רגע אחרי צאת אלבומה החדש, This Music May Contain Hope, התראיינה ריי לרדיו של אפל מיוזיק והתנצלה בפני רוכשי גרסת הוויניל. "אתם מקבלים את האלבום, זאת לא הונאה", הסבירה הזמרת, "אבל זאת מהדורה ראשונה. אני רוצה שתדעו שהגרסאות הדיגיטליות של חלק מהשירים האלה הן די שונות. ואתם פשוט צריכים לקבל את זה שעשיתי את הכי טוב שלי".
ובכן, לא בטוח שזה הדבר שעליו אחת מכוכבות הפופ הגדולות בעולם היום צריכה לבקש סליחה, אלא על משהו אחר שמן הסתם השפיע על כך שנוצר ההבדל בין גרסת הוויניל (שזקוקה לדד-ליין קשיח על מנת להגיע בזמן) לגרסת הדיגיטל (שאפשר להעלות ברגע האחרון וגם להמשיך לשנות אחר כך). אם כבר, ריי צריכה להביע חרטה בפומבי על כך שהיא זמרת מצוינת, כותבת חדה, מלחינה ממזרית ופרפורמרית מעולה, אבל לא השכילה להכיר בכך שיש כישרון אחד שאין לה במזווה: עריכה. לא פחות מ-73 דקות נמשך האלבום והן מתפרסות על פני 17 קטעים. האחרון שבהם הוא רולר הקרדיטים של האלבום, וכאן זה לא האוסקר: אף אחד לא ישמיע כינורות ברקע ויאותת לזוכה המאושרת שנגמר לה הזמן. מצד שני, אין ספק שהיא חיה בסרט.
אפשר להבין אותה: ריי עבדה קשה מאוד ודילגה מעל יותר מדי מהמורות על מנת להגיע למקום שבו היא נמצאת כיום. השנים שבהן נאבקה על עצמאותה מול חברת תקליטים שהצרה את צעדיה, העניקה לאחרים שירים שכתבה ובאופן כללי המאיסו עליה את החיים, נצרבו אצלה בתודעה והותירו מסקנה אחת: היא יכולה לסמוך רק על עצמה. נדמה שההצלחה הפנומנלית של אלבום הבכורה, My 21st Century Blues, רק חידדה את סיפור הבסיס שלה: זאת שנאבקה לבדה בכוחות עוצמתיים ויכלה להם רק משום שסירבה להתפשר.
אלא שמכאן קצרה גם הדרך עד לעומס שכמעט מכריע את האלבום החדש, ובוודאי מונע מהשירים המוצלחים שיש בו להתגבש לכדי יצירה שלמה ומתגמלת. ניכר, למשל, הצורך של ריי להדגים שוב שוב עד כמה היא ורסטילית ומסוגלת לעבור במהירות מסחררת בין ג'אז קשקשני, אר אנ' בי סקסי, היפ-הופ דחוס ובלדות מתקתקות, והכל תחת תועפות של תזמורים כדי שבטעות אף אחד לא ישכח מי חייבת לבצע את שיר הנושא בסרט הבא בסדרת ג'יימס בונד. למעשה, לא רק שדחוף לה לבצע את מלאכת הקרוס-אובר בין שיר לשיר, אלא לעתים גם בתוך השירים עצמם. אולם במקום שהלסת תשבור את הרצפה מתדהמה אלה העפעפיים שצונחות מטה מעייפות, שכן בשירים רבים העליונות הטכנית לא מיתרגמת לתחושת ההתעלות שאמורה לבוא עם שיר טוב באמת - היא מנסה להחליף אותה.
עם זאת, היכן שהיכולות של ריי פוגשות ניצוץ אי אפשר לפספס את ההתלקחות: I Will Overcome מנסח באלגנטיות את נקודת המוצא של האלבום (כולל התייחסות להשוואות בינה לבין איימי ויינהאוס) ומתפתח יפה גם לכיווני אדית פיאף (שגם היא מוזכרת בשיר); הסינגל Click Clack Symphony מגייס את הנס זימר לטובת מלודרמה עשויה היטב על עקבים ו-Nightingale Lane מצטרף בקלות למסורת הענפה של שירי שברון לב שאנשים יחשבו בטעות שהם מסוגלים לבצע אחרי יותר מדי אלכוהול. עם The WhatsApp Killer הווירטואוזי אין סיכוי שגם האלכוהול יעזור.
מאידך, זאת ריי עצמה שמוהלת את המשקה עם מים פושרים בתוך בקבוק ממותג, דוגמת דואט סתמי עם אל גרין (Goodbye Henry) וחלוקת זרקורים לא מחויבת המציאות עם אחיותיה (Joy). כמו כן, לתקוע את הלהיט Where is My Husband בשליש האחרון של האלבום, ללא שום סיבה אמנותית נראית לעין, זה נחמד בערך כמו הנוהג לכתוב במהדורות "מיד" על אירוע שיתרחש עוד שעתיים. בשלב הקרדיטים כבר קשה שלא לגלגל את העיניים.
השאפתנות והיומרנות של ריי אולי נראות כמו תשובה ניצחת לגנריות של הפופ הנוסחתי ואיום ה-AI על המקוריות, אבל התנאי הוא שהתכונות הללו ישמשו אמצעי ולא מטרה בפני עצמה. ואם כבר עולים על עץ וטוענים ש"המוזיקה הזאת עשויה להכיל תקווה", עדיף לוודא שלא צריך לעבוד קשה מדי כדי למצוא אותה.
