העיר העתיקה בעכו. הדשא בכניסה לפסטיבל עכו מלא בשחקנים, פרחי משחק וחובבי תיאטרון, ביניהם כאלה שמגיעים לכאן בחיפוש אחרי תיאטרון אחר. נכון, לא תמיד הם מוצאים אותו, אבל בימים שהתיאטראות הגדולים חוששים להמציא את עצמם מחדש, יש גם בחיפוש הזה, בחלום למצוא את המשהו האחר – נחמה לא מבוטלת. דליה שימקו, המנהלת האמנותית הטרייה של הפסטיבל, מתרוצצת בין ההפקות, עם חיוך גדול שמרוח על פניה. את הרחבה שלפני הכניסה לעיר העתיקה, בה מתקיימים אירועי החוצות, ממלאים מאות אנשים. "נעים לחזור לכאן כל שנה ולראות שהפסטיבל הזה עדיין חי, נושם ובועט", אומרת מבקרת שמגיעה לפסטיבל בפעם השביעית. "ומה אם לא כל ההצגות יהיו טובות?", שואל אותה זה שלידה. "בשביל זה יש פסטיבל - לנסות, לתהות ולטעות. משמח שנותנים לכשרונות האלה במה. הרבה יותר נעים להתאכזב כאן מאשר בתיאטראות הרפרטואריים".
באולם היפה מתקיימת אחת ההצגות הטובות של הפסטיבל, "איי לאב יו ספיישל" שיצרה אחינועם מנדלסון, בתה של אשת התיאטרון רות טון-מנדלסון, שגם משתתפת בהצגה. זו הצגה עשירה בפיוט חזותי שיש בה גם הרבה מהיחסים בין השתיים, במסגרתה מנדלסון מעלה לקורבן גם את האם הפרטית שלה, שעבדה את התיאטרון, בעיקר את תיאטרון הבימה, במסירות כל חייה.
"אמא לקחה אותי להצגה", אומרת מנדלסון הבת במונולוג משעשע בפתיחת ההצגה. "'את תיהני. זה עם מסכות'. שחקן במסכה ירד מהבמה והתחיל לחטט בקהל. הייתי בת ארבע. על הפנים שלו היה חיוך גדול. ניסיתי להתמגנט לכיסא, אבל הוא שלח ידיים, הניף אותי באוויר והכריז, 'מצאתי'. הגפיים שלי היטלטלו לכל עבר, וצעקתי 'לרדת!' הקהל המאושר צחק. גם אימא שלי צחקה. "לא צריך להיבהל", היא תמיד אומרת. "זה רק תיאטרון".
פסטיבל עכו לתיאטרון אחר
(צילום: בלאק בוקס מדיה)
ההצגה שיש בה גם עירום יפהפה מסתיימת ברגע קסום של פיוס בין האם ובתה שהולך איתך זמן רב אחרי שהיא מסתיימת. את המסכות היפות עיצבו אמירה פנקס ואחינועם עצמה.
לא רחוק מהשער המוביל לחוף הים של העיר משוחק המחזמר הסאטירי "על הגבעה", שיצרו קרן שפט ואליענה מגן יחד עם הכוריאוגרף אור משיח והמלחין אודי אהוד קנבל, בהשראת ריאיונות עם מתנחלים, מתנחלות, נערי ונערות גבעות. הסביבה כאילו נתפרה עבור ההצגה – חובשי כיפות ונשים שכיסוי לראשן, כשברקע עכו העתיקה על מסגדיה וקריאת המואזין שמלווה את ההתרחשות. על גבעת חול וטרשים רחוקה, מנסות חמש נערות צעירות להגשים את חלומן הגדול ולבנות יישוב חדש, "גבעת מעוז", בארץ המובטחת. יש במחזה מוזיקה יפה ופוטנציאל לא מבוטל, אבל נדמה שהוא לא החליט מה רוצה להיות - סאטירה על נוער הגבעות או מחזמר שיש בו אהבה אליהם. אבל כנראה שהצליח להם. הקהל אוהב אותן. בין הצופים היה איש תיאטרון ותיק, שמאלני אדוק בדעותיו, שמחא להצגה כפיים. מסתבר שיש לא מעט אנשים שהסאטירה הזאת, חריפה או לא, דיברה אליהם.
מתנחלת שראתה את ההצגה יחד איתנו אהבה אתה. "כשהציעו לי לראות את המחזמר התלבטתי", אמרה. "אמרתי לעצמי, לא בא לי לראות מחזמר סאטירי, תל אביבי במהותו, שעושה את נערות הגבעות ואת המפעל שלנו ללעג. אבל מתברר שטעיתי. ההצגה הזאת מלאה באהבה אליהן והשירים והדיאלוגים כבשו אותי. אף אחד לא יצדיק אחרי ההצגה הזאת את תג מחיר, אבל כל מי שהיה כאן, בטח אלו שהיו איתי, למד שאפשר גם לאהוב מישהו שאתה לא מסכים עם דעותיו". חובש כיפה אחר מחה: "לא הייתה כאן שום אהבה אליהן, וזה מכעיס".
הצגה מסקרנת אחרת היא "פ.י.ת", המבוססת על המחזה "משפט פיתגורס" מאת נתן אלתרמן, שהציג פעמים בודדות לפני כ-60 שנה מול קהל מבולבל ומבקרים זועפים ונרגנים, ומאז לא הציג עוד. בינתיים המדע והטכנולוגיה הולידו שפע מהפכות, והבמאי, המחזאי והמוזיקאי מעיין אבן, שאחראי על ההצגה עתירת השבחים "הסוף", החליט שהגיע הזמן להפיח רוח חיים בסיפורו השכוח של הרובוט פיתגורס, ולחזור לשאלות שאלתרמן ניסח על האדם והמכונה, המדע והאמונה, החומר והרוח, השכל והלב, האמיתי והמלאכותי. לא הכל פתור וברור בעיבוד של אבן, אבל החוויה עדיין מסקרנת ומשוחקת היטב.
הצגה מסקרנת אחרת, אם כי רצופה בבעיות, היא "אלמנת קש", שכתבו אורן ולדמן ויוצרים ומבצעים נטע שפיגלמן שחקנית תיאטרון גשר, ואמיר יציב, מאמני הווידיאו המובילים בארץ, נווט במטוס קרב בעברו. המחזה מבוסס על "בדלתיים סגורות" של סארטר מ-1944 המתרחש בגיהינום. על הבמה זוג מבצעים, שחקנית ואמן וידיאו, שמפעילים עולם עשיר, מטורף ומוזר על מסך ענק. את הרעיון השניים לקחו מסימולטור צבאי שמכין חיילים לסיטואציה של פלישה לבית של משפחה ערבית, כשההצגה מוקרנת-מבוצעת בתוך חלל של בית פלסטיני נטוש, שלתוכו נקלעו שלוש דמויות שהקשר ביניהן לא לגמרי ברור: נער שמשוכנע שהוא בתוך חדר בריחה, צעירה שממתינה לבעלה ואישה מבוגרת שלא יודעת איך להכיל את המצב.
אירוע אחר, מקורי וקליל, שזכה לתשואות הקהל היא ההצגה "פקק", המתרחשת בחוץ, בכביש, בין ובתוך הרכבים, ובו הדמויות והקהל חולקים את אותו פקק התנועה. המופע כולל שמונה דמויות המנסות להגיע למחוז חפצן ונתקעות יחד - שני עובדי חברה קדישא, אחד מהם שליימזל באהבה - חתן וכלה דתיים שבקושי הספיקו להכיר, ואם – כנרת בעברה שמשייטת לתהומות השכחה ובתה - כשמעליהן מרחפת השאלה הכל כך ישראלית: "למה לא נוסעים?". על מלאכת הכתיבה והבימוי אחראי נדב רוזיאביץ'.
בלילה, לקראת חצות, ביציאה מהפסטיבל אמרה זו שכבר סופרת שבעה פסטיבלים על גבה: "נכון, לא חסרו בעיות בחלק מההצגות שראיתי, אבל כדאי להגיע לכאן במקום למהר לקנות כרטיסים למחזות הזמר וההצגות הקלילות, שרואים בתיאטראות הממוסדים. שם מאכילים אותך בכפית, ולא תמיד מכריחים אותך לחשוב, להתלהב או לכעוס, וכאן יצאתי מרוצה".
