כשפול סיימון עלה על הבמה בטקס בפרסי הגראמי לשנת 1975, כדי לקבל את פרס אלבום השנה על Still Crazy After All These Years, הזמר היהודי-אמריקאי חתם את נאום התודה שלו במשפט: "ולבסוף, אני רוצה להודות לסטיבי וונדר, שהשנה לא הוציא אלבום". זו לא הייתה סתם התחכמות שנועדה לסחוט גל צחוק מהיושבים באולם. וונדר זכה בפרס אלבום השנה פעמיים ברציפות לפני כן – על Innervisions ב-1974 ועל Fulfillingness' First Finale ב-1975. למעשה, העובדה שוונדר לא הספיק להוציא אלבום חדש במהלך אותה השנה פינתה מקום לסיימון. בשנה שלאחר מכן, וונדר חזר וניצח שוב. הפעם עם יצירת המופת הכי גדולה בקריירה שלו - Songs in the Key of Life.
כשהאלבום יצא בספטמבר 1976 וונדר לא היה רק עוד כוכב סול מבטיח: הוא כבר הוכתר כמלך המוזיקה השחורה של אמצע הסבנטיז. התואר הזה הוענק לו (ובצדק) לאחר רצף בלתי-נתפס של ארבעה אלבומים אדירים – Music of My Mind, Talking Book, Innervisions ו-Fulfillingness' First Finale – ארבעה אלבומים שיצאו במהלך שלוש שנים צפופות למדי והגדירו מחדש מה סול ופ'אנק יכולים להיות. אחרי הרף הגבוה שוונדר הציב, תעשיית המוזיקה המתינה בסבלנות כדי לגלות איזה פלא וונדר מתכנן להגיש לה הפעם. התשובה שלו הייתה: אלבום כפול, שצורף לו כבונוס אי-פי בן ארבעה שירים – בסך הכול כ-105 דקות של מוזיקה קסומה ונטולת פילרים ששילבה פ'אנק, סול, פופ וג'אז, והקיפה כמעט כל נושא בחיים שאפשר לכתוב עליו: אהבה, גזע, רוחניות, ילדות וזיכרון.
הרבה מעבר לאלבום מופת - זה יקום שלם
הסיפור מאחורי יצירת האלבום Songs in the Key of Life הוא סיפור על מוזיקאי שאיבד את משמעות הדד-ליין, או שלפחות בחר להתעלם ממנו במטרה להעמיד את התוצאה שהוא שאף להשיג בראשו. וונדר החל לעבוד על החומרים שירכיבו לבסוף את האלבום הכפול פלוס הזה עוד בשנת 1974, מיד לאחר שהוציא את האלבום Fulfillingness' First Finale. התוכנית המקורית שלו הייתה שהאלבום החדש, שבמהלך העבודה זכה לשם הזמני Let's See Life the Way It Is, יגיע לחנויות התקליטים במהלך חודש אוקטובר של שנת 1975. אבל ככל שהתאריך הלך והתקרב, וונדר הבין שנותרה לו עוד הרבה עבודה, וחברת התקליטים שלו (מוטאון) נאלצה לדחות את מועד היציאה בלי לדעת איזה תאריך סיום להצמיד לפרויקט. מה שבכל זאת הרגיע קצת את החששות של המנהלים במוטאון הייתה העובדה שהיא קיבלה למעלה ממיליון הזמנות מוקדמות על האלבום הבא של וונדר שבשלב הזה עדיין לא היה קיים. מי שאפשר לוונדר את חופש הפעולה הנדיר הזה, הייתה חברת התקליטים עצמה שחתמה איתו חוזה נדיב במיוחד – 37 מיליון דולר לשבעה אלבומים שיגיעו תוך שבע שנים, הון עתק במושגי הימים ההם.
וונדר אומנם היה רחוק מלעמוד בדד-ליין שהציב לעצמו – וגם למה שהתחייב בפני חברת התקליטים שלו - אבל הוא לא התבטל. מי שבילה לצידו באותם חודשים באולפנים יכול היה לתאר תהליך עבודה שנראה מהצד ככמעט על-אנושי. וונדר לא ישן ולא ממש אכל כראוי, והוא גם אילץ את הסביבה שלו ליישר קו ולהתקדם בקצב שלו. הבסיסט ניית'ן ווטס, שהיה לו תפקיד מרכזי באותם סשנים ארוכים, סיפר בעבר שהוא חזר הביתה בשעה שלוש לפנות בוקר לאחר יום הקלטות מפרך, בקושי הספיק לקרוס לתוך הכורסה, רק כדי לקבל טלפון מוונדר עם בקשה לטוס בחזרה לאולפן – כי "יש לו שיר טוב והוא חייב אותו לידו". השיר שבגינו ווטס הוקפץ באישון לילה היה I Wish, מהשירים האחרונים שהוקלטו לאלבום, ואחד הלהיטים הגדולים שיצאו ממנו. וונדר תיאר בעבר את שיטת העבודה שלו כך: כשה"זרימה" עובדת, הוא המשיך עד שהוא הגיע לשיא. השעה ביום שבה השיא הזה יושג הייתה הרבה פחות חשובה עבורו.
(אחד הלהיטים הגדולים מתוך אלבום המופת)
התוצאה של תהליך העבודה הלכאורה מאוד זורם, אבל בפועל המאוד אינטנסיבי הזה, לא הולידה רק אלבום מופת שהוא יקום מוזיקלי - היא גם בראה מיזם קהילתי שלם. לא פחות מ-130 מוזיקאים ומוזיקאיות השתתפו בהקלטות שהתפרשו על פני ארבעה אולפנים – בעיקר בקריסטל סאונד בהוליווד, אבל גם רקורד פלנט בהוליווד ובסאוסליטו, ובהיט פקטורי בניו-יורק. עם כל שפע הנגנים הזה, וונדר עדיין ידע כיצד לשמור על טביעת אצבע אמנותית אחידה ומזוהה מתחילת האלבום ועד סופו.
בין השמות הנוצצים שגויסו לאלבום אפשר למצוא את הרבי הנקוק, שניגן פנדר רודס בשיר As; את גיטריסט הג'אז הרך ג'ורג' בנסון, שניגן ושר קולות רקע ב-Another Star ולצידו את חלילנית הג'אז-פ'אנק בובי המפרי, שהבריקה גם היא; את נגנית הנבל דורותי אשבי, שתרמה ל-If It's Magic; ואת הזמר-גיטריסט מייקל סמבלו, שהיה אחראי בין השאר לתפקיד הגיטרה המוביל ב-Sir Duke.
צמד כוכבים. סטיבי וונדר (מימין) וג'ורג' בנסון
(צילום: AP Photo)
לצד המוזיקאים תרמו קולותיהן גם מיני ריפרטון ודניס ויליאמס, שתי זמרות שהיו אז בתחילת דרכן. עבור ריפרטון זו הייתה סגירת מעגל. כשנה לפני שנכנס להקלטות האלבום, וונדר הפיק עבורה את אלבום הפריצה האדיר שלה, Perfect Angel, אך הוא נאלץ לעשות זאת תחת שם בדוי בשל ניגוד עניינים בין חברות התקליטים. וונדר, כרגיל אצלו, חתום כמלחין, כמעבד וכמפיק של כל 21 השירים באלבום – הישג שמדגיש עד כמה, על אף ההיקף הנרחב של הפרויקט, עדיין מדובר ביצירה מאוד אישית ומרוכזת.
במוטאון סמכו מאוד על אווז הזהב שלהם במחצית הראשונה של אותו עשור, וגם הפעם הוא לא אכזב. Songs in the Key of Life הפך ללהיט מרגע צאתו. הוא נכנס ישר למקום הראשון במצעד האלבומים האמריקני, ונשאר שם לא פחות מ-14 שבועות רצופים – יותר מכל אלבום אחר שיצא אי פעם בלייבל השחור. הסינגל I Wish כבש את המקום הראשון גם במצעד האר אנ' בי וגם במצעד 100 הלהיטים, ואחריו הגיע Sir Duke, המחווה היפיפה של וונדר לענק הג'אז דיוק אלינגטון, שהצליח אפילו יותר מהסינגל הקודם, והפך ברבות השנים לסטנדרט ג'אז מודרני.
המעמד הקאנוני של Songs in the Key of Life התקבע וצמח במהירות, ועם השנים הוא הפך לאחד מהאלבומים הכי מוערכים בתולדות המוזיקה הפופולרית. כשמגזין "רולינג סטון" בחר לעדכן את רשימת "500 האלבומים הגדולים בכל הזמנים" שלו לפני שש שנים הוא הקפיץ את Songs in the Key of Life מהמקום ה-57 למקום הרביעי.
המגזין לא היה היחיד שהתייחס לאלבום הזה כאל יותר מרק עוד אירוע מוזיקלי. ישנם לא מעט חוקרי מוזיקה ותרבות אמריקאיים שמציבים את יצירת המופת הזו של וונדר מלפני 50 שנה, יחד עם האלבום What's Going On של מרווין גיי (שהגיע למקום הראשון באותה רשימה מאוד בעייתית של המגזין), כאחד משני האלבומים המשפיעים ביותר שיצאו בסבנטיז. ההשפעה המוזיקלית של Songs in the Key of Life לא נשארה רק בשדה הביקורת. הראפר קוליו למשל, בנה את הלהיט שלו Gangsta's Paradise על Pastime Paradise הכיפי של וונדר מכאן. קוליו הוא אולי הדוגמה הזכירה ביותר, אך הצלילים שוונדר ושותפיו הרבים ל-Songs in the Key of Life יצרו במהלך אותם חודשים אינטנסיביים באולפנים המשיכו לשמש כר פורה ללא מעט רעיונות של מפיקי היפ הופ שנהנו לצלול לתוך האלבום ולדלות ממנו מהלכים.
הולך לחגוג - ובגדול. סטיבי וונדר
(צילום: AP Photo/J. Scott Applewhite)
מי שחשב שבגיל 76, וונדר יסתפק במסיבת יום הולדת לגדול אלבומיו בחיק המשפחה, צפוי היה להתבדות. החל מאמצע החודש הבא, המוזיקאי - שדי הוריד פרופיל בעשורים האחרונים - ייצא לסיבוב הופעות מיוחד לכבוד שנת היובל לאלבום, שבו יבצע את כולו. זהו לא עוד סיבוב הופעות של מוזיקאי ותיק שמגיש את הלהיטים שלו כי הוא מבין שלכך הקהל מצפה. זוהי חזרה מאוחרת של אמן מבוגר אל מי שהוא היה לפני 50 שנה, כשרשם את אחד מהשיאים היצירתיים בתולדות המוזיקה האמריקנית – רגע שבו מוזיקאי אחד, שכבר הצליח להוכיח הכול, הדגים שהוא יכול להתעלות אפילו על השיאים של עצמו.
