עוד מים חמים אוּלַי, אומרת אָנָה המיילדת הזקנה
לא אל תעמוד סתם בפתח המטבח בן אדם, היא אומרת
לא לא, אומר אוּלַי
והוא מרגיש שחום וקור מתפשטים על עורו המצטמרר ואושר שוטף את כולו ונפלט החוצה כדמעות בעיניים כשהוא ממהר לכיריים ומתחיל למזוג מים מהבילים לקערת עץ מלבנית, מים חמים כאלה כן זה מה שצריך, חושב אוּלַי והוא מוזג עוד מים חמים לקערה והוא שומע את אנה המיילדת אומרת נראה לי שזה מספיק, היא אומרת ואוּלַי נושא את עיניו ורואה שאנה המיילדת הזקנה עומדת לצִדו ולוקחת מידיו את הקערה
אני יכולה להרים אותה בכוחות עצמי, אומרת אנה המיילדת
ופתאום נשמעת צעקה מרוסנת מהחדר ואוּלַי מביט בעיניה של אנה המיילדת הזקנה ומהנהן אליה ואפילו חיוך קטן מפציע על שפתיו כשהוא עומד ככה מולה
קצת סבלנות, אומרת אנה המיילדת הזקנה
אם זה בן נקרא לו יוהנֶס, אומר אוּלַי
עוד נראה, אומרת אנה המיילדת
יוהנֶס כן, אומר אוּלַי
על שם אבא שלי, הוא אומר
כן אין כל פסול בשם הזה, אומרת אנה המיילדת הזקנה
ועוד צעקה נשמעת, הפעם פחות מאופקת
קצת סבלנות אוּלַי, אומרת אנה המיילדת הזקנה
סבלנות, היא אומרת
אתה שומע מה אני אומרת? היא אומרת
סבלנות, היא אומרת
אתה דייג, אתה יודע שאסור לנשים להיות בסירה, נכון? היא אומרת
ברור ברור, אומר אוּלַי
ועכשיו אותו דבר רק עם גברים, אתה יודע מה זה אומר? אומרת אנה המיילדת הזקנה
מזל רע כן, אומר אוּלַי
זהו בדיוק מזל רע, אומרת אנה המיילדת הזקנה
ואוּלַי רואה שאנה המיילדת הזקנה הולכת ישר אל דלת החדרון ומחזיקה את קערת המים החמים בזרועות מושטות לפניה ואנה המיילדת הזקנה נעצרת מול הדלת ומסתובבת אל אוּלַי
אל תעמוד פה סתם, אומרת אנה המיילדת הזקנה
ואוּלַי נבהל, הוא עומד פה ומביא מזל רע שלא מדעת? לא זאת בכלל לא הייתה הכוונה ואם יקרה עכשיו משהו למָרתָה, שאותה הוא מוקיר ומכבד כל-כך ואוהב בכל לבו, אהובתו, רעייתו, אם יקרה לה משהו, לא, אסור שיקרה
סגור את דלת המטבח אוּלַי ושב במקום שלך, אומרת אנה המיילדת הזקנה
ואוּלַי מתיישב בקצה שולחן המטבח ומשעין את מרפקיו על השולחן וטומן את ראשו בין ידיו ומזל שהספיק לשלוח את מָגדָה לאחיו היום, חושב אוּלַי, כשיצא לאסוף את אנה המיילדת הזקנה ושט תחילה לאחיו להביא אליו את מגדה ולא ידע אם עשה את הדבר הנכון, כי גם מגדה תהיה בקרוב אישה בוגרת, השנים חולפות מהר, אבל מרתה ביקשה ממנו, שכשהיא תכרע ללדת והוא ייצא להביא את אנה המיילדת הזקנה עליו לקחת את מגדה לאחיו ולהשאיר אותה שם בזמן הלידה, היא עדיין צעירה מכדי לדעת בדיוק מה צפוי לה כאישה בוגרת, אמרה לו מרתה והוא כמובן היה חייב לעשות מה שהיא אומרת, אף שהעדיף שמגדה תהיה אִתו עכשיו, מאז שהוא זוכר היא הייתה ילדה חכמה ונבונה וטובה בכל מעשיה, כן הוא זכה לבת טובה, חושב אוּלַי, אבל נראה כי אלוהים לא יברך אותם בילדים נוספים כי מרתה לא הרתה שוב והשנים חלפו והם השלימו אט-אט עם הידיעה שלא יהיו להם עוד ילדים, זה היה הגורל שלהם, אמרו, והודו לאלוהים על שהעניק להם את מגדה, כי אם גם אותה לא היה נותן להם היו נותרים בודדים ועצובים כאן בהוֹלמֶן, באי הקטן שבו התיישבו ובבית שבנה במו ידיו ונכון שאחיו והשכנים עזרו אבל את הרוב עשה בכוחות עצמו וכשהציע למרתה נישואין הוֹלמֶן כבר היה ברשותו, הוא קנה את הקרקע במחיר זול ותכנן הכול לפרטי פרטים, הוא תכנן איפה יבנה את ביתם שצריך להיות מוגן מפני רוחות וסערות, ואיפה יהיו בית הסירות והמזח הוא גם תכנן, ברור שתכנן, והדבר הראשון שבנה היה המזח במפרצון שליו הפונה ליבשת, מוגן היטב מפני רוחות וסופות מהים שם בצדו המערבי של הוֹלמֶן כן, ואז נבנה הבית, אולי לא כל-כך גדול ויפה, אבל טוב דיו ועכשיו, עכשיו מרתה שוכבת בחדרון ועומדת סוף-סוף ללדת לו בן, עכשיו יבוא לעולם יוהנֶס הקטן, בזה היה משוכנע למדי, חשב אוּלַי כשישב בקצה שולחן המטבח, בכיסאו, וראשו טמון בין ידיו, רק ששום דבר לא ישתבש, רק שמרתה תלד את התינוק, תביא אותו לעולם, רק שהתינוק יוהנֶס הקטן לא יישאר בתוך הבטן של מרתה והם לא יחזיקו מעמד לא יוהנֶס הקטן ולא מרתה, רק שלא יקרה עכשיו למרתה מה שקרה ביום הנוראי ההוא לאימא שלו, לא, המחשבה הזאת בלתי נסבלת, חושב אוּלַי, כי תמיד היה להם טוב יחד לאוּלַי ולמרתה, הם אהבו זה את זה מהרגע הראשון, חושב אוּלַי, אבל עכשיו? עכשיו ייקחו לו את מרתה? אלוהים באמת רוצה ברעתו? לא מה פתאום, הוא לא רוצה, אבל אוּלַי מעולם לא הטיל ספק בכך שהשטן שולט בעולם הזה ממש כמו אלוהים הטוב, העולם הזה ודאי נשלט בידי אלוהים זוטר יותר או בידי הרוע עצמו, אבל לא באופן מוחלט, כי האלוהים הטוב נמצא פה גם הוא, ככה זה, חושב אוּלַי היושב על כיסאו בקצה שולחן המטבח וראשו טמון בין ידיו, לא, אלוהים הטוב הגיע ממרומיו עד אליו, עד כה, חייו היו טובים והוא אהב כל-כך את רעייתו ואת בתו מגדה שלא הייתה לו סיבה להתלונן, כן כל עוד יש להם ילדה כמו מגדה אין להם מה להתלונן על מר גורלם אלא להפך להודות לאלוהים על שהעניק להם אותה, כן זה מה שחשבו, גם מרתה וגם הוא, אבל אז התחילה הבטן של מרתה לתפוח והתברר להם שאלוהים מברך אותם בילד נוסף וכשכבר לא היה כל ספק הם הודו לאלוהים על שחנן אותם בילד נוסף והפעם ודאי יהיה להם בן, עכשיו ייוולד יוהנֶס הקטן, אוּלַי היה משוכנע בזה והנה בא היום והגיע הרגע אבל הלידה נמשכת ונמשכת, חשב אוּלַי היושב בקצה שולחן המטבח טומן את ראשו בין ידיו, עכשיו ייוולד בן זכר, זאת ידע בוודאות, הוא רק לא ידע אם יבוא חי לעולם הרע הזה, כן זה מה שחשוב עכשיו, חשב אוּלַי, אבל אם הבן הזכר הזה ייוולד חי לא היה כל ספק לגבי שמו, עוד מזמן הוא אמר למרתה שלילד ברחמה יקראו יוהנֶס על שם אביו והיא לא התנגדה, כן ככה יאה, היא אמרה, שלילד יקראו יוהנֶס על שם אביו, חושב אוּלַי ועכשיו, למה שקט כל-כך בחדר? ייתכן שקרה משהו? אבל הרי כשאנה המיילדת הזקנה נכנסה למטבח להביא עוד מים חמים הוא לא התרשם שמשהו אינו כשורה, לא, הוא לא ראה על אנה המיילדת הזקנה שמשהו לא בסדר לא, חושב אוּלַי ומיד נרגע, הוא אפילו מרגיש מאושר כמעט, בחיי כמה מהר משתנה מצב הרוח, לא ייאמֵן ממש, חושב אוּלַי, עכשיו ייצא תינוק, יוהנֶס הקטן, אל אוויר העולם, כי בחשכת הבטן של מרתה ובחומה הוא גדל והיה לתינוק בריא וחזק, משום כלום הוא הפך לבן אדם, ברנש קטן, שם בתוך הבטן של מרתה צמחו לו אצבעות ידיים ורגליים ופרצוף, צמחו לו עיניים ומוח ואולי אפילו קצת שיער, ועכשיו כשאִימו מרתה צועקת ומתייסרת הוא יבוא לעולם הקר הזה שבו יהיה לבדו, מופרד ממרתה, מופרד מכל האחרים, הוא יהיה בו לבדו תמיד לבדו ולבסוף, בבוא היום, בבוא יומו, הוא יתפורר ויהיה ללא כלום ויחזור למקום שממנו בא, מכלום לכלום, זהו מהלך החיים, של האדם, של בעלי החיים, ציפורים, דגים, בתים, כלי חרס, למעשה של כל דבר בעולם, חושב אוּלַי ויש עוד הרבה דברים, הוא חושב, כי גם אם מסתכלים על זה ככה, מכלום לכלום, בעצם זה לא ככה, יש הרבה מעבר לזה, אבל מהו הדבר הזה האחר? השמיים הכחולים, העצים שמוריקים? הדבר שהיה בראשית, כמו שכתוב בכתבי הקודש, הדבר המאפשר לנו להבין את העמוק וגם את הקליל, מהו הדבר הזה האחר? שאלה טובה, ומי יכול לענות עליה? כי רוח אלוהים היא זו שוודאי מסתתרת בכול והופכת את הכול ליותר מכלום, היא שמעניקה משמעות וצבעים, ולפיכך, חושב אוּלַי, דבר האלוהים ורוחו מצויים בכול, כן, ככה זה, בטוח, חושב אוּלַי, אבל רצונו של השטן ניכר גם הוא, זה בטוח לא פחות, אלא שבכלל לא בטוח אם השפעתו של האחד רבה מזו של האחר, חושב אוּלַי, כי הם נלחמים זה בזה, השניים, מי יהיה החזק וככה בטח היה כבר מאז בריאת העולם, חושב אוּלַי, אלוהים ברא עולם טוב והוא כול יכול ויודע כול, כמו שהם אומרים, המאמינים הצדקנים, לא, בזה הוא אף פעם לא נטה להאמין, אבל בקיומו של אלוהים, לא אל תגידו לי שלא, כי אלוהים כן קיים, אבל הרחק-הרחק וקרוב-קרוב, כי הוא נמצא בכל אדם יחיד, והמרחק בין אלוהים המרוחק שכלל אינו כול יכול לבין האדם היחיד שכלל אינו כול יכול קטן כשאלוהים לבש דמות אדם וחי בינינו, בימים שישוע התהלך כאן בעולם, לא, גם בזה הוא מעולם לא הטיל ספק, אבל בכך שאלוהים מחליט הכול ושכל מה שקורה נשלט בידי האל, לא, בזה הוא לא מאמין, אחרת הוא לא אוּלַי הדייג שנשוי למרתה ובנו של יוהנֶס ושעכשיו, ברגע זה, עומד להיות אבא לזאטוט קטן ששמו יהיה יוהנֶס, על שם סבו. כן, יש אלוהים, חושב אוּלַי. אבל הוא רחוק, והוא קרוב לגמרי. והוא לא יודע כול וגם לא כול יכול. ואלוהים הזה לא שולט לבדו בעולם ובגורל האנשים, נכון הוא גם פה, אבל הפריעו לו במעשה הבריאה שלו, חושב אוּלַי ומאחר שהוא חושב ככה הוא כנראה נחשב לעובד אלילים, הוא לא עומד מאחורי הצהרת האמונה שלו, זה לא בשליטתו, הוא לא מסוגל להעמיד פנים שהוא לא יודע מה שהוא יודע ולא ראה מה שראה, לא הבין מה שהבין, ונכון שקשה לנסח את מה שהוא יודע במילים כי הדבר שרכש הוא ודאות שאין דרך לבטאה, צער יותר מאשר מילה ואלוהים שלו, אם לדבר בכנות, אינו באמת מהעולם הזה אלא אלוהים שאפשר לחוש בנוכחותו כשמתכחשים לעולם הזה, רק אז הוא נגלה, למרבה הפלא, גם באדם היחיד וגם בעולם, חושב אוּלַי והוא שומע קצת ממה שאלוהים שלו רוצה לומר לו כשכנר מיטיב לנגן, כן באותם רגעים הוא שם כי הרי מוזיקה טובה מבטלת את העולם, אבל זה לא מוצא חן בעיני השטן ולכן הוא תמיד מעורר מהומה גדולה ועושה תעלולים נבזיים במקום שבו כנר טוב באמת מנגן וזה איום ונורא, חושב אוּלַי, ועכשיו, בחדרון שם בפנים, נאבק על חייו יוהנֶס הקטן, יוהנֶס הקטן, בנו, עכשיו ייצֵא בנו אל אוויר העולם הרע וזהו אולי אחד הקרבות הקשים בחיי האדם, לצאת מכור מחצבתו בתוככי רחם אמו ולהתחיל את חייו שלו בעולם הרע, כי כבר ברגע זה הוא קשור לטוּב של אלוהים ולאל זוטר יותר או שטן, די אסור לו לשבת ולחשוב מחשבות כאלה, זה הכרחי, הדבר הזה כן, לא מה, כן כן, חושב אוּלַי וקם והוא שומע את מרתה צועקת והוא שומע את אנה המיילדת הזקנה אומרת לאט-לאט, עכשיו תלחצי עוד קצת, כל הכבוד מרתה ואנה המיילדת הזקנה אומרת עוד קצת ולוחץ לו בתוך הראש והחושך כבר לא אדום ורך וכל הצלילים והחבטות הבלתי פוסקות אָ אָ דָא דָא אָ אָ אָ דָא אָ ו־אָ אוֹ אז אָ אֵ אָ אֵ אָ תסיסה אָ שֶצֶף אָ הנהר העתיק והתנדנדות אִי אָ אֵ אָ אִ אֵ אָ אֵ המים אֵ אָ ו־אֵ אוֹ אָ הכול כֵּן סָא סָא אָ סָא חָלָק סָא והקולות ואחריהם הצלילים המחרידים האלה ותלחצי אֵ אָ אֵ והקור הזה הריטוש החיכוך אבן הלוך אָ וחזור אָ וכל מה שקורה אוּ לך והזרועות כואבות הרגליים בכל מה שיש באצבעות ולכווץ אִי אָ להתאמץ אוֹ והכול אֵ זה האגם השקט אֵ אָ אוּ אָ והנהמה החזקה והקולות אֵ נֵ אָ אָ אֵן אָ אֵ אָ כן אָ ואז הָ אֵ אור אַוּ משם הכול הוא מקום אחר אָ אָ והוא כבר לא נמצא אבל הוא שואג ואז צליל ומשהו כאילו משליך אותו מעצמו לתוך משהו ואז ידיים ואצבעות מתכופפות בָאצבעות וכל הזקנים והכול כבר לא נמצא בְּבית יָשָן של מים בים עתיק של ירוקת וכוכבים מאירים המתרחקים ומתקרבים והם באים ושום דבר לא ברור אבל מבעד לכל צלילות שכמו באה מכוכב ברכּוּת ובקור מוגבל קו משם כדור הארץ ואז הדממה הזאת דממה גדולה ועתיקה משם ולא מבפנים אבל משהו שצריך והוא לא חוזר הוא נעלם וההיעלמות אינה אלא ההיעלמות הישנה ואף פעם לא זהה ואז הצעקה הברורה צלולה צעקה ברורה כמו כוכב ואז כמו קריאה בשם כמו משמעות רוח הנשימה הזאת נשימה שלֵווה ואז רוגע רוגע ותנועות רגועות והבד רך לובן לא ישן כל-כך אבל מן הים אריג ולא כהה ואדום אלא יבש ושקט נורא ואז יד והצעקה הזאת נעלמת ואז רשת רכה-רכה כמו האדום והכהה ורכה וחמה ואז לבנה ורכה וחמה שם בין השפתיים ומוצק ולבן והכול רגוע ואז אתה ילד טוב כל-כך אתה טוב אתה כל-כך ילד כל-כך יפה כן זה מה שאתה ואף אחד לא יפה כמוך אף אחד אין בעולם יפה כמוך אתה היפה והטוב מכולם - כן זה ילד יפה כן - הוא יפה - כן בחיי - נולד לך בן ורך ורטוב ועוד הרוגע הרגוע המופלא הזה וגם אוֹ אוֹ אוּ והלבן אוּ ורך אז אוֹ וקשה ואוּ אוֹ אז אז אוֹ אוּ וכל־כך לבן וכל-כך חם כמעט ואוּ אוֹ כל-כך רגוע - שמו יהיה יוהנֶס כן - כן כך יהיה כן ואז לגלוש הרחק ולא להיות - זה ילד יפה יוהנֶס כן ולהישאר בזה להישאר שם לא שום דבר אחר יוהנֶס יהיה דייג הוא כמו אביו - כן זה מה שיוהנֶס יהיה וכל־כך רגוע שקט להישאר ושם ושם ואז אז ואוּלַי עומד שם, לצד המיטה בתוך החדרון והוא רואה את יוהנֶס הקטן שוכב צמוד לשׁדּהּ של מרתה וקווצות השיער הקצרות הדקיקות הכהות שלו מוחלקות לאחור מהמצח הגבוה שלו ומרתה שוכבת במיטה בעיניים עצומות ונושמת ברוגע נשימות ארוכות סדירות אִיטיות ויוהנֶס הקטן שוכב שם צמוד לשׁדּהּ ויונק ויונק
ילד יפה, כן זה מה שאתה, אומר אוּלַי
כן ילד יפה ובריא, אומרת אנה המיילדת הזקנה
והכול עבר בשלום, היא אומרת
הכול עבר בשלום, לאם ולתינוק שלום, היא אומרת
ועכשיו הם מוכרחים לנוח, עכשיו האם והתינוק שניהם תשושים, והם מוכרחים לנוח, היא אומרת
כן ותודה רבה על עזרתך, אומר אוּלַי
מוטב שתודה לאלוהים, אומרת אנה המיילדת הזקנה
אבל עכשיו כדאי שתחזיר אותי הביתה בסירה, היא אומרת
כן אחזיר אותך כן, אומר אוּלַי
ואוּלַי עומד ומביט על מרתה ועל יוהנֶס הקטן השוכב צמוד לשדיה של מרתה, שנעשו גדולים ממש ענקיים, הוא לא זוכר שאי פעם ראה את שדיה כל-כך גדולים, גדולים ולבנים ומרושתים ורידים קטנים כחולים ומרתה שוכבת במיטה ונראית בריאה וחסונה רק עייפה עד אין קץ ורגועה להפליא היא גם נראית שוכבת ככה בעיניים עצומות ונושמת נשימות אִיטיות ועמוקות כמו מתוך רוגע הרחק מחוץ לחיים, חושב אוּלַי העומד לצד המיטה בחדרון ומביט במרתה וביוהנֶס הקטן השוכב צמוד לשׁדּהּ של מרתה
את מרגישה טוב, מרתה? אומר אוּלַי
והוא חושב שהוא מוכרח להגיד משהו, לא יכול לעמוד כך סתם ולהסס ברגע כזה בלי להגיד שום דבר, חושב אוּלַי העומד לצד המיטה שבה מרתה שוכבת ויוהנֶס הקטן צמוד לשׁדּהּ ומרתה לא עונה ואוּלַי רואה שמרתה פוקחת את עיניה ומביטה בו והוא לא מבין את עיניה, נדמה שהן מביטות בו ממקום רחוק ויודעות משהו שהוא עצמו לא יודע, ונכון שהוא מעולם לא הבין נשים, הן יודעות משהו, משהו שהוא לעולם לא יבין, משהו שהן לא אומרות וככל הנראה גם לא יכולות לומר, כי אין לומר אותו
כן, אומרת מרתה לבסוף, בקול שקט
טוב לשמוע, אומר אוּלַי
היא רק עייפה, אתה מבין, אומרת אנה המיילדת הזקנה
עייפה כן, היא אומרת שוב
ואוּלַי רואה שמרתה מהנהנת והוא רואה שהיא שבה ועוצמת את עיניה ואז הוא שומע שוב את נשימותיה, רגועות, אִיטיות
תחזיר את מגדה הביתה, אומרת מרתה עמוק מתוך תוכה
כן כמובן, אומר אוּלַי
והוא לא מבין מדוע קולה של מרתה מגיע כמו ממקום רחוק-רחוק, היא מדברת כאילו היא לא כאן בחדר, במקום שבו הוא נמצא, אלא כאילו היא במקום אחר שבו רק היא נמצאת, בתוך שלווה גדולה
כדי שתגיד שלום לאחיה, אומרת מרתה
והיא ממשיכה לדבר בעיניים עצומות ומתוך נשימה אִיטית עמוקה רגועה
כן כל עוד הוא חדש בחיים האלה, אומרת מרתה
ואוּלַי מבחין בחיוך זהיר המתפשט על שפתיה של מרתה ועכשיו הוא רואה כמה שפתיה חיוורות ובאותו רגע נראה כאילו יוהנֶס הקטן מכופף את רגליו תחתיו וצורח ואלוהים ישמור איזה קול יש לו לילד, ממש לא להאמין איזו עָוצמה יש בקולו של הפרחח הקטן, חושב אוּלַי, אלוהים ישמור אלוהים ישמור
כן זה טוב שהוא צורח, אומרת אנה המיילדת הזקנה
זה עושה לו טוב, הצרחה מעידה שהוא חי ונושם כמו שצריך, היא אומרת
אם את אומרת, אומר אוּלַי
כן ככה זה, אומרת אנה המיילדת הזקנה
ואוּלַי רואה שמרתה שוכבת במיטה ומלטפת ומלטפת את גבו של יוהנֶס והיא אומרת ששש כן ששש כן, עכשיו תירגע, אל תצרח כל-כך חזק, הכול יהיה בסדר כן, אומרת מרתה והיא עדיין מדברת בנשימה עמוקה ואִיטית, נשימה ממקום שליו מחוץ לעולם, חושב אוּלַי העומד לצד המיטה שבה מרתה שוכבת ויוהנֶס הקטן צורח וצורח ויוהנֶס הקטן שומע את קולו האדיר נישא לתוך העולם והצרחה ממלאת את העולם במקום שבו הוא נמצא ודבר כבר אינו חם ושחור וקצת אדום ורטוב ושלם, עכשיו הכול רק תנועתו שלו, הוא זה שממלא עכשיו את מה שיש והוא והקול שלו נפרדים אבל בה בעת אינם נפרדים ויש שם גם עוד משהו, משהו שהוא חלק ממנו אבל אינו הוא, כי הקול מפלח משהו מחוצה לו וחוזר אליו והולך וגובר וגובר ו
מעכשיו הכול יהיה טוב כן, אומר אוּלַי
ושם בחוץ ישנם גם קולות אחרים וכנפיים אחרות ואורות אחרים והם דומים והכול שונה והוא כמו חלק מהכול ועכשיו
ששש ששש, אומרת מרתה
ואז הצלילים המרגיעים האלה ששש כן ששש אָ ששש אֵ ששש ששש אוּ אוֹ אוּ ולהרגיש ששש ככה ששש חוֹם מרגיע ואז הפחד הזה, נפרד, נפרד, ואז, ואז הקול שם בחוץ, שם בחוץ, כל הקולות והכול מתפרק וככה כן ככה כן וככה יוהנֶס הקטן צורח וצורח והכול מתפרק והכול רק נפרד ונבדל והצרחה והכול הם רעש שליו
יוהנֶס הקטן, הכול יהיה טוב כן, אומר אוּלַי
יקראו לו יוהנֶס כן, אומרת אנה המיילדת הזקנה
ודבר כבר אינו שליו הכול רק תנועות חותכות מפלחות ונפתחות נסגרות וככה ככה וזה ודאי הכרחי ותנועות אִיטיות יותר מהירות יותר זו כנגד זו זו עם זו ודבר אינו ברור עוד בשום אופן הכול רק תנועות אין צבעים אין עוד פעימות אחידות דבר לא זז עוד ברוגע וברוגע קדימה הכול רק מתבלט ואי-אפשר להבחין בין דבר לדבר ויוהנֶס הקטן צורח וקולו ממריא והוא בתוכו והוא נפרד ממנו והוא כל-כך ולגמרי לבד אין צבעים אין צלילים אין אור וכואב לו לא בזרועות רגליים בטן כואב לו האור הזה התנועות האלה הנשימה הזאת הכול נכנס ויוצא וככה כן כך צריך כך צריך וזה הלובן הרך הקשה בפה ולחוש
ששש ששש, אומרת מרתה
נקרא לו יוהנֶס על שם אבא שלי, אומר אוּלַי
כן נקרא לו יוהנֶס, אומרת מרתה
ומרתה פוקחת את עיניה ועכשיו נדמה שהיא מסתכלת עליהם, על אוּלַי ועל אנה המיילדת הזקנה
כן זה שם טוב בהחלט, אומרת אנה המיילדת הזקנה
יהיו לו חיים טובים עם השם הזה, היא אומרת
גם אני חושב ככה, אומר אוּלַי
ויוהנֶס יהיה דייג, בדיוק כמו אבא שלו, אומר אוּלַי
וטוב שכך, אומרת אנה המיילדת הזקנה
כן כן, אומר אוּלַי
נולד לך בן בריא וחסון, והכול עבר כשורה, אומרת אנה המיילדת הזקנה
והוא יהיה דייג כן, אומר אוּלַי
כך יהיה, אומרת אנה המיילדת הזקנה
ותראי כמה טוב לו עכשיו, לברנש הקטן, אומר אוּלַי
כן הוא מצא עכשיו את מקומו בחיים, אומרת אנה המיילדת
ואז היא אומרת שהגיע הזמן להתחיל לחזור הביתה, עוד נשים ביבשת יכרעו ללדת בקרוב, היא אומרת, לכן מוטב שתישאר בבית ותחכה שיקראו לה, כן זה הדבר הנכון לעשות, היא אומרת, אז אולי כדאי שייצאו לדרך בקרוב? וזה מרחק לא קטן לחתור, אומרת אנה המיילדת הזקנה ואוּלַי מהנהן ואומר כן הגיע הזמן לצאת ואנה המיילדת אומרת ששלומם של מרתה והקטן טוב עכשיו ואם משהו לא יהיה כשורה, הם יכולים פשוט להזעיק אותה, אומרת אנה המיילדת, אבל עכשיו הכול טוב, היא אומרת בביטחון והיא יודעת על מה היא מדברת, אומרת אנה המיילדת הזקנה ואוּלַי מביט במרתה השוכבת בעיניים עצומות ויוהנֶס הקטן צמוד לשַׁדּהּ
כן עכשיו אני צריך להחזיר את אנה המיילדת הביתה, אומר אוּלַי
ומרתה רק שוכבת במיטתה כאילו אינה שומעת מה הוא אומר, היא שוכבת רגועה, כמעט כאילו היא ישנה, ויוהנֶס הקטן צמוד לשַׁדּהּ
כן מרתה, אומר אוּלַי
היא עייפה, תשושה, אומרת אנה המיילדת הזקנה
תלכו זה בסדר, אומרת מרתה
ואוּלַי רואה שמרתה לא פוקחת את עיניה
כן עכשיו את צריכה לנוח, אומרת אנה המיילדת הזקנה
והיא מלטפת קלות את מצחה של מרתה
ואתה צריך להחזיר את מגדה הביתה, אומרת מרתה
ומביטה ישר באוּלַי
אביא אותה, אומר אוּלַי
ומרתה מחייכת אל אוּלַי בהיסוס והוא מושיט את ידו ומלטף באצבעותיו המחוספסות הרזות הארוכות את מצחה של מרתה וחש כי מצחה לח ואז הוא מלטף בזהירות את לחיו של יוהנֶס הקטן והוא חש שמגע עורו רך להפליא
אנחנו צריכים ללכת עכשיו, אומרת אנה המיילדת הזקנה
כן הולכים, אומר אוּלַי
"בוקר וערב", יון פוסה, תרגום: דנה כספי, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 114 עמודים.
