בקיץ האחרון, כשהחזית העיקרית של המלחמה עוד הייתה עזה, גל גדות עמדה במרכזה של סערה מתוקשרת וכואבת. כשקברניטי פסטיבל הקולנוע של ונציה הכריזו שסרטה החדש של הסטארית ההוליוודית-ישראלית, "בידיים של דנטה", יוצג בבכורה במסגרת הפסטיבל, התעוררה מחאה פרו-פלסטינית. השיא של הסערה התחולל עם פתיחת הפסטיבל, בשלהי אוגוסט: מאות יוצרי קולנוע ואמנים בינלאומיים פרסמו מכתב פתוח שקרא להנהגת הפסטיבל לנקוט עמדה ברורה וחד-משמעית בגינוי המלחמה המתמשכת בעזה, קבוצת Venice4Palestine אף קראה לבטל את הזמנתם של ידוענים שהביעו תמיכה פומבית בישראל, בהם גדות וג'רארד באטלר, שאף הוא משחק ב"בידיים של דנטה". בתקשורת נטען שגדות ביטלה את השתתפותה בפסטיבל על רקע המחאה האנטי-ישראלית וההתקפות נגדה - אולם אז השחקנית הישראלית פרסמה באופן חריג הבהרה כי מלכתחילה לא תכננה לפקוד את הפסטיבל.
"בידיים של דנטה" - טריילר
(באדיבות נטפליקס)
כשבמאי "בידיים של דנטה", האמן היהודי-אמריקני הנודע ג'וליאן שנאבל, התייצב בעיר התעלות האיטלקית, הוא נדרש במסיבת העיתונאים לסוגיה של גדות ובאטלר. "אני חושב שאין סיבה להחרים אמנים", השיב שנאבל. "בחרתי את השחקנים האלה בזכות כישוריהם כשחקנים, והם עשו עבודה יוצאתדופן בסרט וזה בערך הכול". שנאבל גם סירב להציע את דעתו על המצב בעזה: "אני חושב שאנחנו צריכים לדבר על הסרט ולא על הנושא הזה".
גם בפגישתי עם שנאבל במסעדה המשקיפה על חוף הים בלידו של ונציה, הוא גונן על גדות ובאטלר ועל הבחירה בהם, והרעיף עליהם שבחים. "מה שבאטלר וגל גדות עשו בסרט שלי כשחקנים, היה מדהים וכל השאר לא חשוב", אמר בריאיון ל-ynet. "הליהוק של גל עורר פשוט בלגן אחד גדול, שלא קשור בכלל לסרט. גל עשתה עבודה פנומנלית. לפני 15 שנה עשיתי סרט על הקונפליקט הישראלי-פלסטיני, בשם 'מיראל' (ופרטים עליו בהרחבה, בהמשך - א"ק) ואת כל מה שהיה לי להגיד על הקונפליקט הזה, כבר אמרתי".
במהלך שיחתנו, שנאבל המשיך לצאת נגד הקריאות לחרם והביע תמיכה בלתי מסויגת בגדות. "בפסטיבל הקולנוע ירושלים האחרון, גל קיבלה אות הוקרה על תרומתה לקולנוע הבינלאומי ועל הצלחתה, ובנאומה היא דיברה על השלום. הימין בישראל לא אהב את זה. אגב, איש ימין ישראלי הוא זה שרצח את ראש הממשלה יצחק רבין".
בשבוע הבא, ביום רביעי, "בידיים של דנטה" ינחת בנטפליקס. הסרט מבוסס על ספר הנושא את אותו שם מאת הסופר ניק טושס. העלילה עוסקת בכתב יד של הפואמה של דנטה אליגיירי "הקומדיה האלוהית". לאחר שנמצא בספריית הוותיקן, הטקסט העתיק עושה את דרכו מכומר אל מאפיונר בכיר בניו-יורק, שם הוא נלקח על ידי טושס לאחר שהוא מתבקש לאמת את אמיתותו. בעקבות זאת, כמו דנטה, טושס יוצא למסע משלו.
שנאבל ריכז בסרט כוכבי ענק כמו אל פצ'ינו, ג'ייסון מומואה, אוסקר אייזק ואפילו את הבמאי האגדי מרטין סקורסזה, שמופיע בתפקיד חכם קשיש שמשפיע על דנטה אליגיירי בזמן שהוא כותב את "הקומדיה האלוהית". "אנחנו חברים טובים. האמת היא שאפילו ציירתי דיוקן שלו. מרטי תמיד תמך מאוד בעבודתי כיוצר סרטים", מנמק שנאבל. "הוא באמת רצה לעשות את התפקיד כאן וחשבתי שאין מישהו אחר שמתאים אליו. מה שמרטי עושה בסרט הוא לא הופעת אורח. יש שם עומק".
גדות מופיעה בסרט בתפקיד כפול: היא מגלמת את ג'ולייטה, אשתו של ניק טושס, וגם את ג'מה דונאטי, אשתו של דנטה אליגיירי בימי הביניים, בעוד אייזק מגלם בהתאמה את טושס ודנטה. במהלך הסרט, גדות מופיעה בסצנות סקס מרומזות לצד אייזק, ובאחת מהן אף מצולמת כוונוס העולה מן הים, כששיערה הארוך מכסה את איבר מינה, בעוד ידה מסתירה את החזה שלה.
7 צפייה בגלריה


"עשתה עבודה פנומנלית". גל גדות ואוסקר אייזק, מתוך "בידיים של דנטה"
(צילום: באדיבות נטפליקס)
למה בעצם בחרת בגל ועוד לתפקיד כפול?
"למה בחרתי דווקא בה? בחרתי בה בגלל מה שחשבתי שיש ביכולתה להביא. דיברתי עם גל בטלפון - ורק מהשיחה הזו ידעתי שהיא תוכל לקחת על עצמה את התפקיד. בסרט הזה היא מזכירה לי את אינגריד ברגמן", מפליג שנאבל במחמאות. "כשאני עושה סרט אני אוסף סביבי אנשים שבוטחים בי ושאני בוטח בהם, אנשים שאני יכול לתקשר איתם ושיודעים שלא אתן להם ליפול. שמאמינים שאיתי הם יכולים לחקור את הדחפים הפנימיים שלהם. הם כלי העבודה של עצמם. ראשם של שניים מונח על הגרדום: זה של השחקן, שאותו יאשימו שלא עשה עבודה טובה, וזה של הבמאי, ששמו על התוצר ושבאחריותו מה שיוצא החוצה. השחקנים שעובדים איתי יודעים שיהיה להם אלמנט מובהק של חופש. וכך במקרה של גל. היא הייתה כל כך חמה ולבבית וכל כך מחבקת כלפי אוסקר אייזק".
7 צפייה בגלריה


מהשיחה הראשונה הוא ידע שהוא הולך ללהק אותה. גל גדות ואוסקר אייזק, מתוך "בידיים של דנטה"
(צילום: באדיבות נטפליקס)
אתה אדם רומנטי?
"האם אני אדם רומנטי? וואי, לגמרי כן. אני מטורף על אשתי לואיז (מעצבת פנים שבדית, רעייתו השלישית והנוכחית - א"ק). היא עבדה איתי על הסרט הזה, וגם על הקודם - "ואן גוך: בשערי הנצח". ב'בידיים של דנטה' נאמר בסוף: 'מצאתי את האלוהים הנחבא מן האדם - הנה היא'. מאוד אהבתי את הרעיון שאלוהים תהיה אישה".
"יהדות מבחינתי היא יותר דרך חיים, הישרדות, מודל לחיים"
"בידיים של דנטה" הוא סרטו השביעי של שנאבל בן ה-74, אחד האמנים החשובים והמוערכים של המאה ה-20. פגישה איתו לא דומה לאף שיחה אחרת. ראשית, בדרך שבה הוא מתלבש. שנאבל מסוגל לשוטט בפסטיבלים עוטה חולצה משובצת נושנה ומוכתמת בכתמי צבע, מכנסי טרנינג ונעלי התעמלות. למסיבת העיתונאים בוונציה, שנאבל הפרובוקטור והשנוי במחלוקת הגיע עם חולצה משובצת שקטם את שרווליה, ומכנסים קצרים. לפחות לשטיח האדום של בכורת "בידיים של דנטה", הוא התייצב בלוק טוקסידו אלגנטי. לפעמים הוא יכול להיות יהיר, מתריס ופוזאי, ולפעמים חם ומתעניין. לא תמיד קל לעקוב אחרי רצף המחשבות, ההגיגים, המשפטים הפיוטיים והאסוציאציות שלו. קשה לעשות סדר בתוך כל הבליל. אבל שנאבל תמיד מרתק ולא משעמם. המפגש איתו הוא חוויה מעשירה, מאתגרת ומחכימה.
שנאבל נולד בברוקלין למשפחה יהודית - אביו היגר לארה"ב מצ'כוסלובקיה, ואימו הייתה ממוצא רומני. "אחרי מלחמת העולם השנייה, אמא שלי עזרה למצוא מגורים לניצולי אושוויץ ומחנות השמדה אחרים. כשאחותי הייתה בת 12, היא אמרה: 'תמיד יש לנו אנשים זרים בבית שלובשים את הבגדים של אמא'. ואז הזרים האלה היו נעלמים ומוחלפים באנשים אחרים. ב-1948, אמא שלי הייתה נשיאת 'נשות הדסה' בברוקלין ועסקה במכירת עצים לשתילה בישראל. זה שיגע את אבא שלי, כי כולם היו חייבים לקנות עץ לשתילה בארץ, אבא שלי היה אגב חבר בבני ברית".
חגגת גם בר מצווה?
"הייתה לי בר מצווה, אבל בפסח אהבתי לאכול פיצה".
כששנאבל היה בן 15, הוא עקר עם משפחתו לעיירה בטקסס על גבול מקסיקו. אחרי שסיים את לימודיו באוניברסיטה, שנאבל חזר לניו-יורק, החל לצייר והתפרנס מעבודות מזדמנות. בין היתר עבד כנהג מונית, סוכן משקפי שמש וטבח.
בשלהי שנות ה-70 הוא פרץ עם ציורים צבעוניים שעליהם הודבקו צלחות מנופצות. זינוקו היה מטאורי ושנאבל הושווה לגילויו של כוכב רוק. הוא נתפס כ"פרא אציל שהחזיר את הציור אל הבטן, אל החוויה הפיזית" - אנטיתזה למינימליזם ולמושגיות ששלטו אז בעולם האמנות. שנאבל הציג בקצב מסחרר עבודות פראיות, רומנטיות וגרנדיוזיות, שבר מוסכמות גם בנושאים וגם בחומרים. מתנגדיו האשימו אותו ביומרנות, בהתנשאות ובחוצפה, במיוחד לאור העובדה שהוא הכריז ש"הוא הדבר הכי קרוב לפיקאסו".
ב-1988 נערכה לשנאבל תערוכת יחיד במוזיאון ישראל. "כשהייתי ילד, הוריי נהגו לומר לי: 'כשתיסע לישראל, תהיה לך תחושה מיוחדת שזאת הארץ שלך', אבל אף פעם לא האמנתי בזה ולא טרחתי לנסוע, למרות שאמי הייתה כאמור נשיאה של 'נשות הדסה'. ואז כשהגעתי אליכם לתערוכה שלי, ישר כשאספו אותי בשדה התעופה חשתי את אותה ההרגשה עליה דיברו הוריי - באיזשהו אופן הרגשתי בבית. אין לי אומנם קשר לדת הרשמית, ואני לא הולך לבית כנסת ולא שייך לקהילה היהודית, אבל אני חש קשר ליהדות שלי - יהדות מבחינתי היא יותר דרך חיים, הישרדות, מודל לחיים, איך להתייחס לאנשים. באותו ביקור היו לי כל מיני רעיונות לנסוע למדבר ולעשות פרויקט אמנותי משותף עם אמנים ישראלים וערבים - לצייר ציור גדול על בד כהה של אוהל בדואי. אבל זה לא יצא בגלל שבדיוק פרצה האינתיפאדה הראשונה. הלוואי שבעזרת האמנים והיוצרים יכולנו להביא שלום".
במקביל, שנאבל מביים מדי פעם סרטים. סרטו העלילתי הראשון, "בסקיאט" (הטעות במקור) מ-1996, שחזר את סיפורו הטראגי של אמן הגרפיטי הנודע ז'אן מישל בסקייה שמת ממנת יתר בגיל 28. ב"לפני שהלילה יורד" (2000) הוא חשף את סיפורו של הסופר והמשורר הקובני הגאה ריינלדו ארנס, שמת מאיידס בגלותו הניו יורקית. ב"הפרפר ופעמון הצלילה" (2007), שזיכה אותו בפרס הבימוי בפסטיבל קאן והיה מועמד לארבעה אוסקרים, הוא הביא למסכים את האוטוביוגרפיה המטלטלת של ז'אן דומיניק בובי, מי שהיה עורך מגזין האופנה הצרפתי "אל" - ב-1995 בובי חטף שבץ מוחי שגרר שיתוק מוחלט. בובי נותר במצב שמכונה "תסמונת הכליאה" - הוא לא היה מסוגל לדבר ולהזיז את איבריו, אבל הוא הבין, חשב, שמע, זכר ודמיין. בובי הכתיב את ספרו האוטוביוגרפי בעזרת שיטה של בחירת אותיות מתוך טבלה - הוא מצמץ בעינו השמאלית כשהגיעה האות בה חפץ. ב"ואן גוך: בשערי הנצח" (2018), שנאבל התמקד בתקופה בה הצייר ואן גוך חי ויצר בעיר ארל בצרפת. כזכור, ואן גוך מת בגיל 37, אחרי שהתמודד עם דיכאון.
נדמה שאתה אוהב לביים סרטים על יוצרים שעומדים למות.
"זה גם מה שאולאז, אשתי השנייה, טענה. היא שאלה אותי: 'למה חשוב לך לעשות סרטים על הנושאים המדכאים האלה?'. אני לא בטוח לגבי פשר האובססיה שלי לנושא. אני מבועת כל חיי מנושא המוות, למרות שאבא שלי הגיע לגיל המופלג של 92 מבלי לחלות אף פעם, ואילו אמי מתה ממחלת לב בגיל 89. הם היו נשואים באושר 60 שנה. במהלך השנים הללו אמי מתה מוות קליני מספר פעמים וחזרה לחיים. לכן היא מעולם לא פחדה מהמוות, ואפילו כבר נמאס לה מהעולם הנוכחי. לאבא הייתה המון אנרגיה והוא היה צעיר ברוחו, אבל הוא השתנה והזדקן ברגע שאמי נפטרה. החיים מורכבים ומלאים מהמורות. משחק או יצירה הם דרך לנצח את המוות, דרך להתמודד עם המחלה הקטלנית הקרויה 'חיים', ולכן אני מרגיש פריווילגיה גדולה על כך שאני יכול ליצור".
שנאבל עדיין אמן מבוקש ומרבה לצייר. בימים אלה מוצגת בשאטו לה קוסט, בפרובנס, תערוכה מקיפה וגדולה שמייצגת חמישה עשורים של עבודה, לצד ציורים חדשים של עצי אורן שנוצרו על סמך הנופים של פרובנס.
"אני חושב שיש יותר ישראלים טובים מרעים, ויותר פלסטינים טובים מרעים"
בפילמוגרפיה של שנאבל, שמעולם לא למד קולנוע, רשום כישלון מביך ומהדהד: "מיראל" (2010) - סרט בעייתי שהסתמך על ספרה בעל האלמנטים האוטוביוגרפיים של רולא ג'יבריל, שהגיעה מירושלים לאיטליה חסרת כול והפכה לעיתונאית, סופרת, מחזאית אקטיביסטית, כוכבת תקשורת פרובוקטיבית, יקירת הצהובונים וכיום ממובילות המאבק נגד ישראל, על רקע המלחמה בעזה. ג'יבריל הפכה לזוגתו של שנאבל, והקשר ביניהם נמשך בין השנים 2007 ל-2011. בהמשך היא ניהלה רומן עם רוג'ר ווטרס, אחד השמות הבולטים בתנועת החרם נגד ישראל.
"מיראל" המלודרמטי ועתיר הקלישאות עוקב אחר מספר נשים פלסטיניות, מטבח דיר יאסין ועד חתימת הסכם אוסלו. "הרגשתי מחויב להראות אספקטים בחברה הפלסטינית שיהיו מוכרים מאוד לאנשים שנמצאים מחוץ לאזור הקונפליקט, על מנת לצייר את דיוקנה של החברה הפלסטינית", אמר שנאבל בריאיון שערכתי איתו אחרי הבכורה של "מיראל" בפסטיבל ונציה 2010. "זה סרט על פלסטינים, שנכתב בידי סופרת פלסטינית ועובד בידי בחור יהודי מניו-יורק שקרא את הספר ואמר: 'טוב, זה סיפור טוב לספר'. אני לא חושב שפלסטיני היה עושה סרט כזה. בחיים לא היית רואה שתי בנות מתנשקות בסרט פלסטיני. מה שהסרט שלי עושה הוא לפרק את החברה הפלסטינית לגורמים, כך שאתה רואה שגם בתוכה יש קונפליקטים. הגישה שלי הייתה להסתכל על הדמויות הפועלות כמו על בני אדם".
ובהקשר הזה, חשוב לציין שהישראלים מוצגים ב"מיראל" בצורה בעייתית, לעתים קריקטורית, רובם שיכורי כוח ואלימים, שלא נרתעים להתעלל באזרחים פלסטיניים. "אני לא הייתי יודע אם אני הוגן או לא הוגן", אמר שנאבל בריאיון שערכתי איתו ב-2010. יצרתי סרט שמבוסס על מה שאני חושב שהוא האמת. נסעתי לישראל וראיתי את הדינמיקה, ראיתי דברים שפשוט בלתי מתקבלים על הדעת. כיהודי, אני מתבייש בהרבה מהדברים שקורים בישראל. הראיתי את האנשים באמצע. אם אתה חייל, אתה מוכנס למצב שבו אתה מחויב לפעול - נגיד, להגן על חייל אחר כשקורה משהו - וחייב להתמודד אחר כך עם ההשלכות במשך כל החיים. זה לא עניין של להפנות אצבע מאשימה, אלא דיוקן מאוד ריאליסטי של המצב.
"הראיתי את הסרט לעמליה, הנכדה של משה דיין, לבמאי אורן מוברמן ולישראלים רבים אחרים. התגובות לסרט היו נהדרות. גם בקרב החברים הישראלים של רולא. אגב, הוספנו לסרט ציטוט של יצחק רבין - 'אנחנו לא חולמים על שלום, אנחנו עושים אותו'. במקור רבין אמר: 'אנחנו לא שרים', אבל 'חולמים' נשמע יותר טוב. אנשים חשבו שהסרט שלי הוא פרומו יפה לקריאה לשלום. אין סיבה שתבוצע אלימות מאף אחד מהצדדים. יש הרבה יותר דמיון בין ישראלים לפלסטינים מאשר שוני. אני גם לא יכול לקבל את זה שמדינה של אנשים אינטליגנטיים כמו ישראל תחיה במצב של מלחמה מתמשכת. אני חושב שיש יותר ישראלים טובים מרעים, ויותר פלסטינים טובים מרעים. ואלה האנשים שצריכים לעמוד על הרגליים האחוריות. החברה האזרחית לא יכולה להמשיך להיות מוחזקת כבת ערובה לחבורה של פנאטים קיצוניים משני הצדדים. רציתי להראות גם דו-קיום".
"מיראל" שצולם בישראל, וקיבל עזרה ותמיכה מניר ברקת, מי שהיה אז ראש עיריית ירושלים, הוקרן בשעתו באולם מליאת עצרת האו"ם, למרות התנגדות של דיפלומטים ישראלים וארגונים יהודים, בטענה שזהו סרט אנטי-ישראלי המקדם את האג'נדה הפלסטינית. להקרנה הגיעו שון פן, סטיב בושמי, רוברט דה נירו והזמר לו ריד, שעליו שנאבל עשה סרט תיעודי. שנאבל הדף את ההתנגדות וטען שסרטו הוא "זעקה לשלום".
15 שנה חלפו מאז, וכיום שנאבל עדיין סבור ש"כשאתה עושה אמנות אתה משנה דברים. גם אם הנושא טרגי - אמנות היא תמיד אופטימית. אין דבר כזה אמנות פסימית. אתה יכול ליצור את היצירה המושלמת גם אם החיים שלך עיי חורבות". במהלך הדיבור על גל גדות ואלימות מצד קיצוניים, הוא פתאום נזכר בג'וליאנו מר ז"ל ששיחק ב"מיראל". "מיראל" היה למעשה סרטו האחרון של מר, שנרצח בג'נין ב-2011. "חברי ג'וליאנו מר, ישראלי-פלסטיני למופת, המשיך את דרכה של אימו ארנה בניהול בית ספר למשחק בג'נין ואיזה פונדמנטליסט ירה בו מול המשפחה שלו למוות".
למה היינו צריכים לחכות שבע שנים לסרט חדש שלך?
"בגלל שאני לא עמל על יצירת סרטים כל הזמן, וקולנוע איננו העבודה שלי. לקח לי זמן להיות מוכן לעבוד על עוד סרט, אבל אני כן מצייר כל הזמן. כמעט כל יום. למזלי בציור זה אפשרי וזאת בניגוד לקולנוע - אם הייתי צריך לחכות לאנשים אחרים שיזיזו את עצמם כדי שאעשה סרטים כל הזמן, הייתי צריך לירות לעצמי בראש. בסרט שלי על ואן גוך, ד"ר גאז'ה שואל את ואן גוך 'מדוע אתה מצייר?', והוא עונה לו: 'כדי שאוכל להפסיק לחשוב'. כשאני מצייר, אני פשוט מפסיק לחשוב ומתמזג עם מה שבחוץ ועם מה שבפנים. וזה מה שקורה גם כשאני יוצר סרט".










