דרך אחת למדוד את ערכה של יצירה היא לבדוק האם יש בה תשובה לשאלה אחת פשוטה: תגיד, מה אתה רוצה? במקרה של דרייק, לפחות בשנים האחרונות, אפשר בהחלט לעדכן את הנוסח ל"תגיד, מה אתה רוצה באמא שלך?". התהייה נכונה ביתר שאת כשהראפר הכי מצליח בעולם, זה ששירותי הסטרימינג נכנסים לכוננות ספיגה בכל פעם שהוא רק מתקרב לאולפן הקלטות, מחליט להוציא שלושה אלבומים בבת אחת.
הסיבה, כך נטען, היא לאו דווקא פרץ יצירתיות מדהים שלא הצדיק פתיחה של איזו מגירה או שתיים לטובת רעיונות לא אפויים, לא מעניינים או לא אפויים ולא מעניינים, אלא הכוונה לסיים את ההתקשרות עם חברת יוניברסל. ובכן, מי שמוכן לחתום את שמו על מוזיקה לא טובה כדי להשתחרר מחוזה, מעצבן ככל שיהיה, כנראה לא ממש מעריך את הצד של הקהל במערכת היחסים הזאת. מצד שני, אם דרייק לא יהיה נרקיסיסט הוא פשוט לא יהיה דרייק.
אבל בנוסף למי שעסוק בעצמו באופן שיכול לגרום גם לנשיא ארה"ב לשאול מה נסגר, דרייק גם מספיק חכם כדי לקרוא את המפה ולדעת שאין לו ממש מה להפסיד. אחרי שיצא אבל וחפוי ראש מהעימות עם קנדריק לאמאר – והוא לא זה שהתחיל – נדמה שהצורך בהפגנת כוח גבר על שיקול הדעת, ומצד שני תרבות ההאזנה מאפשרת לעשות זאת תוך סיכון נמוך למדי: בהתחלה נתוני הסטרימינג יתנפחו כמו הזרועות שלו, ואחר כך מי שירצה יכין לעצמו פלייליסט עם השירים המועדפים עליו משלושת האלבומים, Iceman, Habibti ו-Made of Honor. בהינתן שדרייק הוא בכל זאת ראפר מאוד מוכשר, החכה תצליח לשלוף כמה דגים נחמדים באוקיינוס של בינוניות.
הבעיה היא שאפילו אם מנמיכים את סף הכניסה לפלייליסט שכזה, עדיין נותרים עם מעט חומרים שבאמת אפשר לעבוד איתם. רובם, ואולי אף רובם ככולם, נמצאים באלבום Made of Honor, שהוא יותר אלקטרוני ומעט יותר קשוח מהאחרים – ולכן לשירים מתוכו יש קצת יותר אופי או למצער סימפולים כיפיים: Fergalicious של פרגי ב-Hoe Phase ו-(It Goes Like) Nanana של פגי גו ב-Cheetah Print עם הראפרית המעולה סקסי רד. ב-Which One עם סנטרל סי, שיצא כבר לפני שנה והיה אחלה שיר קיץ, יש אינטרפולציה חמודה ל-Work של דרייק עם ריהאנה, שמזכיר מה הראפר לא עושה כבר הרבה זמן: שירים פצצה.
אבל הצבא של דרייק עדיין מתייצב כשקוראים לו, והוא השתלט בקלילות על מקומות 1-3 במצעד האלבומים ואז הכניס לא פחות מ-42 (!) שירים למצעד הבילבורד, לרבות המקום הראשון כצפוי (הוא עקף את מייקל ג'קסון בתור הגבר עם הכי הרבה נאמבר 1) עם Janice STFU, שצבר תאוצה בשירותי הסטרימינג. השיר בהחלט חביב, בעיקר בזכות הרפרנס ל-I Follow Rivers של ליקי לי, אבל גם גדולי המעריצים והמעריצות יכולים להודות (בשקט, חבל על הריבים ברשת) שהוא לא מגרד את צמרת הלהיטים הגדולים, והבאסה ממנו רק מתגברת בהיותו שלב חדש במלחמת החפירות המאוסה עם לאמאר: "ילדים לבנים מקשיבים לך כי הם מרגישים איזו אשמה וזה מה שממלא את הנשמה שלך", קובע דרייק.
טוב ויפה ואפילו חומר למחשבה, רק שעכשיו נשאר להבין מה ממלא את הנשמה של דרייק, כי שלושת האלבומים הללו לא נותנים תשובה או שהיא תשובה שמוציאה אותו רע מאוד: העקיצה כלפי די-ג'יי חאלד, ב-Make Them Pay, שם דרייק שר "האנשים שלך עוד מחכים ל-Free Palestine" היא לא רק פטרונות (בוא תסגביר לאדם שהוריו הם מהגרים פלסטינים איך הוא צריך להתנהג); אפילו את המילה "פלסטין" הוא הוגה בצורה עקומה כדי לשמור על העיקרון היחיד שמעניין אותו: שייצא חרוז.
אם אכן הרעיון היה לשחרר שלושה אלבומים כדי להשתחרר, אפשר לברך את דרייק על עמידה במשימה. מותר גם לאחל לו שישתחרר בדרך מעוד כמה דברים. בכל זאת, גיל 40 מעבר לפינה וזה בהחלט הזמן לעמוד מול המראה ולא לראות שם רק קורבן מגלומן, אלא לשאול את הדמות המשתקפת שאלה פשוטה: תגיד, מה אתה רוצה?
