינה, ממשלת השמד וצבא השמד. תמיד יהיה מי שאשם. אבל חרדים, אפשר להגיד עליהם כל מיני דברים, טיפשים הם לא. חלקם נחשפים למציאות ורואים אותה, ומשתייכים לקבוצות ביקורתיות מאוד. יש כאלה שפשוט תקועים ביומיום, אני חושבת שזה הרוב, בהישרדות כלכלית ובעוני עם משפחות גדולות שצריך לפרנס במקום שבו אין פיקוח והסדרה. הם נמצאים בין העסקנות שיושבת בתקרת הזכוכית שלה לבין המדינה שלא יכולה באמת לנהל את העניינים שם".
איזה נושאים עולים בפורומים הנשיים שייסדת?
"אלימות, אלימות במשפחה, פגיעות מיניות, חינוך. יקבלו את הבן שלי לבית ספר הזה? איך התנהגו אליו? למה סילקו אותו? יש לי ילד שלא רוצה להיות דתי, איך אני מתמודדת עם זה בבית? מקוואות, איך הם נראים? מי מטפל בהם? למה זה תמיד גברים? בגדול העניין הוא כמה לי, כאישה שמזהה כשלים, יש כוח וכמה מקום יש לי לשנות את המציאות שלי. כי עדיין אין לנו חברות כנסת חרדיות. יש כמה חברות מועצה מקומית, אבל זה בחיתולים. אין נשים חרדיות במוקדי כוח.
"דבר נוסף שעולה הרבה זה נושא של לימוד תורה לנשים וחוויה דתית של אישה. אני לא יכולה ללמוד גמרא, אין לי את מתיקות התורה שגברים חווים. אין לי את החוויה הדתית, אני יושבת בעזרת נשים ולמטה קורה כל מה שקורה. אנחנו במקרה הטוב נרגום אותם בסוכריות. אלה נושאים שעולים הרבה גם בפודקאסט".
"אני היום אמא ללוחמים אני יודעת מה זה לא לישון בלילה"
החברה הישראלית מתנהלת בשתי מגמות מקבילות – האחת היא התקרבות לדת, גם אם תוך כדי עיצובה באופן שנוח למתקרבים, והשנייה היא דווקא התקרבות של העולם החרדי לזה החילוני, גם אם זה לא בהכרח נראה על פני השטח. למרות היכרותה הקרובה עם שני העולמות, שושן נזהרת שלא להצביע על שינוי בחברה החרדית. "צריך להיות צנועים בניבוי העתיד של ציבור שנמצא תחת המון לחצים הישרדותיים", היא מסייגת.
"אני יודעת שיש קבוצות גדולות של חרדים שרוצים נורמליזציה, שרוצים ישראליות. כמה שינויים בחיים יכול לעשות הבחור בן ה-18 שרוצה להתגייס וצריך לעמוד מול ההורים והלחצים של השידוך והרבנים שלו? או הצעיר החרדי, המורה החרדי - כמה הם יכולים לעשות שינויים בחיים המאוד קטנים ומצוצמים שנותנים להם? אני לא יודעת. וחשוב לזכור שיש אנשים שטוב להם שם. אנשים שהם באמונה שלמה בתוך צורת החיים הזאת והם לא רוצים להתבלבל. כי אנחנו יודעים שהעולם המערבי מבלבל. ויש אנשים שבהחלטה מאוד ברורה רוצים לסגור את העיניים והאוזניים ולא להיכנס למירוץ העכברים הבלתי נגמר של העולם המערבי".
איך את רואה את הגישור העתידי בין החברה החילונית לחרדית?
"צריך להבין שהשינוי לא יגיע מההארדקור החרדי. הפנטזיה שגדודי חסידים יצאו מקריית ויז'ניץ ויבואו לשרת בצה"ל... חבר'ה, אתם לא באירוע. לא יקרה, אלא אם אתם רוצים לגייס אותם בכוח ולחנך אותם מחדש, ואז סבבה, שיהיה לכם בהצלחה. אי אפשר לכפות את זה על מי שזה לא מדבר אליו, וזאת לא תפיסה שמשתנה מהיום למחר. אני לא בטוחה גם שמי שאני רוצה שישמור על גבולותיי אלה אנשים שלא בא להם להחזיק נשק. גם החברה החילונית צריכה לשאול אם היא מוכנה לשלם את המחיר של גיוס חרדי בלי נשים ביחידות האלה".
"השינוי קורה במחוזות הרכים של החרדיות, בפריפריה, בחרדיות המזרחית, בחרדיות המודרנית שיש לה רצון אידיאולוגי לקחת אחריות. ב-7 באוקטובר לא ראינו גייסות בבקו"ם, אבל זה קרה במספרים קטנים יותר ובמיזמים אזרחיים. אחי התגייס לראשונה בגיל 45. פתאום הוא שלח לנו תמונות עם מדים, גם האח השני שלי התגייס. אני לא באה לסנגר - ההנהגה החרדית התנהגה באנטיפטיות, לפחות הייתם מראים איזשהו צער. אני לא יכולה לשמוע אותם. אני היום אמא ללוחמים, אני יודעת מה זה לא לישון בלילה".
מצפים ממך להיות הסנגורית של החברה החרדית?
"אני לא יודעת מה מצפים ממני, הייתי וכנראה עודני קול ביקורתי בתוך החברה החרדית. מאז 7 באוקטובר הציבור החרדי נמצא על המוקד מול הרבה שנאה וביקורת קשה, שאני יכולה לומר שהיא מוצדקת לצערי. אבל בסופו של דבר אני מסתכלת על הפרט החרדי ולא על ההנהגה, שאליה אני יכולה להיות מלאה בביקורת".
היית צריכה להתמודד עם התנגדויות מתוך העולם החרדי על זה שאת שוברת מוסכמות?
"ברור, תחילת הדרך כמובן הייתה לא פשוטה. הייתי במקום פגיע מאוד, וזה אפשר לאנשים שלאו דווקא חרדיותם אמנותם לפגוע בי בכל מיני דרכים. ברגע שדמך הותר, דמך הותר. עברתי דרך תחנות לא פשוטות בעשייה הזאת. כנראה שאני לא יודעת לעשות את הדברים אחרת, זה הבאג".
איך את נותנת לשני המקומות האלה - מצד אחד הדת שבשמה נשים חרדיות סובלות מקיפוח, ומצד שני את מקבלת מהדת הרבה משמעות וכוח - להתקיים בכפיפה אחת?
"זה לחיות עם הסתירות האלה ולהבין שגם החרדיות זה מעבר לדת, והחרדיות עצמה היא חלק מהזהות שלי. לאחרונה אני נוטה לומר שאני 'בוגרת החברה החרדית' כדי שאנשים לא יתחילו למדוד לי סנטימטרים בחצאית. הרי אני לא בדיוק החרדית הקלאסית. קודם כל, אני מדברת ועושה קולנוע שמתעסק בדברים שאישה חרדית לא אמורה להתעסק בהם. אמרו שאני לא חרדית גם כשהייתי סופר-חרדית, פשוט דיברתי דברים אחרים. אני יודעת שהזהות החרדית היא חלק משמעותי בחיי לטוב ולרע. אני מכירה היכרות אינטימית של החברה הזאת והיא מעניינת אותי, ברמה האמנותית והמהותית. זו חברה שיש בה הרבה סתירות ושיגעון, והיא חלק מהמשפחה שלי ומסיפור חיי".
לא היה לך בשום שלב צורך לפרוש ממנה?
"אני לא חושבת שיש איזשהו חוף מבטחים שמחכה לי בתל אביב. יותר מדי שנים הייתי בתוך החרדיות וזו אני. אני מודעת לזה שזה נראה סותר ולא תפור עד הסוף, ויש בי גם את החילונית וגם את הדתית וגם את החרדית והפמיניסטית, ואני צריכה לעשות שלום ביניהן".
