לפני שבועיים, במהלך אחד הביקורים שלו בעיר אבותיו כפר סבא, שם פעמיו חנוך פיבן אל בית הוריו. בדרך הוא עצר להשביע את רעבונו בפיצה, כשלפתע שמע קול קורא מאחוריו, "חנוך!" (במלעיל). מכיוון שהפעם האחרונה שבה מישהו קרא לפיבן באופן הזה הייתה ברמת גן של שנות ה-70, הוא חווה חזרה אוטומטית לאותה תקופה קדומה. פיבן הסתובב לעבר הקול - והנה לפניו עומדת צוהלת "מלכת הכיתה של בית ספר בליך ברמת גן", הוא מתאר בעליצות בריאיון ל-ynet, "והיא מחבקת אותי, 'כמה אני גאה בך! אתה מדהים! אתה נפלא! לפני 40-50 שנה היא לא השתינה לכיוון שלי", הוא צוחק, "עכשיו זה כבר קיבל מימד קומי".
זוהי נקמתם של הלייט-בלומרים.
"כן. מאיירים וקריקטוריסטים מכירים את זה. זאת קהילה עדינה, לרוב מדובר באאוטסיידרים שהמטרה שלהם היא לבקר את החברה. אבל למי שהיה הכוכב של החבר'ה אין את המוטיבציה לעשות את זה. הקוורטרבק לעולם לא יהיה קריקטוריסט. אז הם תמיד קצת בצד, הרבה מהם נמוכים, מכוערים. אנדרדוגים, והנקמה שלהם היא שהם מצחיקים ואז הם מקבלים אהבה, כי הם הצחיקו את הנסיכה של הכיתה".
רגע הקבלה של חנוך פיבן לשבט, גם אם באיחור אלגנטי של כמה עשורים, מתחבר ישירות לנושא התערוכה החדשה שלו במוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית, תערוכת הרטרוספקטיבה שמסכמת את פועלו בשלושת העשורים האחרונים (אותה אצרה איה לוריא). ReForm, שמה של התערוכה, מזקק את מה שפיבן מקווה שהיצירות שלו – ושלכם – יעשו לכם כשתבקרו בה. כלומר - יתנו צורה חדשה למחשבה שלכם, בהנחה שתעזו לחטוא בפעולה הנועזת מכל בימים אלה: לחשוב לבד, מבלי להתחשב בשאלה אם השבט אמר או לא אמר את דברו.
השפה הוויזואלית היחודית המזוהה עם פיבן, אותה שכלל במשך 30 שנות אמנות, היא אימג'ים של פרצופים עשויים מחפצים. הוא התפרסם בישראל בשנות ה-90 עם טור דיוקנאות במוסף "הארץ", כשבמקביל החלו היצירות שלו למשוך את תשומת ליבם של מגזינים בעולם כמו "טיים" ו-Newsweek. בהמשך, הוא ביסס את הנישה שלו באמצעות תוכניות טלוויזיה לילדים וסדנאות יצירה ושלל פרויקטים מעוררי חשיבה, ששימשו גם כסדנאות עם אלמנט טיפולי, בין היתר בעקבות אירועי 7 באוקטובר.
המבקרים בתערוכה יפגשו בכניסה עם עבודות אורגינליות מפורסמות של פיבן ועם שתי עבודות חדשות (אחת מהן היא פרצופו של חוזה המדינה בגובה שני מטרים, שעשוי כולו מפחמים), ובהמשך יתבקשו לסור אל קיר אליו מודבקים שלל חפצים ולאתגר את עצמם עם איתור פרצופים.
"ב-20 השנים האחרונות אני חוקר את תהליך היצירה של עצמי ומתווך אותו לאחרים בסדנאות", מסביר פיבן, "ואני חושב שיש בזה ערך, בעיקר היכולת להשתחרר מהדעות הקדומות שיש לנו במוח. קשה לעשות את זה כי המוח שלנו כל הזמן מחפש את התיוגים, בכל סיטואציה, מול כל חפץ ואדם. זה קורה לנו כל הזמן. המוח מחפש משהו להיאחז בו אבל אם נצליח לשכוח את זה לרגע, נחווה משהו בדרך אחרת. חוויה אינטואיטיבית היא בהכרח אינדיבידואלית, פרטית, כי האינטואיציה היא שלי, ולא שלך. קשה לעשות את זה היום, בעיקר בישראל".
למה?
"כולנו מחפשים את ההגנה שהשבט נותן לנו, אבל חלק מאיתנו מקבל את מה שהשבט אומר כחוק. אנשים ניזונים כמו כבשים ממה שאנשים למעלה אומרים להם, אוכלים כל שטות שכל פרשן צבאי אומר כאילו זאת תורה מאלוהים. אנשים לא חושבים לבד, הם הפסיקו להשתמש באינטואיציה שלהם. אנחנו מחפשים אוטוריטות שיגידו לנו מה לעשות. בין אם אלה פוליטיקאים או אנשי תקשורת.
9 צפייה בגלריה
"החלום ושברו, ההתכלות של החזון של הרצל". "הרצל", 2005, חנוך פיבן
(צילום: דימה ולרשטיין)
"בשנתיים האחרונות היה יותר ויותר קשה לא להגיד בסוף כל משפט שמדבר על משהו אינדיבידואלי, 'והעיקר שיחזרו החטופים'. 'בואו לסדנת קרמיקה, והעיקר שיחזרו החטופים'. זה סוג של עמלה שהחברה דרשה מאיתנו כדי להיות שייכים לשבט. כדי להגיד 'גם לי אכפת מאוד מהחטופים ולמרות שאני מתעסק במשהו אישי, אני רוצה לסמן שגם אני שייך לשבט'. זה מפחיד לא להיות שייך לשבט.
"אנחנו כל הזמן רוצים שמישהו יגיד לנו מה לעשות. אנחנו לא זזים בלי שמישהו יגיד לנו מה הכי מומלץ ב-Trip Advisor אנחנו כבר לא יודעים לנווט לבד, אנחנו לא סומכים על עצמנו. לא יודעים לקרוא מפה ולהחליט לבד על ציר. אפילו כשיש מפה מול העיניים אנחנו מבקשים מגוגל שישרטט לנו את המסלול כשאנחנו יוצאים להליכה. אני תופס את עצמי עושה את זה ומשתדל להפסיק".
אבל רק יחד ננצח.
"אם כולנו ניצמד למשמעות של 'יחד ננצח' כי זה מה שפמפמו לנו, אז לא נהיה במרחב שחושב או מרגיש לבד. מי שאומר שהכי חשוב לו זה שיחד ננצח, קיבל את מה שאמרו לו ולא שאל שאלות. אני חושב שלאמנות יש תפקיד ככלי שמאפשר לנו להתחבר לעצמנו, לדעת מה אנחנו חושבים. האם זה טוב למדינה שיהיו בה המון אינדבידואלים? אני חושב שכן. כי הם אנשים יותר מוצלחים והמדינה מרוויחה מהם יותר. מדינות שבהם כולם חושבים אותו הדבר הן לא בהכרח מדינות מוצלחות. הן מדינות נבערות. אבל בערות היא כוח עבור אנשים מסוימים, עבור הפונקציונרים למעלה, הרבנים, הפוליטיקאים וביבי".
להרצל המפוחם יש קשר לזה?
"אצל הרצל נתתי צורה חדשה לגרסה ישנה של הדיוקן שלו. כמובן שלפחמים יש יותר מקונוטציה ומשמעות אחת. זה החלום ושברו, ההתכלות של החזון של הרצל, 7 באוקטובר. מצד שני פחם הוא מטאפורה נהדרת כי יש לו יכולת להתחדש ולהיות מקור אנרגיה, הוא גם מתחבר להרגלי המנגל של עם ישראל. הוא לא הסוף".
את הדיוקן של שרה נתניהו תצטרך לעדכן. היא הולכת ונהיית צעירה יותר.
"טוב זאת יצירה מ-1996, לפני 29 שנים, אז היא אמורה להיות מרוצה כי אצלי היא לא משתנה. בפועל היא רק נהיית יותר ויותר דומה ליצירה עם השנים, יותר גרוטסקית".
"כל כך נזהרים איתי בגלל הישראליות שלי"
את הריאיון פיבן מקיים מבית משפחתו בברצלונה, מהחדר של בנו שמשמש גם כסטודיו בימים שהוא בחו"ל. בשנת 2001 עברה משפחת פיבן – אשתו, ג'נט, בתו אנה ובנו ג'ייקוב – לשנת ניסיון בעיר האירופאית. "אני מאורוגוואי והעולם דובר הספרדית תמיד גרם לי להרגיש בנוח", הוא מסביר את הבחירה בברצלונה כיעד רילוקיישן, "ובשנת 2000, כשהילדים שלנו היו קטנים, ביקרנו פה והתאהבנו במקום. היה קשה לנו כמשפחה לחיות בארץ, בעיקר לאשתי, וזה היה כשהקריירה שלי היתה בשיא בישראל, תקופה אינטנסיבית מקצועית, האינתיפאדה השנייה התחילה. גרנו בנווה צדק והפיגוע בדולפינריום היה ממש לידנו. היינו עם תינוקת שרק נולדה וחשבנו לקחת הפסקה לשנה, מנוחה".
9 צפייה בגלריה
"גידלנו את הילדים בלי קהילה או מדינה והם לא שייכים ממש לשום מדינה". חנוך פיבן ובנו בשנת 2000
(צילום: אביגיל עוזי)
עם הטכנולוגיה שאפשרה לפיבן לעבוד מרחוק בקלות יחסית והנוחות בחיים בברצלונה, שנת הניסיון התארכה לעשר שנים, ופיבן חי על הקו – שבועיים בארץ ושבועיים בביתו בספרד. "החיים פה היו קלים והתאימו לנו, לטוב ולרע", הוא מאבחן, "לרע כי גידלנו את הילדים בלי קהילה או מדינה והם לא שייכים ממש לשום מדינה". אחרי עשר שנים בספרד פיבן "ניסה להיות שוב ישראלי", והמשפחה חזרה לישראל, מינוס הבן שכבר לא רצה לחזור. "זה היה ניסיון קטסטרופלי", הוא מיצר, "קלטתי שהמשפחה שלי לא מתאימה לפה מבחינה מנטלית, אבל לי היה אחלה. לקחתי סטודיו, הקמתי שוב תיק במס הכנסה וזה הקל על המון דברים, כי אני עובד עם המון משרדים ממשלתיים כי פתאום היה לי פטור מניכוי במקור. את לא מבינה כמה זה דבר יפה, פטור מניכוי מס במקור. לרגע אתה נהיה בנאדם רגיל".
זה החזיק שנה שבסופה אשתו וביתו חזרו לברצלונה, ופיבן הרשה לעצמו פריווילגיה אחת ושמר על הסטודיו שלו ביפו. "זה חשוב זהותית, וזה חשוב פרקטית", הוא מסביר, "מבחינת בגרות של עצמאות בחיים. זה מקום שאוצרים ועיתונאים יכולים לבוא אליו".
כבר כמעט 15 שנה אתה טס לפה כל שבועיים. לא מעייף?
"זה הפך להיות סוג של החיים שלי. אני נוסע הרבה פעמים עם חפצים לקולאז'ים עלי, ובאמת לפעמים זה כבד, אבל זה מאפשר לי את הבפנים והבחוץ. אשתי לא מישראל והיא לא רוצה לחיות בארץ, אז זה מאפשר לי להמשיך להיות נשוי לה ועדיין להיות חלק מישראל בצורה מסוימת. אז זה הטוב בשני העולמות. אמא שלי נפטרה לפני שבועיים והילדים שלי, שהם בני 32 ו-26, הגיעו לארץ לשבעה. זאת היתה הפעם הראשונה שארבעתנו היינו בישראל מאז שעזבנו. אבל בסופו של דבר אלו בסך הכול פריבילגיות".
בספרדים יש משהו שדומה לישראלים?
"אולי החום, הפמיליריות. מצד שני כל כך נזהרים איתי בגלל הישראליות שלי, יש איזה נימוס אירופאי שהוא נפוץ אצל הספרדים, שאולי הם קצת חסרי ביטחון, הם לא נדחפים לך לפרצוף".
אתה שמח באותה מידה להגיע לשני המקומות?
"זו חוויה אחרת. השייכות שלי היום מאוד מורכבת ואמורפית, בעיקר בשנתיים האחרונות. נחיתה בברצלונה היא תמיד נטולת רגשות. היא כאילו הגעתי לאיזשהו נינוחות אין לי יותר מדי מטענים כלפי העיר. כשאני מגיע לפה, לשכונה, אני מרגיש בבית אבל מעבר לשכונה אני כבר לא מרגיש שייך. ואת יודעת מה זה לנחות בארץ, לפגוש את נהגי המוניות, את החשמל באוויר. בנוסף חלק גדול מהעבודה שלי היום בישראל זה להעביר סדנאות יצירה מול אנשים ולהיות מול קהל, ויש את הצד של הפרפורמר שזה ממלא. החוויה פה הרבה יותר מבודדת. זה מתאזן".
זה הופך אותך לאדם שמסתגל יותר בקלות?
"קולאז' לימד אותי איך לחיות את החיים שלי. שם מאוד קל לראות את הכאוס והבלגן שמתוכו קורה משהו, ושם קיימים הניסוי והטעיה והיכולת להכיל בלבול וכשלונות. אני לוקח את זה החוצה לחיים שלי, שבהרבה מובנים הם כאוטיים ודורשים הרבה גמישות. דורשים לחזור שוב ושוב על דברים שנכשלתי בהם. יש הרבה מקריות בחיים שלי, אנשים פונים אליי ואני לא יודע מאיפה הם הגיעו. הרבה פונים למשהו שאני לא רוצה לעשות או שאין שם כסף ואני בכל זאת עושה, כי על סמך ניסיון העבר אני יודע שיכול לצאת מזה משהו אדיר. יש לי יכולת להכיל חוסר ודאות וזה בא לידי ביטוי בכל מה שקרה בשנים האחרונות".
9 צפייה בגלריה
"המוח שלנו מעדיף לטעות לכיוון הלא נכון מאשר לפספס פרצוף איפה שהיה פרצוף". "קלינט איסטווד", 1993, חנוך פיבן
(צילום: מוניקה סטיבנסון)
במה למשל?
"היתה לנו סדרת מכות בחיים, כמו לרובנו, והרגשתי שסוג החיים שאני חי הכין אותי לזה. גם מכות כלכליות. אני פרילנס, בסוף אני חי מזבל. אין לי שום עוגן וגם בעטתי בהרבה עוגנים במהלך חיי. הייתי עכשיו בסיבוב סדנאות בארה"ב שאני עובד עליו חודשים והיה אמור להימשך שבועיים וחצי. אחרי שבוע בשיקגו אחותי התקשרה וסיפרה לי שאמא שלנו על סף מוות. אמא שלי הייתה דמנטית הרבה שנים, זה היה צפוי ושמחנו שזה הגיע, אבל הייתי בדיוק באמצע סיבוב סדנאות שהוא חלק חשוב בפרנסה, בעיקר כשעם הירידה של נפח העבודה בישראל, ארה"ב הפכה לחלק חשוב בהכנסות. אז עשרה ימי עבודה התבטלו.
"אני תמיד אומר שכל אחד הגיב לקורונה כמו שהוא הגיב לכל דבר אחר בחיים. מי שהיסטרי וצריך שליטה כל הזמן, הגיב בהיסטריה. מי שהיה רגיל לעולמות של אי-ודאות, הסתדר. זה קרה גם ב-7 באוקטובר. אצלנו אשתי התמודדה עם סרטן בשנה האחרונה ועברה טיפולים, ואצל שנינו, בייחוד אצלה אבל גם אצלי, לא היתה היסטריה. החיים שלנו השתנו, טסתי לארץ הרבה פחות, שמונה פעמים בחודש היינו בבית חולים יחד וגם את זה הכלנו, התמודדנו עם זה וטפו-טפו, עכשיו הכול בסדר. אתה מתרגל לחיות ב-Fluctuation (תנודה), אני אוהב את המילה הזו".
גם המדע לוקח חלק במשחק חיפוש הפרצופים בקיר החפצים של פיבן. היכולת האנושית לזהות פרצופים במגוון של מקומות נקראת 'פראידוליה'. "זו אחיזת עיניים", מסביר פיבן, "לראות משהו במקום שהוא לא קיים בו. ההתוויה שגורמת לנו לזהות פרצופים היא חזקה מאוד, והיא גורמת לנו לראות פרצופים גם איפה שאין, כי המוח שלנו מעדיף לטעות לכיוון הלא נכון מאשר לפספס פרצוף איפה שהיה פרצוף. כי מי שלא ראה את הפרצוף שבא לטרוף אותו ביער, כבר לא איתנו. אז גילוי פרצופים הוא בעצם יתרון הישרדותי".
זאת הסיבה שזה מהנה?
"כן. וזה טריק שדרכו אני גורם לאנשים ולעצמי להיכנס למצב נוכחות תוך שנייה. אני קורא לזה Accidental Educator, מחנך אקראי. ברגע שאדם רואה פרצוף הוא מתחבר לצורך בסיסי וראשוני, שטבוע בכל אחד מאיתנו. ולא רק זה, זה גם מייצר אמפתיה. גם להבין מה האדם מולנו מרגיש זה יתרון הישרדותי. מי שאין לו את זה לא תהיה לו אהבה, לא יהיו לו עסקים, לא יהיו לו חיי חברה וגם הוא כבר לא איתנו".
וגם לא יהיה לו אישור ניכוי מס במקור.
"עצוב מאוד".
גם הילדים שלך הרוויחו מהגישה הזאת?
"את יודעת, קודם כל אני אבא שלהם וכמו כל אבא אני מעצבן, ואני נודניק ואני פחדן. אבל אני חושב שהם אנשים מאוד גמישים ורגישים ואמפתים לטוב ולרע. והם מחפשים משמעות בחיים שלהם. וכשאתה שם, מחפש, אתה כבר מתנהג כאינדבידואל. אתה חושב לבד".
כשפיבן בוחר אובייקט לדיוקן הוא אוסף עליו מידע – בין אם מדובר באדם פרטי או ציבורי – ובמקביל מתחיל בסשן סקיצות ואיסוף של חפצים רלוונטיים. הוא קורא לזה 'לשחק'. לאט לאט מתחילים הרישום והחפצים להתיידד אחד עם השני, עד לחיבור המלא. "התנאי היסודי הוא שהקריקטורה תהיה דומה לאדם, אחרת נכשלתי. הרבה כשלונות מפוארים שהיו לי קרו כי זה לא היה דומה", הוא מודה. "בעבר היה לי דיאלוג יפה עם העורכים הגרפיים בעיתונים שהיה חלק מתהליך היצירה מבחינתי, אבל בעשר השנים האחרונות העיתונות השתנתה ואף אחד לא רוצה לקחת סיכונים ברמה המקצועית. פחות כיף לעבוד היום בעיתונות וגם לא משתלם כל כך להיות טאלנט בעיתונות וזה עוד לפני ה-AI".
מה האינטואיציה שלך אומרת לגבי ה-AI?
"כמו רוב האנשים, אני משער. יש בזה משהו מפחיד. אני משתמש בזה הרבה כיועץ ומסייע בתוכנות אבל לא ברמת היצירה הויזואלית. לא בא לי להצטרף למרוצים הדיגיטלים".
אתה חושש מהיום שאנשים יפנו אל בינה ויבקשו ממנה דיוקן חנוך פיבן סטייל, במקום לבוא אליך?
"לא יותר מידי, האמת. בגדול אני עובד כפיים, וגם הסדנאות שאני מקיים מבוססות על מפגש אנושי, אז אני מקווה שגם בעתיד הקרוב יהיה לזה מקום וערך. הדברים הטובים שקרו לי בעבודה, קרו תוך כדי עבודה. אפשר להגיד 'אני רוצה שהאף ייצג את זה, והעיניים את זה' ואז להרכיב, אבל זה משעמם. אין שם רגש. העבודות הטובות שלי הן כאלו שיש בהן משהו שקרה במקרה, חפץ מפתיע, משהו שאי אפשר להסביר. כדי שזה יקרה, שתאונות טובות יקרו, אתה צריך להיות נוכח".
