כשחנה אזולאי הספרי התבשרה שתקבל אות ההוקרה על העשייה רבת השנים שלה להעלאת מעמד הנשים בקולנוע, בתיאטרון ובטלוויזיה, בפסטיבל סרטי נשים שיתקיים בסינמטק ירושלים החל מ-12 באוקטובר, התלווה לבשורה הזאת הפתעה וחיוך. מה לגיל 66 ולסיכומים? היא הרי רק באמצע החיים.
"בהתחלה התחלתי לצחוק", היא אומרת בריאיון ל-ynet, "אבל כבר תקופה מסוימת שאני מתחילה לקבל אותות הוקרה מנשים וזה מאוד חשוב לי. הקול שנאבקתי להשמיע בא ואומר לי תודה. מצד אחד זה מרגש. מצד שני, את מרגישה כאילו את בשלבים האחרונים של חייך - ואני לא. אבל הם אמרו לי, 'זה רק כדי לתת לך עוד כוח להמשיך'. תמיד אומרים 'אני לא מרגיש בגיל שלי' כי יש פער גדול בין איך שאני מרגישה לבין הגיל הביולוגי שלי. מצד שני, הגיל בכל זאת משחק תפקיד, לטוב ולרע".
חנה אזולאי הספרי
(צילום: עידו ארז)
בת כמה את מרגישה שאת?
"45-50. ה-50 החדש מה שנקרא, הצעיר, לא ה-50 של פעם. בענייני בריאות הגוף מדבר, אבל מנטלית, אני מרגישה התפתחות. אני אחליט עד מתי אני אהיה רלוונטית, וזו גישה בריאה. אני גם עובדת בזה. אני עושה המון ספורט ודואגת לעצמי".
"אנשים לא אהבו שרציתי שהדמויות בסרט ידברו ערבית"
לאורך עשורים של יצירה כשחקנית, תסריטאית, מפיקה ובמאית, אזולאי הספרי הפכה את חייהן, זהותן ומאבקן של נשים - בפרט של נשים מזרחיות - לחלק מרכזי מהסיפור הישראלי. עוד ב"שחור", הסרט הראשון באורך מלא שכתבה, הציגה גישה חלוצית ומורכבת למזרחיות ולזהויות פריפריאליות דרך סיפורה האוטוביוגרפי. הסרט עטור השבחים והפרסים נחשב לאבן דרך בתהליך היווצרותו של נרטיב מזרחי נשי בקולנוע הישראלי.
העיסוק בנשים נמשך גם ביצירה הטלוויזיונית שלה, בהן שתי הסדרות הדוקומנטריות "הפועלות", שהביאה למסך את המציאות היומיומית של נשים ממעמד הפועלים, ו"אימפריה קטנה שלי", שעסקה בנשים עובדות ויזמיות שמבקשות לבנות לעצמן עצמאות כלכלית. בסרט "אנשים כתומים" העמיקה את העיסוק בזהות נשית-מזרחית-פריפריאלית דרך סיפורן של שלושה דורות של נשים במשפחה מרוקאית.
הפכה את חייהן, זהותן ומאבקן של נשים לחלק מרכזי מהסיפור הישראלי. חנה אזולאי הספרי
(צילום: מאיר אזולאי)
אזולאי הספרי, אשתו של הבמאי והמחזאי שמוליק הספרי ואמא לשלושה, נולדה בשכונה ד' בבאר שבע להורים שעלו ממרוקו. כנערה עברה לגור בפנימייה ולמדה בבית הספר התיכון על שם בויאר בירושלים. בצבא שירתה בתיאטרון צה"ל. לאחר השירות למדה לתואר ראשון בחוג לתיאטרון ובחוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב, שיחקה כמעט בכל התיאטראות וכתבה להם מחזות, והופיעה בסרטים ובסדרות. היא שיחקה בתיאטרון הקאמרי, בתיאטרון חיפה, בבאר שבע ובבית ליסין וגילמה תפקידים רבים ומרכזיים. כמו כן כתבה מחזות כמו "בטולות שידוך", "סליחות", "מימונה" ו"דינה". בקולנוע שיחקה בסרטים ישראלים רבים, בהם "זעם ותהילה" "נאדיה" , "כביש ללא מוצא" "המחצבה", "שבעה" "אנשים כתומים" ועוד.
מתי התחלת להתעסק בנושא מעמד האישה?
"עוד כשהתחלתי את דרכי בעולם התיאטרון והקולנוע, בתחילת שנות ה-80, הרגשתי משהו מוזר - אפיון הדמויות של הנשים שהשתקפו אלינו ממסך הקולנוע לא היה מוכר לי, ואילו בתיאטרון הוא לא היה קיים בכלל. כשקבלתי תפקידים, בדרך כלל של דמויות מזרחיות וערביות, כמו בסרט 'בנות' או 'נאדיה', ניסיתי להפוך אותן למורכבות. בהתחלה באופן אינטואיטיבי אבל אחר כך, בתור כותבת זה היה מכוון. אין אצלי דמויות מזרחיות טובות ואשכנזים רעים. כולן גם וגם. מורכבות כמו כל בני האדם.
"מה שהנחה אותי זה קולן של נשים בעיקר כי אני אישה, וקולן של המזרחיות בפרט כי הקול שלהן היה מושתק או מיוצג לא נכון, בעיניי. לא ניסיתי לעשות אידאליזציה לא של התרבות ממנה באתי ובעיקר לא של הנשים המזרחיות. יש להן אופי, לא מוצא! ומהאג'נדה הזאת נוצרו עוד ועוד סיפורים ועוד ועוד מחזות ותסריטים. והאג'נדה הזאת וההצלחה שלה פרצה דרך ליוצרות ויוצרים נפלאים אחרים כמו רונית ושלומי אלקבץ ומאור זגורי . המסר החשוב שלי היה - גם הסיפור שלנו ראוי להישמע. וזה תפס. כל היוצרים האלה הפכו להיות מודל חיקוי לדורות הבאים, ואני גאה להיות שם גם".
הגדירה את הקול שלה. הזכייה בפרס השחקנית הטובה על "שבעה", 1994. חנה אזולאי הספרי וג'ון מלקוביץ'
(צילום: מאיר אזולאי)
וזאת הייתה סוג של מהפכה?
"'שחור' עשה מהפכה. חצבתי אותו מנבכי נפשי במשך כמה שנים טובות וסיפרתי את סיפור חיי, סיפור מסוים אחד מתוך המשפחה שלי, וכשהוא יצא הוא עשה רעש גדול. זה יום שלא אשכח בחיים. ביום שהסרט יצא, שמוליק התעורר מוקדם בבוקר, הלך וקנה את כל העיתונים של אותו יום, הביא לי למיטה ואמר, 'תראי מה עשית', ואז פרש בפניי את כל השערים של כל העיתונים, כולל המקומונים, וכולם היו בנושא 'שחור'.
"לאט-לאט, גם במהלך אותה שנה, הגדרתי את הקול שלי, והוא הלך ונהיה יותר נהיר ומדויק. אחרי זה הצטרפתי לקבוצה של הקשת הדמוקרטית המזרחית. פתאום, מתוך האג'נדה שנהייתה נורא ברורה יצאו הסיפורים".
באיזה תגובות נתקלת אז?
"אנשים לא כל כך אהבו שרציתי שהדמויות בסרט ידברו ערבית. אני זוכרת תגובות כמו 'למה דמויות ישראליות צריכות לדבר במרוקאית?' אמרתי, 'כי הם ממוצא מרוקאי. אני כותבת על משפחה מרוקאית, אז למה שלא ידברו מרוקאית?
"אבל אם אנחנו מדברים כבר על קול של נשים, כל המועמדים של הסרט לפרס אופיר קיבלו את הפרסים, חוץ ממני. אחר כך התברר שכולם היו בטוחים ששמוליק כתב את התסריט וביים אותו. מבחינה סוציולוגית אתה שואל איך יכול להיות שאישה צעירה כותבת כזה תסריט שמחולל מהפכה - ולא מצליחים לשייך אותו לה".
ממש לא משהו להתבייש בו - זו תרבות אחרת. חנה אזולאי הספרי
(צילום: עידו ארז)
מה הכי הביך אותך?
"היה עיתונאי באמת מביך שכתב שאני נדחפת לסרט. לקח לי 20 שנה להבין שזה לא קשור אליי, זו פשוט תפיסות עולם שוביניסטית. היום אני מבינה את זה, אבל אז הייתה תחושה שנעשה עוול לאישה צעירה שבסך הכול רצתה לספר את סיפור חייה. למה אתה חושב שהיא מוכשרת לעשות רק זונות וערביות? אבל זה השתנה. היום אנשים לא מתביישים להגיד שזו תרבות שממנה הם באו. זה לא אומר שהם נשארו שם כי עברו 40 שנה מאז, אבל זה ממש לא משהו שצריך להתבייש בו. זו תרבות אחרת.
אני עדיין חושבת שהפתרון היחיד הוא פתרון מדיני, למרות המלחמה הנוראית והטבח המזעזע. חמאס זה דבר שצריך להיעלם מן העולם, בדיוק כמו דעאש וכמו כל קבוצות קיצוניות שהמטרה שלהן היא להרוג ולרצוח. בלי פתרון מדיני נמשיך לחיות על החרב עוד הרבה שנים. אני לא מסוגלת להסכים לחיות על החרב - כי אחרת אין לנו תקווה
"אחרי שעשיתי את 'שחור', ועברו עוד כמה שנים, הבנתי שהזהות שלי משולבת - היא גם זה וגם זה. חוקרי תרבות אומרים ש'שחור' פשוט פתח את הדלת לרב תרבותיות. עד אז עשו או סרטי בורקס, והדמויות של המזרחים היו נלעגות. גם האשכנזים היו נלעגים בסרטי הבורקס".
ראית את "עצמאות"? יש בו גם התייחסות בולטת לדמות האמא המזרחית.
"כן, והיא כתובה מאוד יפה. בכלל, רמת הכתיבה בארץ עלתה מאוד ב-30 השנים האחרונות. הגיע לו לזכות בפרס אופיר".
"היה קשה לבלוע אותי בתיאטרון"
לצד עשייתה בקולנוע ובטלוויזיה, אזולאי הספרי כתבה במשך שנים גם לתיאטרון, אבל בשנים האחרונות התרחקה מהבמה. לדבריה, גם שם התקשו לשמוע את מה שבאמת רצתה לומר. "כתבתי את 'מימונה', שהיה על הון שלטון בעיירות הפיתוח. זה היה שבועיים לפני שפרצה מהפכת הקוטג', אבל כולם התייחסו רק לזה שאני כותבת על משפחה מזרחית", היא אומרת. "מדהים שאיך שאתה מספר סיפור מזרחי הסטריאוטיפים קופצים עליך ולא נותנים לך להשמיע את הקול האמיתי שאתה רוצה להשמיע.
"אני לא עושה תיאטרון כי לא הצליח לי בתיאטרון. היה להם קשה לבלוע אותי. לא התקבלתי בזרועות פתוחות, אבל אני לא רוצה להיכנס לזה. אני לא מרגישה מקופחת. ממש לא. עשיתי עבודה כל כך יפה ואני מאוד גאה בעצמי. אני חושבת שהאות הזה שאני אקבל הוא אות מרגש. אני מרגישה שאני פריבילגית מאוד גדולה בגלל שהיה לי מאבק להיאבק, וזה מה שאפשר לי להיות קול".
לא מרגישה מקופחת. חנה אזולאי הספרי
(צילום: עידו ארז)
הסרט הקצר האחרון שיצרה, "ברית עולם", מספר על זוג, חנה ושאול, שנאלץ להתמודד עם סוד ששמר במשך 30 שנה בחברה שמקדשת אימהות. "התסריטאית, דפנה לביא אפרת פנתה אליי דקותיים לפני שהמלחמה פרצה ואמרה שהיא רוצה שאביים. קראתי את התסריט בלילה וגילית שהוא מדבר אליי. חודשיים אחרי זה פרצה המלחמה ואני נאחזתי בזה כמו גלגל הצלה, זה הדבר היחידי שעשיתי בשלוש השנים האלה. קיבלנו את התקציב ביום שהחטופים האחרונים חזרו, וזה היה ממש סימבולי".
את מסוגלת לכתוב על המלחמה, על הטבח?
"ממש לא. אין מצב. צריך הרבה שנים של עיבוד של הדבר הנורא הזה. שום דבר לא רלוונטי בעיניי. מה שרלוונטי הוא ההתעסקות בתרבות כדי לשמור על הגחלת, לשמור על האוד הזה שנקרא חיים. אם זה ימות, כולנו נמות".
אפילו אם המלחמה לא נכנסה לכתיבה שלה, היא בהחלט מצאה את מקומה בשגרה שלה - כשאזולאי הספרי מעידה שהיא נמנעת מצריכה של חדשות. "שנתיים כמעט לא פתחתי טלוויזיה. פשוט לא עמדתי במראות, בדרך החשיבה, בסיקור. נגמרו לי המילים", היא אומרת. "אני מדברת על מזרחיות וזה יפה, אבל זה כבר לא אישיו היום. פעם זה חולל מהפכה, אבל היום, אחרי השלוש שנים האלה אני בהשהייה".
"אני בוחרת להיות פה כי אין לי בית אחר". שמואל הספרי וחנה אזולאי הספרי
(צילום: צביקה טישלר)
אחרי 7 באוקטובר, אזולאי הספרי התגייסה למשימת הסברה יוצאת דופן. היא צחצחה את שפת אמה, והחלה ליצור בכאן סרטונים לדיגיטל שנועדו לעצור את הסחף נגד ישראל במרוקו. "מישהו סיפר לי על 'החמ"ל המרוקאי', קבוצה נהדרת שהמטרה שלה זה לעצור את הסחף בדעת הקהל המרוקאי נגדנו ובעד חמאס. הצעתי להתנדב ולהיות הפרזנטורית. עבדתי על המרוקאית שלי כמה שעות טובות. הצפיות בסרטונים היו מדהימות. חלק מהמרוקאים כתבו לי, 'תבורכי'. אני מאמינה גדולה בדו-קיום בין בני אדם, אולי בגלל מה שההורים שלי סיפרו לי על היחסים ההרמוניים בין יהודים לערבים במרוקו".
עם זאת, המלחמה לא שינתה את דעותיה הפוליטיות. "אני עדיין חושבת שהפתרון היחיד הוא פתרון מדיני, למרות המלחמה הנוראית והטבח המזעזע", היא אומרת. "חמאס זה דבר שצריך להיעלם מן העולם, בדיוק כמו דעאש וכמו כל קבוצות קיצוניות שהמטרה שלהן היא להרוג ולרצוח. בלי פתרון מדיני נמשיך לחיות על החרב עוד הרבה שנים. אני לא מסוגלת להסכים לחיות על החרב - כי אחרת אין לנו תקווה. איזו עולם אנחנו משאירים לנכדים שלנו? מלחמות זה לא כיף. יש כאן הרבה אנשים שרוצים שלום, עזוב אותי מהימנים המשיחיסטים. את כל הפרוגרסיביים המטורללים מהשמאל אני גם לא מבינה".
אני דורשת שיהיה לי שיער לבן ושיגידו שאני נראית טוב גם איתו. לכולן זה מתאים, לא רק לי. אני חושבת שיופי הוא דבר תלוי תרבות. אם אנחנו מחליטות ששיער לבן הוא יפה - הוא יהיה יפה. אם תפתח את העיניים, תשים לב שהרבה מאוד נשים מורדות בצורך האובססיבי והמטומטם הזה לצבוע את השיער
הרבה עזבו את הארץ בשנים האחרונות. זו אפשרות שחשבת עליה?
"אני בוחרת להיות פה כי אין לי בית אחר. אני זקוקה מאוד לבית, שהתפרק והתרסק. עכשיו אני תוהה איך בונים בית חדש. בגלל שחקרתי את ההגירה של ההורים שלי במשך 40 שנה, אני יכולה להגיד שהדבר האחרון שאני יכולה לעשות הוא להגר. יש עוד דברים שקרו לי בשנים האחרונות, אני התבגרתי. יש מצב שאני אחיה עוד 20-30 שנה בתוך הקונסטלציה החדשה הזאת שבה הבית מתפרק".
למי תצביעי בבחירות הקרובות?
"אני שייכת לגוש השינוי ולכן ההתלבטות שלי היא בין אייזנקוט לדמוקרטים. אבל הנטייה שלי היא יותר לדמוקרטים בעיקר בגלל נעמה לזימי, שהיא מנהיגה אמיתית".
"נשים בנות 60 לא צריכות להיעלם מהעולם"
לפני שנה וחצי החליטה אזולאי הספרי להפסיק לצבוע את שיערה, החלטה שנבעה מחיפוש אחר אותנטיות, והפכה להצהרה אופנתית. "אני נראית אולי צעירה יותר מהגיל שלי, אבל אני לא יכולה להתעלם ממנו", היא מעידה בשיחה איתה. "הוצאתי את השיער הלבן שלי החוצה. למה לא? מה אני צריכה עכשיו מסכות? הקטע הוא שאני מקבלת על זה הרבה מחמאות, אבל לא התכוונתי לזה.
"אני מחפשת ערך שנעלם - את האמת. אני דורשת שיהיה לי שיער לבן ושיגידו שאני נראית טוב גם איתו. לכולן זה מתאים, לא רק לי. אני חושבת שיופי הוא דבר תלוי תרבות. אם אנחנו מחליטות ששיער לבן הוא יפה - הוא יהיה יפה. אם תפתח את העיניים, תשים לב שהרבה מאוד נשים מורדות בצורך האובססיבי והמטומטם הזה לצבוע את השיער".
לא נותנת דין וחשבון. חנה אזולאי הספרי
(צילום: רפי דלויה)
אזולאי הספרי לא נבהלת מסימני הזמן, להפך. "הצטלמתי עכשיו לשני סרטים, ואני נראית בהם מאוד מבוגרת. הכל טוב. אני קצת נעזרת בכל מיני טיפולים, אבל זה לא משהו שאני חייבת לתת עליו דין וחשבון. כמו שלא תשאל היום אף גבר מה עושה אותו סקסי בגיל 60, לא תשאל גם אותי. מה, עשיתי רע למישהו בזה שהזדקנתי? רצחתי? גנבתי? אז יש לי קמטים ושקעים. שחקנית צריכה להישאר בגיל שלה, ככה אני מקבלת יותר תפקידים. גם דוגמניות נאבקות על זה, ודוגמניות בנות 60 יכולות להיראות מדהים. אני משחקת עכשיו בסדרת נוער, 'אל עצמי'. בעונה הראשונה באתי לצילומים עם שיער שחור, ובעונה השנייה כבר לא".
המעבר לתפקידים של נשים מבוגרות הכביד עלייך?
"בכלל לא. ברגע שאני מרגישה שזה נכון לי - אז זה נכון. אני בוחרת את התפקידים באופן אינטואיטיבי. אני קוראת תסריט ושואלת את עצמי אם יש לי משהו חדש להגיד בו. כשהציעו לי את התפקיד של הסבתא ב'אל עצמי' אמרתי 'אני עושה סבתא מרוקאית, אינטליגנטית, משכילה. לא סבתא מרוקאית כמו פעם'. הייתה לנו חוויה כיפית בצילומים. כל גיל והיופי שלו. לצערי הרבה אין ריבוי תפקידים, אבל עכשיו זה משתנה. נשים בנות 60 לא צריכות להיעלם מהעולם. יש אוצר של נשים נפלאות שיכולות לספר את הסיפור שלהן. מחכים לי כמה וכמה תפקידים. אנחנו הופכות להיות מודל חיקוי לדור הצעיר, הכאבים שלנו מעניינים, השמחות שלנו מעניינות. תסתכל על מריל סטריפ, הלן מירן ואנדי מקדואל - הן פשוט מפארות את הגיל".
מקורות השמחה. חנה אזולאי הספרי, שמואל הספרי ושני בניהם - התאומים יאיר ואבשלום
(צילום: מאיר אזולאי)
היא ובעלה שמוליק הספרי הורים לשלושה – אריה, יאיר ואבשלום. לפני חודש השיאו את השלישי. "הם חיו יחד כבר הרבה שנים, אז לא שינה משהו", היא מספרת. "היה נורא מרגש. המשפחה הגרעינית כולה התאחדה. הלוואי שיגיעו כבר נכדים. אני בשלב בחיים שבו אני מחפשת מקורות שמחה. הילדים גדלו, יאללה, תביאו נכדים. בשביל מה אתם קיימים?
"הנחלתי לבנים שלי את הידיעה שאישה היא בן אדם שעומד בפני עצמו. חשוב שיבינו שלאישה יש עוצמות בדיוק כמו שלהם. אני מנחילה להם את ההבנה שנשים לא חלשות, ובודקת שהם מנחילים אותה גם לנשים שלהן".
כולם בחרו לעסוק בתחומי היצירה ותרבות. לא הזהרתם אותם?
"יאיר הלך ללמוד מדעי המוח ופסיכולוגיה, גמר תואר ראשון בבאר שבע, ועבר לחברת תרופות מאוד גדולה. בגיל 30 הוא הסתכל ימינה ושמאלה, אמר 'אני לא רוצה', והלך ללמוד משחק בניסן נתיב. הייתה תקופה שעקבנו אחריו וראינו שהפרצוף שלו נוזל. הוא היה אומלל. אז תמכנו בו כולנו. הוא משחק באיזו הצגה בהבימה עם החבר'ה של ניסן. אריה חי באמסטרדם. הוא הצטרף לבית של אמנים, ואבשלום מפיק מוזיקלי. עושה מוזיקה לסרטים. הוא עשה עכשיו את המוזיקה לסרט שלי".
תסכים לחזור לתיאטרון רק לתפקידים קלאסיים. חנה אזולאי הספרי
(צילום: עידו ארז)
לצד השמחות המשפחתיות, התמיכה בבניה ובכלותיהן והציפייה להרחבת המשפחה, אזולאי הספרי לא שוכחת את אלה שאינם. "אני מתגעגעת לכל המתים שלי. אני באה ממשפחה מרובת ילדים וכמעט כולם נפטרו. מתוך שבעה נותרנו שלושה - אני, מאיר ואחותי בת שבע. ארבעתם נפטרו תוך זמן קצר והיה לי קשה מאוד. הייתי מאוד קשורה אליהם. זה היה נורא, אבל יצאנו מזה. משפחה היא דבר נורא חשוב, בטח משפחה מרוקאית, זה ממלא אותך. גם להקים משפחה. הקשר הוא קשר עבות של סולידריות ואחווה. תמיד ידעתי שאם אני בצרה תוך שנייה כל האחים שלי יבואו לעזור. הידיעה שהם אינם פערה תהום באדמה. אחר כך נזכרתי שיש לי בעל נהדר, ילדים טובים והתאוששתי. לוקח זמן לבנות את העולם מחדש בלעדיהם".
בשביל איזה תפקיד תסכימי לחזור לתיאטרון?
"אם הייתי מסכימה לחזור לתיאטרון אז רק לתפקידים קלאסיים. פעם חלמתי לשחק את מדיאה, אבל זה כבר מאוחר. פעם לא חשבו שאני נכונה לזה. זה די אידיוטי כי אני חושבת שאני מתאימה לעשות טרגדיות יווניות ואת לורקה".
ליבגניה דודינה הייתה סצינת עירום בסרט "מאמא". היית מסכימה להצעה כזו?
"כשיציעו לי, אני אתייעץ עם הנכדים שלי".
