לו הייתה לי דלוריאן כסופה מודל 1981 בחניה שליד הבית, הייתי יכול להיכנס אליה אתמול ולנסוע עד לאמפי Max בראשון לציון שבו התקיים מה שהוגדר כ"הערב הגדול של הרוק הישראלי". ואולי טוב שאין לי אחת. כי בניגוד למה שקרה למייקל ג'יי פוקס ולכריסטופר לויד בסרט "בחזרה לעתיד", לא נסעתי למקום שבו אנשים כבר לא זקוקים יותר לכבישים, אלא לאתר הופעות שכל הגעה אליו - וכמובן שגם כל יציאה ממנו - התבררה כסיוט. אבל ליל אמש בכל זאת היה קצת אחרת - ולא רק בגלל שהכניסה אל המתחם וגם היציאה ממנו כעבור כמעט חמש שעות, היו חלקות באופן מאוד מפתיע לטובה.
שלום חנוך בערב הגדול של הרוק הישראלי
(צילום: יח"צ)
הערב הגדול הזה שהתקיים אתמול, יכול היה להיערך באותה המידה - ובשינויים די מינוריים - גם ב-1989, ב-1992 או לכל המאוחר ב-1995. כל אחד מהמשתתפים רבי-הזכויות שלקחו בו חלק: יהודה פוליקר, אהוד בנאי, דני סנדרסון, תיסלם ושלום חנוך, לא ביצע במהלך זמן הבמה הקצוב שניתן לו יותר מדי חומרים שנכתבו לאחר רצח רבין.
גם רבים מהאלפים שאכלסו אמש את האמפי, היו כנראה גם בערבים דומים בפסטיבל ערד ובליל אהבה בצמח. זה בדיוק מה שמצפים לקבל - וגם מקבלים - מערב נוסטלגי שבו מוזיקאים לא מאוד צעירים מבצעים שירים לא ממש חדשים בפני אנשים שהפעם האחרונה שבה הם התעניינו במה שמתרחש במצעד הפזמונים הייתה כשהיו להם טייפ דאבל קאסט של סוני על הכוננית שליד המיטה וחולצת בית ספר על הרצפה.
גלריה
למוזיקה הישראלית יש הווה, יש לקוות שיהיה לה עתיד, אבל בעיקר, בטח כשזה מגיע לרוק, יש לה עבר מפואר. מתוך הערב הגדול של הרוק הישראלי
(צילום: דנה קופל)
למוזיקה הישראלית יש הווה, יש לקוות שיהיה לה עתיד, אבל בעיקר, בטח כשזה מגיע לרוק, יש לה עבר מפואר. והעבר הזה שב וביקר במהלך ליל אמש. משתתפיו נמצאים בעשור השביעי והשמיני לחייהם (חנוך תיכף ייכנס לתשיעי שלו), ועל אף שגילם נוכח, והקול של חלקם כבר לא חד כבעבר, הכוח של השירים המוכרים בשילוב הזיכרון המאוד חי של הקהל, מסוגלים לייצר כמה וכמה רגעים מהנים.
כל אחד ואחד מחמשת כוכבי הערב הזה יכול בקלות להחזיק הופעה מלאה לבדו. ביחד הם שרטטו פסקול עברי שנולד בראשית הסבנטיז (חנוך וסנדרסון), נסק והתבסס באייטיז (תיסלם, פוליקר ובנאי) והסתיים פחות או יותר במהלך המחצית הראשונה של הניינטיז.
למעט תיסלם, כל ארבעת האחרים שעלו וירדו מהבמה, המשיכו להוציא אלבומים עם חומרים חדשים גם בעשורים הבאים. חלקם עשו זאת גם בעשור הנוכחי. ועדיין, הציפייה מהם הייתה לבצע את החומרים שהם יצרו באותם ימים רחוקים. ערבים דוגמת זה שנערך אמש באמפי MAX בראשון לציון, הם לא המקום שבו עורכים ניסויים על הקהל עם שירים ממעמקי הקטלוג, ולפחות במובן הזה לא נרשמו הפתעות. זה אומנם לא מביא בשורה עצומה, אבל בהחלט מספק תמורה למחיר הכרטיס, ואפילו משאיר עודף.
מיטב הרוק במנות קצובות
הרצון להכיל חמישה אמנים בערב אחד - מבלי לחזור הביתה בשעות הקטנות של הלילה - מחייב כמה פשרות. הנתח שקיבל כל אחד מהמשתתפים נמשך כחמישים דקות – פחות מאורכה של מחצית במשחק ממוצע במונדיאל האחרון. הופעה שמתנהלת קצת כמו עם סטופר לא רק שאינה מאפשרת בניית מתח הדרגתית, היא גם מחייבת את האמן להיות בשיאו מהרגע הראשון. זאת בהנחה שלא רוצים לקבל תחושה המזכירה צפייה בהופעת קיץ חינמית שרשות מקומית עורכת לתושביה.
יהודה פוליקר, הראשון שעלה לבמה, עשה זאת כשעדיין היה אור בחוץ ואחרוני הנכנסים לאמפי עוד לא תפסו את מקומותיהם. אולי בגלל שעלה באיחור, הוא פתח מהר עם "פחות אבל כואב" ועבר ממנו ל"הצל ואני". היתרון בלחנוך ערב ארוך שכזה הוא שלפחות אתה יודע שתהיה מוקדם בבית. בכל היבט אחר זה פחות מומלץ - ולו רק כי הקהל עוד לא ממש איתך. פוליקר והלהקה הגדולה שמלווה אותו, מתגברים גם על כמה בעיות סאונד קלות, ומכיוון שהזמן דוחק הוא והם עוברים ל"משמרת לילה" של בנזין.
בוסט עם "חופשי זה לגמרי לבד" של בנזין. יהודה פוליקר בערב הגדול של הרוק הישראלי
(צילום: דנה קופל)
מהרוק של הקריות פוליקר שובר לסלוניקי כשהוא מתיישב על הכיסא לוקח את הבוזוקי ומתחיל את "עיניים שלי". אפילו שזה רחוק מלהיות הביצוע הכי טוב שלו לשיר, הוא מצליח להרטיט. ב"בכפיים" היווני הופך לרוק וסולו הגיטרה הגדול והראשון של הערב נרשם. הסט של פוליקר מקבל עוד בוסט עם "חופשי זה לגמרי לבד" של בנזין. עכשיו כבר אפשר לאתר את ראשוני הרוקדים בקהל שמממשיכים ממנו בטבעיות ל"התחלה חדשה" שמדגים שגם כשכל העולם רוצה לעבור לרכב חשמלי, אין תחליף לרוק טוב שנוצר באוקטן גבוה.
אהוד בנאי, שעולה כעשר דקות אחרי שפוליקר והלהקה שלו יורדים, פותח באופן רגוע יחסית עם "יוצא לאור", ממשיך ל"כולם יודעים" וממנו ל"היום" הרומנטי - אולי לכבוד ט"ו באב, ואולי כדי להדגים שגם במילניום השלישי נכתבו שירים. "היום" היה השיר הכי "חדש" שבוצע לאורך הערב. אגב, הוא יצא לאור ב-2002. כשבנאי - מהיותר טובים שבין משתתפי הערב - מחליף את הגיטרה האקוסטית בחשמלית, ועובר לנגן את "עבודה שחורה" מימי הפליטים נרשם גם רגע אמנותי יפה, הרבה בזכות האלמנטים האפריקאים שנוספו לעיבוד והודות לחיבור הנהדר עם "איילת חן" של צלילי הכרם. "פלורנטין", שיר ששבאופן אישי הוא לא מהפייבורטים שלי, מתגלה כמסמר הערב של בנאי. "עיר מקלט" שמגיע לאחריו, נשמע הרבה יותר נינוח מהסאונד הדחוס שהפליטים יצרו לו לפני כמעט 40 שנה.
הדגים שגם במילניום השלישי נכתבו שירים. מתוך הערב הגדול של הרוק הישראלי
(צילום: דנה קופל)
זמנו של בנאי עבר, וכעבור כעשר דקות הפסקה (למרות שעל המסכים הטיימר כוון לחמש דקות), דני סנדרסון ומלוויו עולים. הפתיחה עם "הלא נודע" מתבקשת. כמעט 30 שנה חלפו מאז שהשיר נכתב ומצבנו מעולם לא היה פחות ברור. לצד סנדרסון יש עוד שישה מלווים מצוינים, המלמדים שיעור קצר על האינפלציה שקרתה לאורך השנים במספר הנגנים שזמר אחד צריך.
הסט המצוין של סנדרסון מתמקד בשלוש הלהקות שהוא הוביל פעם, עם יתרון קל לגזוז. הראשונה שזוכה לאזכור היא דווקא דודה, שאולי הייתה כישלון ב-1980, אבל בקיץ 2026 "ערב אבוד" שלה עדיין עובד. משם הוא חותך להרמוניות הנהדרות של גזוז שמתחלקות יפה בין חברי הלהקה. ואז מגיע "גוליית" של כוורת שנותר מופת של כתיבה גם 50 שנה לאחר שנוצר. הביצועים בהמשך ל"שיר המכולת" ול"נתתי לה חיי" הם הדבר הכי קרוב שאפשר לקבל מהרוח של כוורת מתוך הבנה שאיחוד נוסף כבר לא יהיה. שירים שהם ישראל, או לפחות ישראל שהייתה כאן פעם. רגע לפני שסנדרסון וחבריו יורדים הם חותמים עם "אלף כבאים", כשברור שגם מספר כפול של לוחמי אש לא יצליח לכבות את האנרגיות שיש כרגע באמפי.
חתם ב"אלף כבאים" כשברור שגם מספר כפול של לוחמי אש לא יצליח לכבות את האנרגיות שיש כרגע באמפי. דני סנדרסון בערב הגדול של הרוק הישראלי
(צילום: דנה קופל)
לתיסלם, הבאים בתור, תמיד היה גלאם שביקש לקרוא תיגר על הרוק בסנדלים שנוצר כאן עד לבואם. אולי בגללו יזהר אשדות עולה עם בלייזר כשאנחנו באמצע הקיץ, ויושי שדה שומר על אותן משבצות שחור-לבן במכנסיים, בגיטרות ובקלידים' על אף שיתר חבריו בשחור קומפלט. ב-22:00 בערב הם פותחים עם "בוקר של כיף" ומשם אשדות לוקח את ההובלה עם ביצוע יפה ל"כבר הסתיו עכשיו". כמו בשיר, גם על הבמה הכuל נראה - ונשמע - כמעט אותו הדבר כמו אז, למרות שהתמונות של חברי הלהקה מראשית האייטיז המוקרנות על המסך, מדגישות שעברו כמה שנים טובות.
אפרופו זמן, "חצבים פורחים", שנכתב על מלחמת לבנון הראשונה, מזכיר עד כמה הוא רלוונטי וכואב. מיד לאחריו יאיר ניצני מקדים ל"פרצופה של המדינה" בקשה קטנה מהקהל ללכת להצביע בעוד שלושה חודשים, בתקווה שהפרצוף של המדינה ישתנה במקצת, והשיר הכי חשוב שתיסלם ביצעו אמש יהיה קצת פחות אקטואלי. מהחשוב הם עוברים לכיפי עם "רדיו חזק" ו"תנו לי רוקנ'רול", כשהאחרון זוכה לקיר יפה של גיטרות.
ביקשו מהקהל ללכת להצביע בעוד שלושה חודשים, בתקווה שהפרצוף של המדינה ישתנה. תיסלם בערב הגדול של הרוק הישראלי
(צילום: דנה קופל)
כמעט ארבע שעות אחרי הכניסה לאמפי, ב-23:00 בדיוק, מתקדם שלום חנוך למרכז הבמה, לוקח את הפנדר טלקסטר בורדו הנצחית וזוכה לתשואות עוד לפני ששר מילה. הוא פותח כמתבקש עם "הדרכים הידועות" מ"חתונה לבנה" ועובר ממנו לשיר שסגר את אותו אלבום אגדי – "שיר דרך". מכאן והלאה האיש שהוא הרוק הישראלי, מדגים שגם שנייה לפני גיל 80 (!) הוא עדיין ממשיך לעלות לבמה כדי להישרף, ושההתעקשות שלו ללכת נגד הרוח השתלמה בסוף. כשחנוך עובר לגיטרה אקוסטית ומפעיל את הקהל ב"אדם בתוך עצמו", הפנים המבוגרות שלו כמו מתמזגות עם הפרצוף הצעיר שהונצח על גבי עטיפת האלבום שיצא לפני כמעט יובל שנים.
"בלי לומר מילה" עם הסאונד האייטיזי הבומבסטי שמגיע לאחר מכן, מעלה זיכרונות ממופעי עבר של חנוך באלף הקודם, ו"ככה וככה" ו"בגלגול הזה", מחזיקים יפה את האמפי למרות שכבר ניתן לאתר פה ושם קרחות ביציעים. עשר הדקות האחרונות שלו ושל הערב מוקדשות לשניים מהשירים שמגדירים מהו רוק ישראלי – "מחכים למשיח" ו"סוף עונת התפוזים" של תמוז. וכן, האגדה שמגישה אותם עדיין נשמעת נהדר, בטח כשהוא מלווה בין היתר בנכד עומרי קרן, כשעוד לא היה בתכנון כשסבא שלו כתב אותם.
אגדה. שלום חנוך בערב הגדול של הרוק הישראלי
(צילום: דנה קופל)
במשך יותר מארבע שעות, ועם הרבה מאוד גיטרות שמדברות עברית, זכו אלו שהתכנסו אמש באמפי בראשון לציון לערב חד-פעמי. על אף שהם קיבלו מנות קצובות מכל אחד ממשתתפיו, הארוחה המלאה הייתה רצף של מנות טעימה שכל אחת מהן הציעה תבלין אחר. כבר לא כותבים כאן שירים כאלו. כנראה שגם לא יכתבו. אבל לפחות לערב אחד אפשר היה לשוב במנהרת הזמן ולהיזכר בכמה מיסודות הרוק הישראלי. ביחס למציאות – ובוודאי לאור מה שקורה במרבית הפלייליסטים - זו הייתה הצעה שאי אפשר היה לסרב לה.
